הקרנת הבכורה של הסרט "טיטאניק" הייתה חגיגית, נוצצת ומתוקשרת. בדצמבר 1997 טופפו על השטיח האדום בלוס אנג'לס לאונרדו דיקפריו, קייט וינסלט ובילי זיין כוכבי הסרט, ואיתם הבמאי ג'יימס קמרון. לצידם פסע אדם נוסף ולא הוליוודי בעליל - פרופסור לאוקיינוגרפיה בשם רוברט (בוב) באלארד.
כתבות נוספות למנויים:
באלארד הוא האיש שמצא את שרידי אוניית הפאר האימתנית, שטבעה בצפון האוקיינוס האטלנטי לאחר התנגשות בקרחון ב-15 באפריל 1912. "כשצעדנו על השטיח ועמדנו להיכנס לאולם, ג'יימס הסתובב ואמר לי: 'לך אתה ראשון - אתה זה שמצאת אותה'", הוא מספר בריאיון שנערך עימו בזום.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
ומה חשבת על הסרט מנפץ הקופות?
"סרט מצוין. אני הכרתי את אוניית הטיטאניק בתור הקשישה השכובה בקברה, והוא הראה לי אותה בסרטו בתור הצעירה היפה, שיצאה מנמל סאותהאמפטון באנגליה לניו יורק בהיותה רק בת ארבעה ימים".
אחרי כמה ניסיונות לאתר את טיטאניק, באלארד - אולי גדול החוקרים התת-ימיים - עשה זאת ב-1 בספטמבר 1985 והצליח איפה שרבים וטובים כשלו. בזכות זאת חייו השתנו, והוא הפך לסלב ולאורח מבוקש בתוכניות טלוויזיה ("הייתי מדען שאיש לא זיהה, ופתאום הפרצוף שלי הפך מוכר ולא יכולתי לעבור ברחוב בלי שיעצרו אותי"), אבל חשוב לו בכל הזדמנות להכריז: "הדבר האחרון שאני רוצה הוא שיזכרו אותי בזכות הטיטאניק".
למה בעצם?
"הגילוי של הטיטאניק עזר לי לחלום ולממש חלומות אחרים, מה שמאוד העצים אותי. אבל האמת היא שאני מדען רציני עם 60 שנות קריירה שופעת תגליות ו-160 מסעות ימיים, ונתקעתי עם התואר 'מגלה הטיטאניק' - מה שלא היה בכלל עיקר המשימה שלי. במהלך המלחמה הקרה הייתי קצין מודיעין בחיל הים, כך שהייתי חלק מהרבה פעילויות מסווגות. אחת מהן הייתה מציאת צוללת גרעינית שאיבדנו במהלך המלחמה, וכדי לצאת למשימה הסודית הזאת היינו צריכים סיפור כיסוי, כדי שהרוסים לא יגלו את מיקומה - וסיפור הכיסוי היה שאני יוצא לחפש את הטיטאניק. אני זוכר שכשמצאתי את הטיטאניק המפקד שלי אמר: 'באלארד, המשימה שלך הייתה לחפש את הטיטאניק, לא למצוא אותה'. התנצלתי, אבל איכשהו זה הפך להיות ההישג שהולך לפניי.
"כשהתקשרתי לספר לאימי על גילוי טיטאניק הטרופה, היא חזתה שלעולם לא אוכל לברוח מ'הסירה הישנה והחלודה הזאת', ושאף אחד לא יזכור את ההישגים המדעיים שלי. אימהות תמיד צודקות, ואני בטוח שבמודעת האבל שלי יהיה כתוב: 'האיש שגילה את הטיטאניק מת היום'".
רגע הגילוי של האונייה לא היה רגע של ניצחון חגיגי. "ברגע שהבנו שמצאנו את הטיטאניק, בספינה שלנו שררה שתיקה. זוגות הנעליים שהיו פזורים בין השברים טלטלו אותנו". באלארד התנגד בתוקף להעלאת החפצים והפריטים האישיים של נוסעי טיטאניק והצוות שלה מהמצולות. הוא חשב שצריך לתת להם לנוח בשלום במעמקים, וכינה את אתר הטביעה "בית רפאים רדוף רוחות". למרות זאת נשלו פריטים רבים מהשברים ומהשרידים והוצגו בתערוכות, שמשכו אליהן מיליונים.
למה הסיפור של טיטאניק כל כך מרתק אנשים גם כיום?
"אנשים חושבים שההיסטוריה האנושית מרתקת - בפרט הסיפור של הטיטאניק. נראה שכל דור מגלה מחדש את הסיפור שלה. ביום שבו הספינה הזו טבעה כנראה שלא היו חדשות אחרות בעולם. כמו כן חשוב לזכור שעל הסיפון של הטיטאניק היו האנשים העשירים והידועים בחברה. מבחינה מדעית, גילוי הטיטאניק היה משמעותי לא רק מבחינת ההבנה שהספינה נחצתה לשניים לפני ששקעה, אלא גם מבחינה ארכיאולוגית".
אז אם לא מציאת הטיטאניק, מהם התגלית הכי חשובה או ההישג הכי משמעותי שלך?
"מציאת הנביעות התרמיות במעמקי האוקיינוס ב-1977. לפני התגלית הזאת, הביולוגיה רימזה לנו שמקור כל החיים על כוכב הלכת שלנו הוא בשמש, ושאנחנו במיקום פלאים ביחס לשמש - לא קרוב ולא רחוק מדי; שהחיים על כדור הארץ ייחודיים, ושאי אפשר למצוא חיים בשום מקום אחר. ואז גילינו, בחושך מוחלט ובעומק של 3,000 מטר, סביבה אקולוגית מורכבת שמתקיימת ללא תלות בשמש באמצעות תהליך שכינינו כימוסינתזה.
"היצורים שחיים במעמקים האלה מוותרים על הגוף שלהם כדי להתקיים. כלומר, מצאנו שם תולעי צינור ענקיות שאורכן שלושה מטרים ויותר, שבגופן זורם דם ממש כמו בגוף שלנו. אבל על הגוף שלהן השתלטו, במערכת יחסים סימביוטית לחלוטין, יצורים שנקראים 'אקסטרימופילים'. מדובר בבקטריות פרימיטיביות שנוצרו בשלב מוקדם מאוד באבולוציה. הן יכולות להתקיים מהאנרגיה של כדור הארץ עצמו בזכות התולעת, שסופגת לתוכה גז מימן סולפידי רעיל שיוצא בנביעות תרמיות - ויכול להרוג כל יצור אחר. אין ספק שהשיחה בין התולעת לבקטריה כנראה הייתה מדהימה: 'אז זה העסק: אני רוצה להשתלט על הגוף שלך, ושתשאף לתוכו גז רעיל. אבל אל תדאג, אני אאכיל אותך'. יוצא שהבקטריות האלה חיות בסביבה עוינת להחריד, וכזו שסביר להניח נפוצה ברחבי היקום. משמעות הדבר היא הוכחה שיש חיים ביקום כולו. וזה, ללא ספק, הרבה יותר חשוב מגילוי של איזו ספינה חלודה בתחתית הים".
הוא גדל ליד הים בסן דייגו, וחלם להיות קפטן נמו, גיבורו של ז'ול ורן, אחרי שצפה בגיל 12 בסרט "20 אלף מיל מתחת למים" ונפעם מהחזיונות התת-ימיים. לספינה שלו, שבה הוא נמצא גם במהלך הריאיון, הוא קרא "נאוטילוס", על שם הצוללת שבסרט.
עבור באלארד הים הוא "המוזיאון הגדול בעולם, והוא מכיל במעמקיו יותר היסטוריה משיש בכל המוזיאונים בעולם גם יחד - ואנחנו רק בעמוד הראשון של הספר". בין שלל תגליותיו, הוא גאה בתגליות מהים השחור - שם ערך לא מעט מסעות מחקר ארכיאולוגיים. "הים השחור הוא המיקום האולטימטיבי מבחינת שימור ההיסטוריה האנושית, וגם האזור שבו התרחש המבול התנ"כי. הגעתי למקום עם צוות כדי להראות שככל הנראה המיתולוגיה סביב המבול של נוח בתנ"ך התבססה על הצפה שחוו הציביליזציות סביב הים השחור. הצלחתי למצוא את קו החוף העתיק ולתארך אותו ל-5,000 לפני הספירה, לתקופה שבה התחילה ההיסטוריה שבעל פה. בים השחור מצאתי המון ספינות טרופות וכלי שיט עתיקים, בין היתר מהעידן הרומי ומהעידן הביזנטי".
באלארד חגג בחודש שעבר יום הולדת 79, אבל אין לו שום כוונות לפרוש ולצאת לגמלאות או לנוח על זרי הדפנה. להיפך - אחרי שבשנים האחרונות ניסה לפתור (בינתיים לא הצלחה) את תעלומת הטייסת אמיליה ארהארט ולאתר את שרידי מטוסה, שנעלם ב-1937 מעל האוקיינוס השקט, באלארד נמצא כעת בראשיתו של מסע שאפתני במיוחד: "במשך 13 שנה בנינו ספינה משוכללת - הרולס-רויס של המיפוי התת-ימי - ואנחנו נשוט איתה מארה"ב לכיוון האוקיינוס השקט. המסע יימשך בין שלוש לחמש שנים, באזורים הכי נידחים שיש ליד יבשת אמריקה. כל מדינה ששוכנת ליד הים, ובכלל זה ישראל, חולשת על שטח ימי שהוא בחזקת נכס כלכלי - והשטח שנמצא בחזקה האמריקנית הוא הגדול ביותר. כשמצרפים את כל הטריטוריות, האיים והמים הטריטוריאליים, השטח שיוצא שווה בגודלו לזה של הקרקע עצמה. יש לנו מפות טובות יותר של מאדים מאשר של מחצית משטחה של ארה"ב, לכן ממשלת ארה"ב שכרה אותנו למפות את השטח. יש לנו לו"ז צפוף, שכולל עשרה חודשים של שיט כל שנה. אתה יכול לעקוב אחר המסע שלנו בלייב באמצעות האתר שלנו".
מה אתם מקווים לגלות במסע הזה?
"אנחנו פשוט רוצים להבין מה יש לנו ביד, מה יש ברשותנו - מדובר בכמות משאבים עצומה: נפט, גז, מינרלים, שטחי דיג. אנחנו חלק מהמאמץ שנעשה במטרה להבין מה כדאי לשמר ומה כדאי למסחר".
רגע לפני המסע המסקרן והמרתק הזה, מסכם באלארד 62 שנות קריירה בספר שהוא מוציא בקרוב, "אל המעמקים", ובסרט תיעודי על חייו - "בוב באלארד: חייו של חוקר" - שמגיע למרקע של נשיונל ג'יאוגרפיק בשישי הקרוב בשעה 21:00. באלארד הקדיש את הסרט לבנו הבכור טוד, שנהרג בגיל 20 בתאונת דרכים במסצ'וסטס ב-1989. טוד נהרג שלושה חודשים אחרי שהוא ואביו איתרו את שרידי אוניית המערכה הגרמנית ביסמרק, שהוטבעה באוקיינוס האטלנטי במאי 1941. באלארד, איש חייכן ועולץ, פורץ בסרט בבכי ומנגב את הדמעות כשהוא נזכר בטרגדיה שטלטלה את חיי המשפחה ואת חיי הבן שנותר.
"זו הייתה תקופה קשה", אומר באלארד. "טוד נהג במהירות, פספס את הסיבוב ונכנס בעצים. זה נורא לגדל ילד, ואז ארבעה שבועות לפני שהוא חוגג יום הולדת 21 הוא נהרג. זה היה סימבולי". ב-1990, שנה אחרי מות בנו, באלארד התגרש מאשתו. כעבור שנה הוא נישא בשנית והפך הורה לשני ילדים נוספים. אחד הדברים שעזרו לו להתמודד עם האסון ולהתאושש היה התמסרות ל"פרויקט ג'ייסון" - מיזם חינוכי בתחומי המדע והטכנולוגיה. גם החזרה לים סייעה לו להתמודד עם האובדן.
איך המוות של טוד שינה ועיצב את חייך?
"המוות של טוד שינה את חיי לחלוטין. אחרי שמשהו נורא כזה קורה, הלב שלך הרבה יותר פגיע, והרגשות שלך הרבה יותר קרובים לפני השטח. אתה נהיה הרבה יותר אנושי. זה לא משהו שהייתי ממליץ לאנשים אחרים ללמוד בצורה הזו, אבל אני חושב שבטווח הארוך המוות של טוד הפך אותי לאדם טוב יותר".
בעוד באלארד יושב בתא הפיקוד והבקרה של האונייה שלו ("מכאן אני מתפעל את כל העסק"), הוא נהנה לשחק במכשור המתוחכם ולהדגים בפניי את ניסיונותיו לשלוט בו ולהראות על המפות את היעדים שאליהם הוא מפליג. עוד אמצעי שלו להדגים איזו דרך ארוכה הוא עשה מאז ילדותו, שבה סבל מדיסלקציה.
"כן, אני דיסלקטי - מה שאני מאוד גאה בו. נולדתי ב-1942, חצי שנה אחרי ההפצצה של פרל הארבור, ובזמני לא הכירו את המילה דיסלקציה. התקשיתי לקרוא והייתי צריך להתאמץ כדי ללמוד. למדתי את המונח הזה מהבת שלי, בשלב מאוחר למדי בחיים. אני רואה בדיסלקציה מתנה, אם כי לצערי רבים אחרים לא יסכימו איתי. לבת שלי למשל הציקו בבית הספר מפני שהיא לא הצליחה לקרוא מהר כמו אנשים אחרים".
למרות הדיסלקציה או בגללה, הצלחת לעשות קריירה מפוארת.
"לאנשים דיסלקטיים יש מוח שונה לגמרי - המוח הדיסלקטי איטי יותר מהמוח הנוירו-נורמטיבי, כך שאנחנו אנשים ויזואליים יותר. למוח שלנו קל יותר לייצר דימויים ויזואליים. בעולם שכולו חושך כמו מעמקי הים אי אפשר לראות כלום, ואני בתור דיסלקטי יכול לעמוד בעמדת הבקרה, להפנים את כל המידע שיש לי ולדמות בראש היכן אני נמצא. אף פעם לא איבדתי את דרכי בים. גם כגיאולוג אני מרוויח מהיותי דיסלקטי, כך שלמזלי מבחינת הקריירה בחרתי בדרך הנכונה".
חשוב לו שגם אחרים ימצאו את הדרך הנכונה להם, והוא פועל למען אנשים עם דיסלקציה, "שנוטים לפתח ביטחון עצמי נמוך, גם אם הם מבריקים, ולכן יש שיעור התאבדות גבוה בקרב דיסלקטיים. בארה"ב, 60%-70% מאוכלוסיית האסירים הם דיסלקטיים. מדובר ב-20% מהאוכלוסייה שטרם למדנו איך לתעל את הכישורים שלהם. אחת הסיבות לכך שכתבתי את הספר היא כדי להגיע לאוכלוסייה הזו. אני רוצה לומר להם: 'יש לכם מתנה ביד - אתם רק צריכים ללמוד איך להשתמש בה'. אני עצמי הצלחתי לחמוק מבריונות כי אני לבן, אבל אם תסתכל על הקהילה תראה ששיעור לא פרופורציונלי של דיסלקטיים שאינם לבנים מוצאים את דרכם לכלא. עולה יותר כסף לשלוח מישהו לכלא מאשר לשלוח את אותו אדם לאוניברסיטת הרווארד. הייתי מעדיף לבנות מחדש את הכלכלה שלנו, ולהסביר למה עדיף לנו לנצל את הכישרון האנושי הזה. אפשר לומר שאני בחור עסוק".
ובישראל כבר היית?
"יצא לי לעבוד המון עם ישראל לאורך השנים - אני זה שמצא את מאגרי הנפט והגז ליד חוף אשקלון! עבדתי גם במפרץ אילת יחד עם קבוצת חוקרים ישראלית".
אם הוליווד תעשה סרט על חייך הסוערים, מי היית רוצה שיגלם אותך?
"אני לא יודע, אבל בוודאות לא מי ששיחק את אינדיאנה ג׳ונס", הוא פורץ בצחוק.
