אמצע שנות ה-90 היה פול בייטי משורר לא מוכר שמילא קופסאות נעליים ריקות ברשימות וברעיונות לרומן ראשון שלא ידע מתי ואם יכתוב. הימים, גם אז, ימי מתח גזעי קשה בארה"ב, ובמיוחד בלוס-אנג'לס שבה בייטי נולד וגדל. מצלמת וידיאו ישנה תפסה שוטרים נותנים מכות רצח לרודני קינג, ולמרות זאת יוצאים זכאים במשפט. המהומות שבאו אחר כך היו מהאלימות שידעה ארה"ב, והסתיימו עם 63 הרוגים ואלפי פצועים. בייטי, שכבר עבר אז לגור בניו-יורק, חזר לביקור בלוס-אנג'לס ושמע סיפורי בלהות. כשהצליח סוף-סוף לשבת ולחבר את קופסאות הנעליים לספר הראשון שלו, למשטרת לוס-אנג'לס היה בו חלק לא קטן. 25 שנה אחרי שיצא "ריקוד של לבנים", בייטי לא לגמרי זוכר עד כמה למהומות רודני קינג הייתה השפעה ישירה על הספר, אבל הוא נוטה להתעקש שלא ממש. גם כי בעיניו לא היה בהן שום דבר חדש. מרודני קינג ועד ג'ורג' פלויד, הכל נשאר אותו דבר.
- לא רוצים להחמיץ אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
"התופעה הזאת של שוטרים שמבזים את הכוח שלהם כל כך ישנה, והיא לא תופעה אמריקאית בלעדית", אומר בייטי מביתו הזמני בעיר קטנה בצפון קליפורניה, שאליה נמלט לפני שנה וחצי, עוד לפני שהקורונה החלה לטבוח בניו-יורק, "הגיבור של הספר, גונאר, אמנם מקבל מכות משוטרים, אבל אחד מהם הוא אבא שלו. גדלתי מודע לכך שתמיד יש שוטר שמסתכל עליי. כשעברתי לניו-יורק קראתי מאמר שבו נכתב שכוח המשטרה בלוס-אנג'לס הוא בערך שליש מהגודל של NYPD. זה הדהים אותי. כל כך מעט שוטרים באל־איי על שטח כה עצום, ועדיין אתה, כנער שחור, מרגיש את הנוכחות שלהם בכל מקום בחיים שלך".
ההבדל במקרה של פלויד הוא שפתאום גם לבנים ראו את זה.
"נכון, אבל אני לא יודע איזה אפקט אמיתי לטווח ארוך יהיה לזה. לא יודע כמה זה ישפיע על ילד שייוולד מחר ויראה בעוד 12 שנה את הווידיאו של ג'ורג' פלויד. אנחנו ראינו את רודני קינג מקבל מכות רצח מארבעה שוטרים, וזה לא שינה. אני גם לא יודע כמה זמן יימשך אפקט ההלם שגרם לכאורה לאנשים לבנים להתעורר. השבוע היה כאן סיפור על קריינית בכירה ב־ESPN, רייצ'ל ניקולס, שהוקלטה מתלוננת על כך שרוצים לתת את הג'וב שלה למגישה שחורה רק בגלל אפליה מתקנת או ווטאבר. היא מדברת עם מישהו, גבר לבן שמקורב מאוד לשחקני NBA, והוא אומר לה, 'אני כל כך עייף מ־Black Lives Matter'". וזה מישהו שחי כל הזמן בסביבה של ספורטאים שחורים. אז כמה שהווידיאו של פלויד היה נורא, בסוף מגיע רגע שבו האינטרסים האישיים שלך מתנגשים במאבק לצדק, ואני לא שופט אנשים על ההחלטות שלהם במה לבחור".
אתה עדיין פסימיסט.
"אני מציאותי. המציאות פסימית".
לא קל לדבר עם פול בייטי, אחד הסופרים המבריקים, מצחיקים וקשים ביותר לפיצוח בארה"ב של העשור האחרון. הוא גר עמוק בתוך הראש שלו, אין לו סבלנות לשיחות בטלות, הוא קצת סוציומט, ראיונות הם משא כבד מאוד על כתפיו, וצילומים לראיונות בכלל יכולים להוציא ממנו את האופל.
"אם המראיין נראה סקרן ובאמת רוצה להקשיב, אז יותר קל לי", הוא אומר, "אבל אני לא נחמד בצילומים ואני יכול להיות קטנוני. מאז שאני מלמד באוניברסיטת קולומביה אני מדבר הרבה יותר מבעבר באופן כללי, אז גם יותר קל לי להתראיין. היו תקופות שהיה לי ממש קשה. אפילו סתם באירועי חתימות על ספרים, אנשים היו מדברים איתי והייתי מסתכל על הרצפה. הייתי מופיע בערבי שירה, היו אומרים לי, 'איזה יופי', והייתי ממלמל משהו חזרה. יום אחד מישהו אמר לי, 'אתה יודע, כל מה שאתה צריך לעשות זה להגיד 'תודה'. ואני זוכר שחשבתי, זו עצה טובה מאוד, זה די פשוט. היום אני אולי עוד לא ממש פתוח, אבל לפחות מייצר קשר עין".
כשלא מטרידים אותו בראיונות ובצורך לקדם ספרים, פול בייטי הוא סופר אדיר, ושונה לגמרי מדור הקולות השחורים שפתח בעשור האחרון את עיניה של ארה"ב. או לפחות חלק מהעיניים. למעשה הוא בדיוק ההפך. אין לו עניין ללמד את האדם הלבן, הוא לא מוכן לעבוד בזה, והפסימיות הכללית שלו מייצרת ספרים שהם סאטירה חריפה שלא מדלגת גם על האליטות השחורות באמריקה.
ב־2006, למשל, פירסם בייטי ספר אוסף יצירות של כותבים שחורים שנקרא Hokum: An Anthology of African-American Humor. על שער הספר היה צילום של אבטיח, סטריאוטיפ גזעני טיפה פחות נורא מגבר שחור אוכל בננה. זה לא משהו שאדם לבן יכול היה לפרסם, ולבייטי, שעוד לא היה מאוד מפורסם אז, התברר שגם עבורו זה בעיה. הוא אמר אז בראיון: "לחלק מהשחורים — כמו לכל אחד — נוח עם סאטירה רק על דברים מסוימים. אז זה בסדר לעשות סאטירה על חיי הגטו באיזה סרט טיפשי, או שכריס רוק יכפיש את 'הכושים', אבל סאטירה על האליטות או על מעמד הביניים החרוץ — זה לא. ומבחינתי, זה החומר שאני אוהב לצחוק עליו, בגלל שהוא כזה מטיף".
אבל גם כשהקולגות השחורים מרגיזים אותו, זה עדיין כלום לעומת הפיוז שנשרף לו כשעיתונאים לבנים מבקשים ממנו שוב ושוב להסביר להם את העולם השחור ויחסי גזעים בארה"ב. "פעם מישהו שאל אותי אם אני כותב על גזע", אומר בייטי, "ועניתי לו די בקוצר רוח, 'כל ספר הוא על פאקינג גזע'. 'מובי דיק' ו'גאווה ודעה קדומה' הם ספרים על גזע. אם אני קורא ספר של ג'יין אוסטן, אני קורא את זה כספר על גזע. אני לא מרגיש צורך להסביר או לגרום לאנשים להרגיש נוח".
יש דור שלם של מסבירים.
"בדיוק, עבודת ההסברה כבר נעשתה על ידי אחרים. זה אולי שחצני ונפוח להגיד, אבל עוד כשכתבתי שירה החלטתי שאני לא רוצה להתעסק בנושאים האלה שהיו פה אתמול, נמצאים פה היום ויהיו כאן מחר. בהתחלה עוד חשבתי שאני כן צריך אולי לעשות פשרות ולהניף דגלים כדי למצוא קהל, אבל אני רואה ויכוחים פנימיים שקיימים אלפי שנים ולא רוצה להיות בתוך זה. שמישהו אחר ישים אותי בקופסה, אני לא אשים את עצמי בה. יש אנשים שאוהבים את העבודה הזאת של להביע דעה על כל דבר מעל כל במה, אני לא כזה. אני גם לא טוב בזה. וזה בסוף דוחק אותך לפינה כי קשה להיות צדקן 24 שעות ביממה".
3 צפייה בגלריה
מחאה בעקבות הרצח של ג'ורג' פלויד. ''לא בטוח אם יהיה לזה אפקט ארוך טווח''
(צילום: Shutterstock)
ואכן, כבר אחרי הספר הראשון שלו הבין בייטי כי יצטרך לענות שוב ושוב על שאלות שהוא שונא. "ריקוד של לבנים", שיוצא כעת בארץ בהוצאת עם עובד, הוא סיפורו של גונאר קאופמן, נער מלוס־אנג'לס שגדל להיות משורר ודמגוג וסוג של משיח שחור. זו סאטירה פרועה, עשירה ומצחיקה, וכמו כל ספר של בייטי, לפעמים ממש לא נוחה לקריאה. "הייתי הבחור השחור והמגניב המצחיק", אומר גונאר על ילדותו באזור סנטה מוניקה הנוחה, החמימה והלבנה בעיקרה, "בסנטה מוניקה, כמו ברוב המקדשים הלבנים, 'בחור שחור מגניב' הוא זיהוי רב־תכליתי המשמש להבחנה בין הזכר השחור והבלתי מזיק לנער לבן".
מאוחר יותר, כשגונאר עובר עם אמו הגרושה ושתי אחיותיו לגור בשכונה שחורה, הוא מגלה פתאום שהוא לא כל כך מגניב. "בסנטה מוניקה לימדו אותי להסתכל למישהו בעיניים כשדיברתי איתו. ברחובות הילסייד, אפילו קשר העין הקצר ביותר היה הסגת גבול. בעולם שבו הגוף והשפה המדוברת היו מטבע, הייתי תפרן מוחלט".
בייטי, כמו גיבור הספר שלו, גדל אף הוא בסנטה מוניקה. כמוהו יש לו שתי אחיות, אם חד־הורית ואבא שעזב בגיל צעיר. כמוהו, הוא למד באוניברסיטת בוסטון. השאלה אם מדובר באוטוביוגרפיה הייתה צפויה. זה לא אומר שבייטי קיבל אותה בשלווה.
"כשהספר יצא התראיינתי ל־NPR והמראיינת שאלה שוב ושוב אם זו אוטוביוגרפיה", נזכר בייטי, "היא כל הזמן שאלה מה אמיתי, מה לא. אני מבין את השאלה, אבל היה משהו בדרך שהיא ניסחה אותה שגרם לי להיסגר לגמרי. לא יודע אם כעסתי, אבל הייתי מאוד מתוסכל, ונוצר קטע לא נעים שבסוף הם השאירו מחוץ לראיון. אולי היום הייתי מנהל את זה אחרת, אבל אז ממש הטרידו אותי הציפיות מסופרים שחורים שהכל יהיה אישי ואוטוביוגרפי. למה זה הסיפור היחיד שאני יכול לספר?"
יש כאן המון פרטי יסוד דומים.
"זו אולי אוטוביוגרפיה של יקום מקביל. אני זוכר שכן הרגשתי אז לחץ של ספר ראשון שבין היתר היה לחבק את זה כאוטוביוגרפיה, אבל בכל הספר יש מעט מאוד דברים אמיתיים. יש קטע שגונאר מדבר עם אחד החברים שלו, נער לבן כל כך שעיר, ששיער החזה שלו יוצא מהחולצה. והילד הזה אומר לגונאר שאנשים שחורים דומים לגורילות. זה סיפור אמיתי".
למה קוראים לגונאר, קאופמן?
"כשאנשים שואלים למה קאופמן, הם למעשה שואלים למה נתתי לו שם 'לא שחור'. ראשית זה שם נהדר. פשוט שם טוב. אבל גם כי מאוד אהבתי את המשורר בוב קאופמן, שהייתה לו אמא שחורה ואבא יהודי ממוצא גרמני. אז הנה, קאופמן שחור".
יש לפעמים הרגשה שאתה מנסה לבלבל את הקורא.
"אני לא מנסה לבלבל את הקורא, אבל זה לא אומר שהוא לא מתבלבל. ואם כן, אז זה בגלל שגם אני מבולבל ולא תמיד יודע איך להרגיש. אני מתמודד עם זה ואולי זה מה שעובר לקורא. אני חושב שאנחנו לא רגילים לקרוא דברים שבהם הכותב לא לגמרי בטוח בכל מה שהוא אומר. אני שם את הבלבול ואת חוסר הוודאות שלי על הנייר ומקווה שמישהו תופס את זה. אני מנסה להיות ברור בחוסר הבהירות שלי".
למרות שאתה די סולד מפוליטיקת זהויות, הספר כן מעביר את גונאר ממקום שבו הוא 'שחור מדי' למקום שבו הוא 'לא שחור מספיק'.
"כשגרנו בסנטה מוניקה הלכנו למחנה קיץ של YMCA. אני זוכר שעלינו לאוטובוס והילדים אמרו בשמחה Yay, Y camp. אחותי הקטנה, שרון, שהייתה בת ארבע-חמש, חשבה שהיא שומעת Yay, white camp. חשבתי על איך אתה מודע לצבע אפילו בגיל הזה, ואיך לפעמים אנחנו פשוט שומעים דברים לא נכון. אני לא חושב שלגונאר יש ספקות, אולי לאנשים בספר יש ספקות לגביו, אבל אנשים שונים כל הזמן בלי קשר לצבע העור שלהם. כשאת עונה לטלפון בעבודה את אדם שונה מזה שעונה לטלפון בבית. יש בזיקיות הזאת משהו אוניברסלי. אולי כאדם לבן את לא מתנסה בזה באותה אינטנסיביות, אבל גם לך יש את זה. יש לי חברה טובה עוד מימי הקולג' שאמרה לי שהיא חשבה פעם שאני הילד השחור הכי לבן שהיא פגשה, והיום היא מבינה שפשוט הייתי ילד שונה".
הספר שעשה את בייטי כוכב, "המשת"פ", זכה בפרס מאן בוקר ל-2016. כשזה קרה, בייטי כבר היה בן 54, ומבוגר מכדי לתת לתהילה לשנות אותו. אפילו חשבון טוויטר אין לו. "להיות בטוויטר נראה לי כמו המון עבודה", הוא אומר.
בלי טוויטר גם יש פחות סיכוי שיבטלו אותך.
"אני לא חושב על זה ככה. ביטולים היו תמיד. הם הרי ביטלו את מרטין לותר קינג. לא בטוויטר, ביטלו אותו באמת. האנשים שבוכים ומתלוננים ומתנהגים כקורבנות בדרך כלל רק משליכים. יש לזה היסטוריה ארוכה".
ועכשיו יש תנועה שלמה בארה"ב שאוסרת ללמד את החלקים בהיסטוריה שאנשים לבנים לא רוצים לדעת.
"אני זוכר שכשגרתי בגרמניה, הופתעתי מכמה סרטי תעודה על השואה היו בטלוויזיה, באופן מכוון, זה תמיד היה נוכח. כאן יש סירוב מוחלט להודות שאמריקה לא מושלמת, שיש לה מגרעות, שיש לה בעיות קשות. אם אתה לא מסוגל להכיר בליקויים ובחולשות, אתה בעצם לא מכיר אפילו בעצמך כבן-אדם. זה לא רק בענייני גזע. בימי ג'ורג' בוש היה איזה בית ספר בקנזס שהחליט לא ללמד אבולוציה. אני זוכר כמה זה הדהים אותי. זה כדור שלג שמתגלגל הרבה שנים".
אתה ואני נפגשנו קצת אחרי עליית טראמפ לשלטון, ולא נראית אז מוטרד במיוחד. איך אתה רואה אותו עכשיו?
"הוא מה שחשבתי שהוא יהיה. פחדן ולא קומפטנטי. אבל מישהו קצת יותר מוכשר היה גונב את הבחירות ומי יודע איפה היינו היום. בגלל זה חשוב לקרוא ולשמוע גם דברים שהופכים לך את הבטן, כדי לדעת מול מה אתה עומד. אני זוכר שקראתי בפעם הראשונה את 'לב האפלה' של ג'וזף קונרד. ספר נורא גזעני. אבל אהבתי לקרוא אותו. לפעמים אפילו כשהחרא מלא שנאה, זה לא אומר שהחרא לא כתוב טוב".
קראת את מיין קאמפף?
"לא, אולי אני צריך. אשתי סיפרה לי על הסבא החורג שלה שהיה ילד בהמבורג בתחילת שנות ה־30. היה לו מורה שהילדים מאוד אהבו והם אמרו לו שהם מודאגים ממה שהיטלר יעשה ליהודים. המורה אמר שאין מה לדאוג, הכל יהיה בסדר. וכך עוד שנה ועוד שנה, עד שהגיעה השנה שבה המורה הזה בא לכיתה כחבר במפלגה הנאצית. זהויות משתנות ודברים יכולים להידרדר מהר מאוד. אחרי שטראמפ נבחר דיברתי עם סטודנטית והיא אמרה לי שעכשיו היא מבינה שהשואה יכולה לקרות כאן. אני גדלתי בהבנה שהכל יכול לקרות בכל מקום, אבל היא גדלה באווירה של 'אמריקה זה המקום הבטוח היחיד'. אין שום דבר שהופך את אמריקה לחסינה. בכל מקום שיש בו בני־אדם, יכולים לקרות דברים איומים".
פורסם לראשונה: 07:44, 16.07.21
