בספטמבר 2010 העליתי לרשת קליפ מאולתר שצולם בוואן־טייק לשירי ''מישמישים''. קראתי לפרויקט השירה המצולם הזה ''פואטיוב'' - הלחם של יוטיוב ופואטרי - ושילחתי אותו לדרכו. השיר הוקלט באולפן קטן בדרום תל־אביב של מי שהיה בן זוגי באותה תקופה. חשבתי שאם יהיו 300 צפיות זה יהיה אדיר, כי זה יהיה כאילו אולם מלא באנשים ראה אותי מבצעת את השיר שלי. בפועל, בתוך פחות מיום, היו כבר יותר מ־1,500 צפיות. זה סיחרר אותי. לא הבנתי מה קרה ומי אלה לעזאזל כל האנשים האלה. כך נגלה לי באחת כוחו המטורף של הפייסבוק בפרט, ושל האינטרנט בכלל.
כתבות נוספות למנויים:
ב־2010 הרשת החברתית עוד הייתה בחיתוליה בארץ. לא הבנתי שברגע שאת חולקת שם משהו אנשים יכולים לאהוב ולשתף אותו וחוזר חלילה עד אינסוף, וכך הוא מתפשט כאש בשדה הלייקים והקומנטים. היום פייסבוק היא כבר מזמן שם דבר ידוע ונגיש לכל, וההתרחשות הספרותית עברה לשם זה מכבר. אם בעבר השיח הספרותי נע על ציר כתבי העת השונים ומוספי הספרות - אזי הרשת החברתית מזמן כבר ניצחה ושינתה את הכללים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
אז האם ענף הספרות הרוויח או נפגע מן המעבר לפלטפורמה שבה כולם עורכים, כולם מבקרים, כולם יוצרים וכולם קובעי דעה?
"ההשתתפות בפלטפורמות וירטואליות לא מוזילה אוטומטית את הכתיבה עצמה או את הכותבים", אומר ד"ר ליאור זלמנסון, חוקר אינטרנט בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל־אביב. "ראשית, זו הדרך המהירה והאפקטיבית ביותר כיום להגיע לקוראים ולנהל איתם דיאלוג. שנית, היא באמת דמוקרטית יותר בכך שהיא לא תלויה בסוכן ובמתווך הקלאסי דוגמת העיתון או המוציא לאור. לבסוף, היא מייצרת סגנון ותנועות משלה - למשל עם הערבוב בין מילים לדימוי של תרבות המם (Meme) או המגמה של כותבים רבים להתנסות בכתיבה אישית וחשופה יותר, שהיא גם מעין מחאה על השימוש הרווח ברשתות חברתיות כדי להציג רק את ההיילייטס של החיים".
זלמנסון מבין את ההשפעה הדו־קוטבית של הרשת החברתית על הספרות ולהפך. ספר שיריו הראשון, ''יש לנו דרכים לגרום לך ליהנות'', עוסק ברשת החברתית כזירת יצירה, והוא שואב טקסטים מרשתות חברתיות ואתרים באינטרנט כדי לחשוף את מנגנוני השכנוע והמניפולציות שלהם. "בהקשר של ספרות, נהוג להתייחס יותר לפייסבוק כפלטפורמה שמושכת את הכותבים בישראל, כי היא פלטפורמה שמאפשרת יחס לטקסטים, ונחשבת לכזו שבה אנשים מבלים זמן בקריאה; בטח כאשר משווים למסרים הקצרים של טוויטר או לתמונות של אינסטגרם ולווידיאו של טיקטוק".
חוקרת הספרות והמתרגמת רעות בן־יעקב חווה את הכתיבה האישית והחשופה הנהוגה ברשתות החברתיות כאקט, שלצד ההתנגדות שבו חשוב לראות גם את ההיבט הציני והכפוי שלו. "כקוראת אני בגדול שמחה על כל אתר שיש בו שירה וספרות", היא מסבירה, "והרשתות גם עזרו ועוזרות לי להגיע לטקסטים נפלאים, שיכול מאוד להיות שלא הייתי מגיעה אליהם בלעדיהן. אבל כחוקרת אני לא יכולה שלא לראות ולדעת גם מה קורה לכולנו ברשתות החברתיות, על התהליך המתמיד של שיווק ומיתוג עצמי שנדרש להשקיע בו זמן ומאמצים וכו'. הרשתות הן גם חלק ממערכת כלכלית־חברתית ניאוליברלית. הן לא מין קרנבל חופשי. אפילו אם אנחנו מרגישות שם פחות את השליטה. מה שהרשתות דורשות - ואני לא בטוחה שבאופן שוויוני מכולן באותה מידה - הוא גם יותר ויותר את 'האישי' שאנחנו צריכות לחשוף, לתרום, לשתף, וגם בכך יש ממד של הסחרה".
אך לצד חגיגת היחצון, יש גם מי שמוצאים דרכים יצירתיות לקחת חלק ברנסנס של הספרות ברשת, ולשמור על עצמם מפני החשיפה של החיים הפרטיים שהאינטרנט תובע. אביגיל שלו, גיבורת ''קנאת סופרות'' - הרומן החדש של מאיה ערד - מסתייגת באופן דרמטי מפלטפורמות דיגיטליות. היא מעל זה. בעיניה הסצנה הספרותית ברשתות החברתיות היא מושב לצים גמור. ערד, עצמה, לא בפייסבוק. ולכן תהיתי מדוע בחרה להתמקם מחוץ למשחק הזה ועד כמה הפרוטגוניסטית שלה, היא בת דמותה.
"זה לא מדויק שאני לא בפייסבוק", ערד אומרת להפתעתי. "אין לי פרופיל אישי שבו אני כותבת הגיגים ומעלה תמונות, אבל יש לי חשבון רפאים שמאפשר לי לראות אילו דיונים מתנהלים ובעיקר להיות חלק מקבוצות ספרות וסופרים. הסיבה העיקרית שאין לי פרופיל בפייסבוק היא שאני יודעת שאבזבז שם זמן שיכולתי לכתוב בו".
זה רק עניין של בזבוז זמן?
"סיבה נוספת קשורה לשאלות שלי לגבי עצמי: האם אני רוצה לחשוף את החיים שלי בפייסבוק? לקדם את הספרים שלי שם? התשובה לשאלה הראשונה היא לא. התשובה לשאלה השנייה מורכבת. ברור לי שבמציאות של היום רשתות חברתיות הן כלי חשוב במשחק. אבל אני מעדיפה לתת להוצאה לעשות את זה ולא להיות זו שמקדמת את עצמי".
ואין לך לפעמים הרהורי כפירה ותחושה שאת מפסידה משהו בזה שאת לא בפייסבוק?
"היו לי הרהורים כאלה, ואז התחלתי לנכוח שם במצב הצבירה הנוכחי שלי, זבוב על הקיר. ובאמת מעניין אותי לקרוא דיונים בקבוצות אוהבי ספר וקבוצות סופרים. זו בדיוק הנוכחות שטובה לי, דנידינה - רואה ואינה נראית".
ובאשר לגיבורת הרומן שלה, ערד מחדדת: "היא גרסה קיצונית שלי. היא מתייחסת לכל הפעילות בפייסבוק כאל מקשה אחת של חובבנים בתחום הספרות. יש מזה כמובן בפייסבוק, אבל יש גם בלוגרים מאוד רציניים של ספרות עם אלפי עוקבים, שדעתם נחשבת. הבעיה היא שלא תמיד קל להבחין בין השניים. משהו במבנה של הרשת החברתית מאפשר לך לחשוב שאין מדרג והיררכיה בין מבקר רציני שמפרסם את רשימותיו גם בפייסבוק לבין פוסט של השכנה שאהבה נורא את הספר שלך".
ד"ר זלמנסון מסכים עם ערד שהפלורליזם המוחלט ברשת הוא אשליה מתעתעת ותו לא. "זו טעות נפוצה לחשוב שאיבדנו את בעלי הדעה", הוא קובע. "האינטרנט הוא אמנם מרחב מגוון יותר ולקורא יש גישה ישירה לאתרים, אבל עומס המידע מכריע את כולנו. כתוצאה מכך, אנו מחפשים בצורה זו או אחרת את בעלי הדעה. קורים למעשה שני תהליכים: הראשון הוא האנושי - מבקרים רשמיים הוחלפו בבלוגרים, וכיום בוולוגרים (בלוגרי וידיאו), ובכל התעשיות מנסים לגייס את 'המשפיענים'. התהליך השני הוא הממוחשב - המתווך המסורתי, הסוכן, המוכר, התחלף פשוט בתוכנת המחשב, באלגוריתם הממליץ, שכתוצאה הוא גם קובע הדעת. לאלגוריתם של אמזון יש היום יותר כוח בלהכריע הצלחות של סופרים מלכל אחד אחר. במובן הזה אנו הולכים ומאבדים את המתווכים המסורתיים של צורות האמנות, אבל זה לא אומר שאין היום מתווכים כלל אלא להפך, יש היום יותר, כתוצאה מהגודש ההופך את תפקיד המתווך וקובע הדעה לחשוב מאי פעם".
צרויה שלו נמצאת גם היא על קוטב ההימנעות מהרשת, כמו ערד. "אין לי זמן לפייסבוק", היא מתנצלת. "גם בלי פייסבוק אין לי מספיק זמן. אין לי ספק שאני גם מחמיצה אבל אין לי ברירה. נהדר בעיניי שיש דרכים נוספות ליוצרים לפרסם ולהגיע אל קוראים. בצעירותי היינו תלויים בממסד הספרותי, ואני זוכרת את עצמי שולחת בדואר שירים למוספים הספרותיים ומקבלת שוב ושוב מכתבי דחייה ולא היו כמעט דרכים אלטרנטיביות. לימים, כשפירסמתי רומן ראשון, זכיתי לחוות גם מהצד הזה את השרירותיות והאטימות של הממסד ושל הביקורת. אז כן, בעיניי זה נהדר שיש דרכים ישירות אל הקוראים".
אם עבור שלו וערד הפייסבוק הוא בעיקר בזבוז זמן, אזי שעבור מרסל מוסרי הוא הבמה להצלחה. הסופרת והעיתונאית בנתה את הקריירה הספרותית שלה בפייסבוק מא' עד ת', ושלושה מתוך ארבעת ספריה עד כה ראו אור באמצעות אתר מימון המונים.
"אני לגמרי חבה את ההצלחה שלי לרשתות החברתיות ולכל הדור הדיגיטלי הזה", היא אומרת. "אני מניחה שבתקופה אחרת, אם לקטורים מסוימים היו נתקלים בספר סיפורים קצרים עם המון עגה שכונתית וסלנג שכותבת ילדה־אישה בת 23, לא בטוח שהם היו ממהרים להכניס אותי למכונות הדפוס שלהם. אגב, היום אני יכולה להרשות לעצמי להפסיק לכתוב בפייסבוק, אני מתפרנסת יפה בחוץ, ובכל זאת, זוכרת לו חסד נעורים".
ואת מרגישה חלק מהקהילה הספרותית?
"אני לגמרי לא מרגישה חלק מהקהילה הספרותית. מבקרי הספרות מתעלמים ממני דרך קבע - לא לטוב ולא לרע, ואני כמעט שלא מוזמנת להשקות או לטקסי פרסים (בשבוע שעבר ספרה האחרון של מוסרי סוקר בשתי רשימות ביקורת, אחת אוהדת ואחת שלילית - נ"פ). ובכל זאת, יש לי 120 אלף עוקבים בפייסבוק, קוראים שלא עוזבים אותי, אז זה אחלה מזור. פעם חוסר ההתייחסות נורא כאב. לא בגללי כאב לי, בעיקר בגלל הקוראים שלי. זה כמו זלזול מופגן בהם. כי אם הם חתך גדול שמתפרס על פני שלל גילים, למה לא להדהד את זה בתקשורת הספרותית?"
הרבה עבר מאז ראה אור לראשונה באמסטרדם, ב־1691, ''פרי עץ חיים'' - כתב העת העברי הראשון. כתבי העת העבריים קדמו לעיתונות העברית. ''המגיד'' (1856), ''המליץ'' (1861), ''הצפירה'' (1862), וכן ''מאזניים'' - של אגודת הסופרים העברים, שנוסד ב־1928 על ידי חיים נחמן ביאליק, ונחשב לכתב העת הספרותי הוותיק ביותר היוצא לאור בישראל גם היום.
סופרים ומשוררים, מוכרים יותר או פחות, פרצו דרך פרסום יצירותיהם בעיתונות היומית ובכתבי העת, עוד לפני שיצאו עם ספר ביכורים לקהל הרחב. זה היה חלק מן השיח המקובל בקהילה הספרותית עד היום. כך למשל, סיפורו של ש"י עגנון, ''עגונות'', פורסם לראשונה בכתב העת הספרותי ''העומר'', ואילו שיריה הראשונים של יונה וולך פורסמו בכתב העת ''עכשיו'' בעריכת גבריאל מוקד. במסלול דומה עברו כמעט כולם. וזכור כמובן גם כתב העת ''סימן קריאה'' בעריכת מנחם פרי, שאחראי לפרסומם של כמה מן המשוררים והיוצרים החשובים בעברית במחצית השנייה של המאה ה־20.
אבל מה שהיה טרום־עידן האינטרנט כנראה לא תקף לימינו. נדמה שכבר לא צריך לעבור במסדרונות העריכה כדי לזכות באהבת הקהל. כששיחררתי לעולם את סרטון הפואטיוב הראשון שלי, משוררים ותיקים שלא הכרתי כעסו עליי, קינאו בי, ניסו לחקות אותי או סתם זילזלו בי. אני זוכרת שהמשורר שחר מריו־מרדכי אמר לי שזה בגלל שהם היו צריכים להתענות עד שמישהו הואיל להוציא להם ספר. לאט־לאט התחוורה לי הפוליטיקה הסבוכה של פרסום השירה בארץ.
בשנות ה־60 וה־70 משוררים צעירים היו צריכים לשבת בקפה כסית ולהתחכך ולהתחנף למשוררים מבוססים יותר וכך למצוא להם משורר־אב או משוררת־אם שהם יהיו בני טיפוחיהם. בשנות ה־90 התפתחה פוליטיקה של סדנאות כתיבה; היית צריך לעבור כמה וכמה סדנאות כאלו עד שמשורר שחסית בצילו עזר לך להוציא ספר.
אבל בעידן האינטרנט הכול השתנה: עקפתי את כולם בסיבוב ופתאום כמה הוצאות ספרים גדולות חיזרו אחריי והתעניינו בי. והגלגול האחרון הוא ויתור טוטאלי על הממסד - הוצאת ספר בהוצאה פרטית בעזרת מימון המונים; ממש כפי שמרסל מוסרי עשתה. הכול באופן עצמאי.
גם את דורון המבורגר, שמגדיר את עצמו "כותב" ולא "סופר", הפייסבוק בנה. הוא אומנם עוד לא הוציא ספר אבל בקרב המיליה הספרותי - שחלקו הארי פעיל בפייסבוק - הוא מאוד אהוב, והוא כבר יצר לא מעט קשרים עם בעלי הוצאות ועורכים ראשיים שישמחו לקבל ממנו כתב יד.
"אני סובל מבעיה שאני למעשה לא יודע לכתוב מחוץ לפייסבוק", הוא מסביר. "כשאני מנסה לכתוב בוורד טקסט שאני רוצה לכנותו בתואר הנכבד 'ספרות', משהו הולך לי לאיבוד בכתיבה. אני מתחיל להיכנס לשיקולים אסתטיים מודעים שהורסים לי את הפלואו. הפלטפורמה של פייסבוק והזליגה הז'ורנליסטית שנכתבת מתוך היום־יום שאבו אותי".
המבורגר לכוד בין הקונבנציה הנושנה של "הספרות" במובנה הקלאסי, הגברי - "אם אתה רוצה להיות סופר, תכתוב רומן" - לבין הקונבנציה החדשה, הדינמית והגמישה יותר של הספרות, שבה גם לכתיבה ה"חולית" שלו (מלשון חולין - נ"פ), כפי שהוא קורא לה, בהחלט יש מקום והיא מעוררת ברבים עניין.
לפני חודש, הסופרת ארנה קזין תימצתה את זה יפה ברשימה נהדרת שהעלתה לבלוג שלה. "הגושפנקא שמעניקים לנו אנשי הסדר הישן, או מונעים מאיתנו, כבר לא עושה רושם ואינה נחוצה לנו", היא כתבה. "לא נחכה לשמוע מהם - מאסף ענברי, מא"ב יהושע, מאורן קקון, מבני ציפר ואחרים שיושבים בכס השופט כמותם - מהי ספרות, מיהי סופרת, מהי סוגה ספרותית ראויה, מה הן הסוגיות המעניינות לכתוב דרכן, מה הן הדרכים הספרותיות המאתגרות והראויות ללבן את הסוגיות האלה. הפסיקה שלהם אינה קובעת עוד בשבילנו דבר. זה כבר ברור".
בהמשך לדברים האלה, החליטה קזין להוציא את ספרה השמיני ''איך להיות ושאלות אחרות'' בהוצאת ''אוליפנט'' שהיא עצמה הקימה, אחרי שנים של פרסום בהוצאות מסחריות. "בחרתי להתנסות בהוצאה עצמאית, בקשר ישיר עם הקוראות והקוראים, באמצעות הפלטפורמה של גיוס המונים כי אני מבינה שאבד הכלח על דפוסי ההוצאה לאור המוכרים לנו זה כמאה שנים", היא אומרת עכשיו. "הצורות של הפרסום משתנות בימים אלה, המגוון של האפשרויות גדל, ומעניין ומאתגר להשתתף בשינוי הזה; להתנסות בצורות שונות וחדשות ולנסות להשפיע. עם זאת ברור לי שאם אני לא מחכה שהוצאה לאור תקבל את כתב היד שלי, ואם אני לא מחכה שמבקר במדור ספרותי יעניק לי גושפנקא - אני צריכה למצוא את האישור הזה במקומות אחרים. למרות שכל אחת יכולה להוציא לאור ספר לבד כיום, חשוב לזכור שבכל זאת יש ערך אדיר לתהליך העריכה ואי אפשר להגזים בחשיבות התפקיד של עורכת טובה".
אז האם הרשת החברתית מייתרת את הזרוע התפעולית של ההוצאות לאור? של עריכה ושיווק והפצה ויחסי ציבור?
"אני לא בטוחה שכדאי למהר לזרוק את כל מה שממוסד, אלא לנסות ליצור ממסדים יותר טובים", אומרת בן־יעקב ומפנה אצבע לביקורת הספרות. "שמעתי לפני כמה שנים את חוקרת התרבות שרה אחמד מדברת על שימוש קווירי, שימוש שונה בשפה, בפורמטים, בז'אנרים וכו'. היא דיברה על כך ששביל נוצר משום שהולכים עליו רבים. וקשה מתוך כך שלא לחשוב על כל השבילים שלא נוצרו ויכולים להיווצר. נראה לי שאולי התפקיד של ביקורת הספרות עכשיו הוא גם להצביע על האפשרויות הללו, שאין אליהן שבילים סלולים".
פורסם לראשונה: 07:04, 23.07.21
