נדמה שגם אם זה יהיה הדבר האחרון שיישאר לו, טיילר ג'יימס תמיד יזכור היכן היה לפני עשר שנים בדיוק, ב־23 ביולי 2011. באותו היום הוא החליט, למרות הכל, לחזור לבית בשכונת קמדן בלונדון, שם התגורר עם איימי ויינהאוס ועוד שני מאבטחים. זאת הייתה תקופה שבה ג'יימס החליט לנטוש בכל פעם שהחברה הכי טובה שלו זה 15 שנה חזרה להשתכר עד כלות. "אם את לא מפסיקה, אני הולך", הטיח בה יומיים קודם. "ובכן, לך תזדיין", השיבה לו ויינהאוס. "ובכן, לכי תזדייני", החזיר ג'יימס והלך לבית אמו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
למחרת בצהריים, ויינהאוס התקשרה. "אתה בסדר, מותק?" היא שאלה. הייתה להם שיחה טובה, שבה ויינהאוס איחלה לו למצוא אהבה והבטיחה להפסיק לשתות למחרת. "טי, בבקשה תחזור הביתה", אמרה. למחרת בערב הוא שב ופתח את דלת הבית. אולי קיווה שאיימי תקבל אותו כמו תמיד: בריצה לקראתו, ואז זינוק וחיבוק עם הרגליים. אבל היא לא הייתה שם אלא אנדרו, אחד המאבטחים, שעמד במסדרון ודיבר בטלפון. הוא סימן לג'יימס לא לעלות למעלה, לחדרה של ויינהאוס. ג'יימס חשב שהיא ישנה, מעולפת משתייה. הוא כבר הכיר את הנוהל: בית חולים, גמילה קצרה ושוב מנסים להחזיק. אולי הפעם זה יצליח.
גם האמבולנס שהוזעק לא הטריד אותו. אלוהים יודע כמה כאלה הוא ראה בשנים שויינהאוס נאבקה בהתמכרות לאלכוהול, שהחליפה את תקופת ההרואין והקראק, לצד הבולימיה שלא עזבה מעולם. אבל אז הגיע האמבולנס השני, ואנדרו פשוט חסם את ג'יימס. ואז הפרמדיק הציץ מעל כתפו של המאבטח ואמר את המשפט שעדיין דופק לג'יימס בראש כמו חפץ קהה: "אני מצטער, חבר, היא הלכה מזמן. היא אפילו לא חמה יותר".
"זה הרגע הכי נורא בחיים שלי", אומר ג'יימס היום. קולו נשבר. זה אחד הרגעים הבודדים בראיון שהוא לא מדבר בשטף. "איך אפשר לתאר רגע כזה? אתה פשוט מרגיש שינוי בנשמה שלך, בלב, ביקום. וזה לא שוקע. זה מכה בך כמו פאקינג לבנה בפרצוף".
הוא מבקש לא להאריך בשחזור, אבל לפתע משהו מתעורר. "אני כן זוכר שאחרי שהפרמדיק אמר מה שאמר, רצתי במדרגות וישבתי בחזית הבית. הסתכלתי למעלה ופשוט ידעתי. הרגשתי את זה. היא לא כאן יותר. ושום דבר לא כאב ככה. הלוואי שזה פשוט לא היה קורה. לעולם לא אוהב אף אחת כמו שאהבתי אותה. ואני גם לא רוצה. אני מרגיש שיש לי את המלאך השומר הכי טוב בעולם".
אתם רק חושבים שאתם יודעים הכל על אחד הסיפורים הטרגיים של עולם התרבות בדור האחרון: הכישרון המדהים שהפך ילדה יהודייה מלונדון לכוכבת נערצת בתוך שני אלבומים; הקריסה תחת נטל הפרסום והציפיות; ההתמכרות לסמים שהחריפה בגלל הזוגיות הסוערת עם בלייק פילדר־סיביל; צילומי הפפראצי הנוראיים שלה כשהיא מעשנת קראק; הניסיונות הכושלים להחזיר אותה לתלם; היחסים המורכבים עם משפחתה; ההופעות המביכות כשהיא מחוקה לגמרי; וכמובן הסוף הנורא, בגיל 27 בלבד. חשבתם שאם קראתם את הכתבות וראיתם את הסרט, הכל ברור.
אבל אז, רגע לפני שהשעון אומר שחלפו עשר שנים, נוחת רימון הלם בדמות הספר של ג'יימס, My Amy: The Life We Shared. לא מעט דמויות כתבו את גרסת "המנוחה ואני" על ויינהאוס. אבל הוא היחיד שהיה שם, פיזית, מההתחלה ועד הרגע האחרון. מהפגישה המתוקה שלהם, שני ילדים חולי מוזיקה בבית ספר סנובי לאמנויות, ועד הסחרחורת המטורפת של התהילה, הכסף והחורבן העצמי. לפעמים אפילו היה יושב על האסלה בזמן שהתקלחה וגם חופף לה את השיער. "אני שומע אנשים שטוענים שהם היו חברים טובים של איימי ואף פעם לא פגשתי אותם, כלומר זה לא אפשרי", אומר ג'יימס. "חוץ מהמשפחה אני הייתי שם כל הזמן. וגם המשפחה לא רואה הכול. אתה לא מספר הכול למשפחה".
6 צפייה בגלריה
''איימי לא ידעה לעשות חצי עבודה בשום דבר''. איימי ויינהאוס בצעירותה
(באדיבות המוזיאון היהודי בלונדון ומשפת ווינהאוס )
ג'יימס, זמר מוכשר בעצמו, שהוחתם לפני ויינהאוס בחברת תקליטים, היה זה ששיכנע אותה לצלול לביזנס. בהמשך ראה אותה על רצפת המטבח המשותף, כותבת את מה שיהפכו ללהיטי הענק שלה מ־Back to Black, האלבום שיצא ב־2006, ריסק קופות וזיכה אותה בשלל פרסי גראמי. אנשים באו והלכו, תפסו טרמפ ואז נעלמו, אבל החבר הכי טוב נשאר שם, ברגעי השיא והשפל, שאף פעם לא באמת התמודדו ביניהם על הבכורה: השפל תמיד ניצח. בפער.
לקחו לו שנים לעבד את הטראומה, ורק לפני ארבע שנים התיישב לכתוב. כאלכוהוליסט בגמילה כבר 13 שנה וגם משתמש כבד לשעבר בכדורי הרגעה ובקוקאין (כולל הפעם שבה שאף את האבקה ישירות מהאף של ויינהאוס), ג'יימס מכיר את עצמו מצוין והוא הבין שהמאמץ לשרוד מכלה אותו. "המחשבה הראשונה שלי אחרי שאיימי מתה הייתה להתאבד", הוא מגלה. "אחר כך חשבתי שאשתגע, שאאשפז את עצמי במוסד. אתה על הסף של אי־שפיות כל הזמן. ואז אתה הופך למקצוען בהתמודדות. אחרי הרבה זמן הרגשתי שאני כבר לא חי יותר, רק מתמודד. הייתי טופח לעצמי על השכם שעברתי עוד יום בלעדיה. אבל בסוף היא הייתה רוצה שאני אחיה".
מסע הגאולה התחיל בנקודה הכי רגישה: יום המוות. "התעוררתי בדירה שלי והייתה לי הרגשה שאני מבולגן. פחדתי שאפול לאלכוהול אז פשוט התחלתי לכתוב. זה היה יום נורא. בכיתי, זרקתי דברים בדירה. עברתי התמוטטות עצבים, אבל נשארתי מול הדף. ביום שאחרי, הרגשתי הקלה. זה שיחרר אותי. ובתור מכור, אמנם בגמילה, התמכרתי לזה. כתבתי עוד ועוד־ועוד. לא במטרה 'להתגבר על זה', זה לא אפשרי, אלא פשוט להמשיך הלאה". והוא לא עצר עד שכתב באופן אינטימי להחריד על כל מה שעבר עליה ועליו, רכבת הרים שהייתה אמורה להיות כיפית והתגלתה כגיהינום: "איימי", מספר ג'יימס, "לא ידעה לעשות חצי עבודה בשום דבר": במוזיקה, בחברות, באהבה ובהתמכרויות.
הוא מספר, למשל, על אפריל 2008, כשמפיקי הסרט החדש בסדרת ג'יימס בונד רצו את הזמרת הכי חמה לשיר הנושא. מארק רונסון, האיש שהפיק את להיטי Back to Black כמו Love is a Losing Game ו־Rehab, הובא כדי לשחזר את הקסם. החבורה אפילו לא הייתה צריכה לצאת מהאולפן, שהיה קומפלקס ביתי ליד התמזה.
אבל ויינהאוס הייתה בשיא ההתמכרות להרואין, במסע הופעות ארוך של הרס עצמי אחרי שבעלה, בלייק, נשלח לכלא. כמה לילות קודם, ג'יימס כבר חשב שהיא נחנקה למוות מהקיא של עצמה, כפי שקרה מדי פעם בתקופה האפלה ההיא. והיו גם חתכים על הגוף. וסוחרי סמים ונרקומנים שקפצו לבקר (בהם פיט דוהרטי מלהקת הליברטינז). רונסון קלט את האווירה והתחפף. המנהל של ויינהאוס הזעיק פסיכיאטרית, אבל היא לא הבינה את האירוע. ואז, בוקר אחד, ג'יימס שמע רעש אדיר של זכוכיות מתנפצות וצרחות. הוא נכנס וראה את ויינהאוס שכובה, אחרי שנפלה מהמדרגות, כולה מכוסה בדם.
ג'יימס, שחיסל בקבוקי וודקה ולקח קוקאין וכדורים בעצמו כדי לשרוד בטירוף הזה, חבש אותה ואמר לה שזה לא יכול להימשך ככה. היא, בתגובה, לקחה קומקום וזרקה עליו. אחר כך רצה למטבח, לקחה את הסכין הכי גדולה שמצאה וכיוונה אותה לפרק היד שלה. ג'יימס זינק עליה וריתק אותה לרצפה. "הייתי משוכנע שהיא הולכת לדקור את עצמה או אותי", כתב בספר.
"זה הכי גרוע שהיה", אומר ג'יימס. "שם הכל התפרק. אנשים לא מבינים איך החיים שלה נראו: וילונות בכל מקום כדי לחסום את הפפראצי, מחטי הרואין. טירוף מוחלט. אני זוכר שנאבקתי בה והצמדתי אותה לרצפה, וזאת הייתה הפעם הראשונה שאיימי אשכרה אמרה, 'תעזור לי'".
זה סיפור מטורף. התלבטת אם להכניס אותו?
"כשאתה כותב ספר כזה אתה תוהה, אולי זה פרטי מדי. אבל זאת הדרך היחידה שיכולתי לכתוב, וככה איימי הייתה רוצה: שאני אגיד את האמת, אפילו אם זה לא יפה. התמכרות זה לא דבר יפה. החיים של איימי לא היו יפים".
מתי הכי פחדת על החיים שלה?
"כשהיא הייתה על קראק וקוקאין. אחרי שבלייק נכנס לכלא, זה היה הכי הרסני ומפחיד שראיתי אותה. הייתי שוכב לידה ומוודא שהיא עדיין נושמת. והיו פעמים שאיימי נחנקה, כך שזה היה פחד לגיטימי. חשבתי שאם אהיה לצידה, שום דבר לא יקרה לה. אני אוכל לעבור את זה איתה. אמרתי לה, 'זה לא יימשך לנצח'. והיא אמרה, 'אני יודעת'".
היא אמרה לך שהיא ביזבזה חצי מיליון פאונד על סמים. עם כל ההוצאות הנלוות והנזקים של ההתמכרות, זה בטח הגיע לעשרות מיליונים.
"זה בהחלט יכול להיות באזור המיליונים. אם אתה מכור ויש לך הרבה כסף, אתה לא צריך לדאוג מאיפה תגיע המנה הבאה. איימי הייתה בשוק מעצמה וראתה בזה בזבוז עצום. לא היה אכפת לה מכסף, אבל היא הבינה שהוא יכול לקנות בתים לאנשים ולהאכיל ילדים רעבים".
ולמרות זאת, ג'יימס מתעקש על הנקודה: ויינהאוס הייתה בסך הכל על המסלול הנכון. למרות שהחליפה את הסמים הקשים באלכוהול, הנפילות שלה היו קצרות יחסית והמרווחים ביניהן גדלו. היא עשתה תוכניות, הכינה רשימות ועוד. רק כשהופעלו עליה לחצים להיות "איימי ויינהאוס", היא לא הייתה מסוגלת וברחה לשתייה. "אנשים מבחוץ ראו את המוות שלה בתור משהו בלתי נמנע", אומר ג'יימס, "אבל זה לא נכון. בתקופה של ההרואין, למשל, האפשרות שהיא תמות הייתה הרבה יותר סבירה מבחינתי. זה גם מה שגרם לי התמוטטות עצבים. אבל בסוף זה לא היה ככה. היא הייתה נורמלית ובריאה - חוץ מהנסיגות. ולכן זה הופך הכל לקשה יותר".
היה, למשל, הסיבוב האירופי שנקבע לה חודש לפני מותה. ג'יימס כותב כיצד צוות הניהול של ויינהאוס, כולל אביה מיץ', אמרו לה שהיא זקוקה לכסף. אבל להופיע מבחינתה היה סיוט ונראה שהיא העדיפה מזלג בעין מאשר לשיר את Rehab. ג'יימס, שגם ככה מונה בעל כורחו לתפקיד השליח לענייני "תוציא את איימי מהמיטה", "תדאג שהיא תגיע לצילומים" וכו', הבין שהאסון בדרך. ביוטיוב המזעזע מההופעה בבלגרד, שהייתה גם האחרונה שלה, רואים כמה הוא צדק.
אביה של איימי התראיין ל'ידיעות אחרונות', וסיפר שאף אחד לא כפה עליה לעלות על הבמה.
אתה אומר שהיא בקושי ידעה איפה היא.
"'כפה' זאת מילה גדולה, שאולי עורך דין צריך לבדוק אותה. מה שאני יכול להגיד זה שמה שאני כתבתי בספר – זה מה שקרה. שהקורא יחליט אם זאת כפייה. אתה רוצה את דעתי? איימי הייתה כל כך לא בסדר באותו יום, כל כך מחוץ לעצמה. היא אפילו לא זכרה מה קרה. יש שיטענו שהיא הייתה במצב חלום ולא הבינה מה היא עושה. אני לא כאן כדי להאשים אף אחד, אני רק רוצה להסביר מה קרה ומה ראיתי. שאנשים יחליטו".
ואכן, מאז פורסמו קטעים מהספר, במשפחת ויינהאוס הבינו שהפעם זה לא עוד עובר אורח שמוכר סיפורים מוגזמים ל'סאן'. "המשפחה מרגישה נבגדת", אמר מקורב לצהובונים. "טיילר היה קרוב (לאיימי) מאז הנעורים ובמשפחה החשיבו אותו לאחד משלהם... הם כועסים במיוחד שטיילר טוען שהוא היחיד שלא שילמו לו להיות ליד איימי לקראת סוף חייה... אחרי כל התמיכה הכספית שאיימי והמשפחה נתנו לטיילר, לשמוע טענות כאלה ממנו משאיר טעם רעה בפה".
"אני עומד מאחורי כל דבר שכתבתי", מגיב ג'יימס בנחרצות.
הופתעת מהתגובה שלהם?
"כן ולא. הכוונה שלי לא הייתה לפגוע או להכאיב למישהו, אבל הנאמנות שלי היא לאדם שאהבתי, וזאת איימי. לפני המשפחה שלה, לפני כל אחד אחר. יש בי הרבה אהבה למשפחה, בעיקר לאמא שלה ולדודות שלה. אבל אני יודע דבר אחד בלב: איימי הייתה גאה בי".
למעשה, מה שמפתיע בנרטיב של ג'יימס הוא שבסופו של דבר, איש לא באמת אשם במותה של חברתו. לא אביה, שהתאהב לפי הספר בלייף־סטייל הנהנתני של השואו־ביז, ואפילו לא בן הזוג המושמץ שחשף אותה להרואין. "לא באתי לשפוט, זה מאוד קל לשפוט מבחוץ, גם אותי", הוא אומר. "אף אחד לא מושלם, כולם עושים טעויות. אני לא בא ממקום של כעס. זה ספר על אהבה. מה שבאמת רציתי לעשות זה לספר את הסיפור של איימי.
"אנשים חושבים שאיימי הייתה בחורה עם פה גדול, אבל היא בעצם הייתה חסרת ביטחון וביישנית", הוא מוסיף. "וגם כל הקיום שלה הוא פשוט מפחיד. הפפראצי, למשל, עושה אותך פרנואיד. אין הרבה אנשים שיכולים להתמודד עם זה. תסתכל על בריטני ספירס".
איך אתה רואה את התפקיד של אבא שלה, מיץ'? אתה אומר שהוא אהב אותה אבל שהוא גם הסתנוור מהכבוד והכסף.
"למיץ' יש מוניטין מאוד רע ורציתי להסביר מה קרה. מובן שהוא אהב אותה, אבל התהילה היא פורמט דפוק, שמעוות לא רק את האדם עצמו - אלא גם את מי שסביבו. הכסף מעוות את האופן שבו אנשים חושבים. ועדיין, בסוף, האחריות מוטלת על המכור. וזה מאוד קשה לי להגיד את זה, כי ניסיתי כל הזמן להציל את איימי, אבל היא הייתה היחידה שיכולה לעשות את זה".
בלייק סיפר שהם נשארו בקשר. היא אפילו אמרה לו שהיא עדיין מאוהבת בו.
"אני מאמין שהיא חשבה ככה. בלייק תמיד יוצא הנבל וכמובן, לפגישה עם בלייק היה אפקט הרסני על החיים של איימי. אבל היא לא התחרטה. היא אהבה אותו. למרות כמה מהדברים האיומים שבלייק עשה, חלקם בגלל שהיה מכור בעצמו, אני לא אתמוך בנרטיב שמנסה לומר שהיא אהבה מישהו אחר. היא הייתה מתחרפנת מזה. היא אהבה אותו והייתה רוצה שאגיד את זה".
ייתכן שזה הדבר הכי סביר שנאמר על בלייק בעשור האחרון, אבל ג'יימס לא חוסך ממנו את שבטו. באחד הסיפורים הכי מופרעים בספר, הוא חוזר לערב ב־2007 שבו פרינס הזמין את ויינהאוס להופיע איתו בלונדון. ויינהאוס, מעריצה, הסכימה כמובן, אבל לא לפני שדחפה את ג'יימס לחדר. שלושתם שרו יחד את Purple Rain.
אלא שאחרי הרגע המיוחד וגם ההופעה המוצלחת, ויינהאוס אמרה את שתי המילים שגמרו כל ערב: "בלייק מגיע". פרינס היה נחמד והרשה לו להשתמש בחדר ההלבשה האישי שלו. בלייק לא היסס, עשה סמים בשירותים של פרינס - וגנב כסף מזומן שהיה מונח על השולחן. המאבטחים פירקו במכות מישהו אחר שחשדו בו, במאי קליפים שעבד עם פרינס והיה גם מקורב לויינהאוס, ששמעה על המקרה והתקשרה לפרינס כדי להסביר ולהתנצל. וכך, ערב של הגשמת חלום הפך לסיוט.
"לראות את איימי שרה עם פרינס היה מדהים", אומר טיילר. "אבל אפילו כשהקסם קרה, היה בולשיט. וזה תמיד היה ככה. הרגעים האלה נהרסו בגלל ההתמכרות והאומללות של להיות כל כך מפורסמת".
מה שמעניין בסיפור הזה הוא שפרינס יוצא דמות נורמלית ובוגרת. פרינס!
"והוא היה! יש משהו בזה, כשאתה ליד אגדה שראתה הכל, ואתה מבין כמה הוא חכם. אפשר להרגיש את זה. אני יודע שהוא היה אקסצנטרי, אבל גם שם הוא היה ממש ג'נטלמן ואדיב".
אגב אגדות שראו הכל, באחד מהניסיונות הרבים לחלץ את ויינהאוס מהסמים, קצת אחרי חג המולד של 2007, היא הוזמנה להתארח בביתו של בריאן אדמס באי מוסטיק, ריזורט לעשירים בקאריביים שלא ניתן לכאורה להשיג בו הרואין. אולם ויינהאוס לא התרגשה והבריחה את הסמים במטוס. כשהם נגמרו, הגמילה הייתה קשה מנשוא: רעידות, הקאות, בכי. רופא שהוזעק למקום הרדים אותה.
ג'יימס ניצל את ההפוגה כדי לשוטט ונקלע לארוחת ערב שבה השתתף, בין השאר, מיק ג'אגר. "אל תדאג, היא תהיה בסדר", אמר סולן הרולינג סטונז לבחור הצעיר (חשוב לזכור, שגם הוא וגם ויינהאוס היו רק באמצע שנות ה־20 שלהם), "אנשים בעולם הזה עוברים כאלה דברים".
"הוא ניסה לנחם אותי באותו רגע, ואני אסיר תודה על זה", אומר ג'יימס. "זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את איימי ככה ופחדתי. ניחם אותי שמישהו חכם, שקנית חולצה שלו, שכיבדת אותו, אומר את זה. ואולי רק רציתי להאמין במה שהוא אמר. אבל איימי כן יצאה מההתמכרות הזאת. וזאת הטרגדיה המזוינת. אנשים שלא ראו אותה בשנים האחרונות חושבים שאיימי הייתה באותו מסלול התרסקות, אבל היא הייתה בעלייה. זאת הייתה תאונה".
ג'יימס נולד לפני 39 שנים לאב יהודי, שסבל מהפרעה דו־קוטבית, ואמא שגידלה אותו עם אביו החורג. הוריו הביולוגיים התגרשו כשהיה בן שנתיים והוא זוכר רק שני אירועים שבהם שלושתם נכחו באותו חדר: חג המולד כשהיה בן תשע והתכנסות ליד מיטת בית החולים שבה שכב, אחרי שהותקף באכזריות על ידי כנופיה. זה היה האירוע שאחריו ויינהאוס דאגה שתמיד יגור איתה, וכך היה, למעט תקופות קצרות. והוא, למענה, זנח הכל: את האפשרות להיות כוכב פופ בעצמו, למרות שהיה מוכשר; את חייו האישיים; וגם את בריאותו. הכל למען מטרה אחת: להציל את איימי.
"דאגתי לה כי היא דאגה לי. נחמד לשמוע איזה חבר נהדר הייתי, אבל אל תמעיטו בחברות שלה כלפיי. היא הייתה עושה את כל זה בשבילי. כשאיימי אהבה, היא אהבה בכל חלק מגופה".
אבל הבעיה הייתה "איימי האחרת", כמו שאתה קורא לזה.
"פשוט ידעתי שזאת לא היא. הייתי מנסה לא לקחת את זה אישית, להבין שזה הדרינק מדבר ולא היא. אתה לא יכול פשוט לעזוב אותה. אני יודע עד כמה זה קשה: אפילו כשאתה רוצה להיות פיכח - אתה צריך להיות הכי חזק כשאתה הכי חלש. איימי הייתה אומרת דברים והייתי ממרר בבכי. לפעמים הייתי חותך את עצמי, כי זה כל כך מתסכל, רק רציתי שהיא תישאר בחיים".
6 צפייה בגלריה
מתגעגע לקציצות ולפירה שהיא הייתה מכינה. טיילר ג'יימס ואיימי ויינהאוס
(צילום: Harvey Brown)
את הניסיון המר שצבר הוא מבקש לחלוק עם אחרים, דרך הספר והרצאות שהוא רוצה לקיים על התמודדות עם התמכרות. על הקריירה המוזיקלית ויתר מזמן, בטח אחרי שהבין את המחיר. ובשאר הזמן, בבית שלו באירלנד, הוא פשוט מתגעגע. "לא לפגישות עם פרינס וכאלה, אלא לחרא היום־יומי שעשינו, לראות טלוויזיה יחד ולקציצות ולפירה שהיא היתה מכינה לנו לפעמים".
אתה חולם עליה?
"כן ואני מת על זה. יש לילות שאני הולך לישון ויש לי חלום שבו היא יפה ובריאה. ואנחנו פשוט יושבים ומזיינים בשכל. אני מרגיש שככה היא באה לבקר אותי. אני מצפה לחלומות האלה, אני מתעורר ומרגיש שראיתי אותה שוב".
סיפרת שאתה עדיין לא מסוגל להקשיב לשירים שלה. לפחות בחלומות היא שרה?
"היא לא שרה. הייתי שמח אם זה היה קורה".
פורסם לראשונה: 07:05, 23.07.21
