"הגרמנים סידרו אותנו על פי הבור. היה צפוף מאוד ובקושי ניתן היה לעמוד. הם התחילו לירות. עצמתי עיניים, קפצתי אגרופים, מתחתי שריריי וקפצתי לבור. הרגשתי שהנפילה לקחה לי נצח. נחתי על גוויות. לא נפגעתי מהירי. אחרי זמן מה – היריות נפסקו. שמעתי את הגרמנים יורדים במורד הגיא, כדי לחסל את מי שעדיין לא נהרגו מיידית. חלק מהאנשים שנורו עדיין גססו. הגרמנים בדקו מי מראה סימני חיים – וירו בו.
"אני נשארתי קפואה, מחשש שיגלו אותי שנשארתי בחיים. בטעות אחד החיילים נגע בי עם רגלו. הגוף שלי התהפך. הוא כיוון אליי את הנשק שלו, הוא לא ראה דם, הוא אמר את זה לחייל שהיה לידו. הם החליטו לבדוק אותי. הם נעמדו עם רגל אחת על בית החזה שלי ואחת על הזרוע. הם נעצו את סוליות המגפיים שלהם על גופי. חשבתי שזה הסוף. נותרתי בשקט. הם התחילו לכסות אותי בחול, היה הרבה חול – חשתי שאני עומדת להיחנק, אבל עדיין פחדתי לזוז. נראה היה שעוד רגע אין לי אוויר לנשום. חשבתי שעדיף למות מירי מאשר מחנק. התחלתי לזוז, לא ידעתי שכבר חשוך לחלוטין. התחלתי לנסות לחפור לי פתח אוויר עם ידי השמאלית והצלחתי לנשום כמה נשימות. אזרתי את כל כוחותיי והתחלתי לחפור לי פתח יציאה. פחדתי שהם יוכלו לראות אותנו מלמעלה ולירות בנו. הם ירו במי שהשמיעו קולות. הצלחתי לטפס והגעתי עד הגיא. בקושי רב נחלצתי מהבור. כשיצאתי שמעתי קול מאחוריי. זה היה קול של נער בן 14. כמוני הוא לא נפגע מהירי. הוא עמד על קצה הבור, נאחז באביו שנורה למוות. הנער הזה הסתתר מאחוריי. הסתתרנו במקום עד הזריחה".
כתבות נוספות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כך העידה השחקנית היהודייה דינה פרוניצ'בה וסרמן, מהבודדות שהצליחו להינצל מטבח באבי יאר – מעשה ידיהם של חיילים גרמנים וחיילים ושוטרים אוקראינים, חלקם שיכורים, בגיא הנמצא צפונית־מערבית למרכז קייב שבאוקראינה ב־29 ו־30 בספטמבר, ערב יום כיפור 1941. כשיהודי העיר קיבלו הוראה להתייצב עם חפציהם ליד בית קברות, הם היו בטוחים שמתכוונים לגרש אותם. הגרמנים החליטו על השמדתם, כתגמול על פעולות חבלה נגדם.
את העדות המצמררת הזאת נתנה וסרמן בבית משפט בקייב ב־1946 והודות לה ולאחרים קצינים נאצים נשלחו לגרדום. העדות הנדירה הזאת מופיעה ב"באבי יאר. קונטקסט", סרט תיעודי חדש של הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה, שהבכורה שלו נערכה השבוע בפסטיבל קאן ה־74. הסרט, שכבר זכה לשלל שבחים מהביקורת העולמית, יוצא לרגל 80 שנה לאחד האירועים המכוננים של השואה ומשחזר את האירוע, שבו נרצחה ביריות כמעט כל יהדות קייב, 33,771 איש במספר.
במהלך הכיבוש הנאצי נרצחו ביער באבי יאר 100,000 איש ואישה, כולל צוענים, חולי נפש ושבויי מלחמה סובייטים – והמקום הפך למעשה לקבר האחים הגדול באירופה, סמל של "השואה בכדורים". למעשה כמיליון וחצי יהודים נרצחו כך, ונטמנו בקברי אחים לא רחוק מביתם, עוד לפני שמחנות ההשמדה בגז החלו לפעול.
עם תום המלחמה, שלטונות ברית־המועצות השתיקו את הטרגדיה של באבי יאר. המשורר יבגני יבטושנקו פירסם ב־1961 את הפואמה "באבי יאר" והתייחס לכך – "על באבי יאר אין יד ואין מצבת". כשכבר נחנכה אנדרטה ב־1974 לזכר הקורבנות, לא צוין שיהודים היו בין הנספים.
לוזניצה (56), גדול במאי אוקראינה ואחד מבכירי יוצרי הקולנוע כיום, כבר עשה סרטים עלילתיים ותיעודיים אחדים על מלחמת העולם השנייה. "סוגיית המלחמה הזו עודנה בגדר שאלה שנותרה ללא תשובה. טרגדיה שעוד לא הירהרנו בה די, שעוד לא הצלחנו להכיל", אומר לוזניצה, בראיון בלעדי שערכתי איתו השבוע. "כבר עשור שאני רוצה לעשות סרט על באבי יאר – בתור תושב קייב אני חש בושה גדולה על מה שקרה אז, ובושה עצומה על זה שבעיר שלי אין אנדרטת זיכרון ואין מוזיאון לזכר הטרגדיה הזו".
בבית הספר בתקופה הסובייטית למדת על באבי יאר?
"כמובן שלא. לא סיפרו לנו על באבי יאר וגם לא על השואה. לא סיפרו לנו גם שרצחו יהודים. הנרטיב היה שנהרגו 'נתינים סובייטים', זה היה המונח שבו השתמשו כדי לכבס את מה שקרה במציאות".
מתי נחשפת לראשונה לטבח?
"גרנו בשכונת ניבקי בקייב. מגיל עשר, כמה פעמים בשבוע, הייתי לוקח אוטובוס מהבית לבריכת השחייה של סירץ, פרבר של קייב – בין ניבקי לסירץ עובר היער, שבו היה ממוקם באבי יאר. בריכת השחייה הוקמה על חורבות המקום שבו נערך הטבח. נהגתי לחזור הביתה ברגל דרך האזור המיוער ומדי פעם נתקלתי בדרך באבנים ועליהן כיתוב דהוי בשפה מוזרה שלא הכרתי. למעשה, מדובר היה בשרידים של בית הקברות היהודי הישן, שהיה פעיל לפני המלחמה, נחרב ונותר נטוש. וזה המקום לספר, שבמקום שבו נערך הטבח פעלו חמישה בתי קברות יהודיים, והגרמנים בחרו בכוונה לערוך שם את הטבח.
"יום אחד בדרכי הביתה מצאתי אבן חדשה. על האבן היה כיתוב טרי ברוסית שאמר שבנקודה הזו ממש תקום אנדרטה. כשחזרתי הביתה שאלתי את הוריי מה קרה בבאבי יאר. מעולם לא קיבלתי תשובה ישירה וקונקרטית – הם אמרו לי יום אחד תגדל, ותדע. המבוגרים ניסו להתחמק מהנושא, אבל הם לא שיקרו. ככל הידוע לי, באבי יאר היה בגדר טאבו, אפילו בקייב של שנות ה־70".
מה פשר ההשתקה הזאת?
"היום אומרים שהמקור להשתקה היה באידיאולוגיה הסובייטית, אבל לדעתי הבעיה עמוקה הרבה יותר ונעוצה בטבע האנושי. הזיכרון מביש ומפחיד. בספר של וסילי גרוסמן "Life and Fate" מופיע מכתב שכתבה אמו, רגע לפני שנלקחה לגטו ברדיצ'ב, שם נרצחה. במכתבה היא מספרת איך ברגע שבו היהודים 'הוצאו מחוץ לחוק' השכנים הגויים שחלקו איתה דירה, זרקו אותה מהחדר שלה, ועל איך היא מצאה את כל הדברים שלה בערימה על רצפת המרתף.
"היה רק אדם אחד שעזר לה לסחוב את הדברים לגטו והשאיל לה קצת כסף. מעשה טוב יחידני ובלתי צפוי. כל מי שהיא ציפתה שיעזור ויתמוך בה – חברים, קולגות ותלמידים שלה – הפנו לה עורף. היא שמעה את השכנים רבים על מה שנשאר מהריהוט שלה. לדעתי זה לא קשור לאידיאולוגיה, כמו שזה קשור לטבע האדם. נראה שאנחנו עדיין רבים גם היום על ריהוט של אנשים אחרים. וזה לא משהו שקל להודות בו, גם בלב".
לוזניצה שעבד על הסרט במשך שנה מעיד על עצמו כ"חוקר דה־הומניזציה – אני חוקר את אובדן האנושיות בבן האנוש. זו גם הסיבה שחשוב היה לי להתחיל את הסרט בפלישה הגרמנית לברית־המועצות. היה שינוי בשלטון, ולפני כן – תקופה קצרה של כאוס ואי־סדר. וברגעים האלה נחשף הטבע האמיתי של האדם. באווירה של כאוס, נראה שהכל מותר ואף פעולה לא תיענש. יש לי לא מעט סיבות להאמין שבספטמבר 1941 רבים מתושבי קייב חשדו שהולכים לרצוח את היהודים ולא 'להעביר אותם לדרום'. אבל אף אחד לא אמר מילה. כמובן בלתי אפשרי לשפוט אנשים שמצאו את עצמם בנסיבות הכי קיצוניות וקשות שיש, אבל כן אפשרי לשוב ולהרהר במצב ככלל.
"למעשה, זו חובתנו. אין ספק שהיו שוחרי צדק בין התושבים – אלה שהחביאו את היהודים בבתיהם, אלה שסייעו להם לשרוד – אבל כאלה היו ספורים. זה מה שמפחיד אותי. שכנים דיווחו על רעיהם, שומרים מכרו מידע והעבירו רשימות של דיירים יהודים לנאצים. אחרי הטבח, כמה נכים וזקנים יהודים שנותרו בחיים – כאלה שבריאותם לא איפשרה להם לצעוד אל באבי יאר – ניצודו בידי התושבים המקומיים, הוצאו מבתיהם ונסקלו למוות. המקומיים עשו זאת מיוזמתם, ללא מעורבות מצד הגרמנים. ראיתי את חומרי הארכיון שתיארו את הזוועות האלה בעצמי. אני מאמין שעלינו לדעת את האמת. לדעת את ההיסטוריה זה הנשק הכי טוב שיש לנו נגד רצח עם". ולכן ללוזניצה חשוב שהסיפור של באבי יאר יסופר. "לא מדובר בפיסת היסטוריה מרוחקת מלפני 80 שנה. מה שקרה שם אז ממשיך לקרות כאן גם היום".
3 צפייה בגלריה
''כל הארכיונים היו מאוד ידידותיים. חוץ מזה, קשה לעצור אותי''. סרגיי לוזניצה על השטיח האדום
(צילום: GettyImages)
לוזניצה לא נותן תשובה ברורה למה או למי בדיוק הוא מתכוון, אף שבסרטיו הקודמים ביקר בחריפות את רוסיה של פוטין והציג אותה כ"מדינה פאשיסטית". עכשיו הוא רק מסכים לומר: "הדבר הראשון שחובה לעשות הוא לספר את כל האמת על כל מה שקרה אז בשטחי הכיבוש. חשוב להבין את המכניקה הזו. הדבר התחיל לא רק באוקראינה אלא גם בלטביה ובשאר שטחי ברית־המועצות לשעבר. ומפני המכניזם הזה שאיפשר השמדה מאסיבית של המוני בני אדם איננו מוגנים עד היום".
"באבי יאר. קונטקסט" מורכב מחומרים שלוזניצה מצא בארכיונים בגרמניה, ברוסיה ובאוקראינה.
נתקלת בהתנגדויות, בניסיונות למנוע ממך לעשות את הסרט?
"לא. כל הארכיונים היו מאוד ידידותיים. חוץ מזה, קשה לעצור אותי", מחייך לוזניצה. "אבל כדאי לציין, שעדיין מסמכים רבים ממלחמת העולם השנייה נמצאים תחת איסור פרסום. מדובר בארכיונים של משרד הביטחון ברוסיה ובארכיונים ממשלתיים. מפתיעה אותי ההתעקשות שלהם להסתיר את הפשעים".
לוזניצה אמנם קיבל חומרים ממקורות רוסיים, אך מרבית החומר נאסף באוקראינה מולדתו, המתייחסת אליו ביראת כבוד. ואם בעבר היו ניסיונות השתקה מצד שלטונות ברית־המועצות, הרי שכיום הנהגת אוקראינה מעודדת את ההנצחה. הפקת הסרט מהווה חלק מפעילות המרכז החדש להנצחת השואה בבאבי יאר סביב אירועי הזיכרון לציון 80 שנה לטבח. המרכז מוקם בימים אלה בשטח באבי יאר על ידי תורמים יהודים, חלקם ילידי אוקראינה, בתמיכת נשיא אוקראינה וממשלתה, ויהווה קומפלקס מוזיאלי עצום שיספר את סיפורם של יהודי קייב, אוקראינה ומזרח אירופה כולה.
העבודה על "באבי יאר. קונטקסט" הייתה עבורך חוויה נפשית מטלטלת?
"היו רגעים כאלה, למשל כשערכתי את החומרים מהטבח בלבוב זה לא היה פשוט לי. מצד שני, כמי שגדל וחי בברית־המועצות קשה לזעזע אותי. ראינו הכל, הרגשנו את הטוטליטריזם, הרעב. חיינו בגיהינום ואנחנו מבינים אותו".
ואכן, באופן מפתיע ובניגוד לסרטי שואה אחרים, לוזניצה לא מראה בסרטו קטעים מזעזעים. "לא שאני מחלק את החומרים שלי ל'מזעזע' ו''לא מזעזע', אבל את החומרים הכי מזעזעים לא הכנסתי בכלל לסרט. אני משתדל לא להכניס דברים שיכולים להוציא את הצופה מהסרט. לא רציתי שהצופה יגיד: 'הגזמתם'. ראיתי פעם סרט שעשו צלמים סובייטים במיוחד לקראת משפטי נירנברג. ובמשך שעה וחצי הראו בו רק גופות בצורה מפורטת ומעמיקה, כדי להשאיר רושם עמוק על השופטים בבית המשפט. אבל אחרי כמה זמן, הגוף כבר דוחה את מה שהוא רואה".
אז במקום להראות תקריבי גופות לוזניצה מביא עדויות מצולמות, אף אחת מהן לא עכשווית. כולן מהמשפטים בתום המלחמה, וגם איתן קשה להתמודד. למשל העדות של החייל הגרמני האנס איסמן, במשפט שנערך ב־1946. "מיקמו אותנו בערך 70 עד 90 מטר מהבורות. האנשים שלנו חולקו כך: שישה אנשים לאבטחה, שישה אנשים לירי. המשימה שלי הייתה ירי. הירי התבצע כך: אנשים הובאו לפני הבורות בקבוצות של 50־45 איש. הם הובלו לפי הבור, הם היו צריכים להסתכל אלינו וכך הם נורו. אני עצמי יריתי בעיר לבוב ב־120 בני אדם".
נטען לא אחת שאם היו אז CNN ומדיה חברתית, השואה לא הייתה מתרחשת. אתה מסכים?
"זה שטויות. גם המדיה שכן הייתה קיימת בזמנו ידעה מה קורה ליהודים בשטחים הכבושים על ידי הנאצים. על ההוצאות להורג בירי בקייב כתבו בעיתון – אמנם מאוחר יותר, בנובמבר 1941, אבל עדיין. המידע היה בידי התקשורת הבריטית וגם הסובייטית ובכל זאת העולם לא הניד עפעף. העניין הוא שגם הגרמנים בסרטי הפרופגנדה שלהם תמיד הדגישו את הסוגיה היהודית. הם אמנם לא צילמו את הירי עצמו, אבל את העובדה שהיהודים מובדלים והולכים עם טלאי צהוב רואים בבירור".
אתה מרבה לעשות בשיחה הקשרים בין השואה למה שקורה כיום. אפשר להשוות בכלל?
"כל העניין הוא שמדי פעם מופיעים במקומות שונים מיני טיהורים אתניים. וכשאתה כבר בלב הסערה, כשהטיהור כבר קרה וכל המנגנונים שעומדים מאחוריו כבר הופעלו, כבר מאוחר מדי להבין או להגיב. יש בידינו את ההיסטוריה שמדברת בדיוק על זה – טוב אם נלמד אותה ולו רק כדי להיות מוכנים במידת מה למקרה ובו, חס וחלילה, נהיה אנחנו בסיטואציה כזו. את ניחוח המלחמה הקרבה בשטחי ברה"מ לשעבר מתחילים להריח כבר עכשיו בכמה מקומות, ואם אנחנו עוסקים באוקראינה, אז בה המלחמה כבר רוחשת שבע שנים. והטיהור האתני קרוב מאוד".
פורסם לראשונה: 07:39, 16.07.21
