האיש עם השיר הכי מצליח בישראל התכופף בשער לעבר המכונית הבאה, שאל את הנהג אם יש נשק ובדק את תא המטען. הוא נתקל בפרצופים מכווצי מצח ברכב, אבל אפילו הכובע והמסכה התקשו להסתיר במי מדובר. בכל זאת, רביב כנר הוא ג'ינג'י גבוה שאפשר לזהות אפילו בתוך מדי קב"ט של כפר המכביה ברמת־גן.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- "כשמצאנו את הטיטאניק השתררה שתיקה. ראינו נעליים בשברים"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"'רסיסים' התפוצץ בחוץ בקיץ שעבר וזה מרגש - אבל אין פרנסה", נזכר כנר, "אין הופעות, קורונה, יש רק סגרים. אז מצאתי את עצמי עובד חודשיים בכפר המכביה כקב"ט. ואנשים מתחילים לזהות אותי, לפנות אליי, גם כי יש תג עם השם על החולצה, אז קשה להם להתעלם. אבל יצא גם שאני בודק רכב בכניסה לכפר המכביה ומישהו בפנים שומע את 'רסיסים', בלי לדעת שמי שבודק אותו הוא זה ששר. ואני צוחק לעצמי".
די חריג בעולם המוזיקה.
"קרה גם לא פעם שאני עושה סיבוב במלון כחלק מהעבודה וברמקולים מנגנים את 'רסיסים'. זה היה דיסוננס די גדול, גם מוזר, גם מצחיק. אני עם שיר במקום ראשון בגלגלצ, שיר השבוע ברוב תחנות הרדיו, אתה די קולט היסטריה מבחוץ של 'וואו, רסיסים, רסיסים, רסיסים' ומצד שני בעבודה אתה שומע - 'אח שלי, בוא רגע תחתים כרטיס', או - 'יש מישהי בקבלה שלא קיבלה מגבות, לך תביא לה'".
נער מגבות, רק עם להיט מדינה.
"אוקיי, אבל זה בסדר גמור, פרופורציות. אני זוכר שהדיסוננס התחדד אצלי דווקא כשנבחרת ישראל נשים בכדורגל הגיעה יום אחד למלון בכפר, ואני עם המסכה, אז הן לא היו בטוחות שהן מזהות נכון. הן עלו לחדר וירדו ישר אחר כך במיוחד לשאול אם זה באמת אני. בנקודה הזאת הבנתי שזה כבר לא יכול להימשך. החזקתי שם חודשיים, עד שעזבתי".
כי זה הפך מוזר מדי גם במסגרת הפרופורציות שאתה מנסה לסגל לך.
"התחילו לזהות אותי יותר ויותר והרגשתי שהעבודה הזאת מעכבת אותי במוזיקה. הבנתי שזהו, שאני לא לוקח יותר עבודות זמניות, אלא רק מתרכז בלעשות מוזיקה כל הזמן - גם אם יש בזה סיכון כלכלי. בסוף נובמבר 2020 סיימתי שם. אמרתי לעצמי: עבדתי בנגרייה, עבדתי בכפר המכביה, מפה אני אשרוד ואמשיך הלאה רק במוזיקה".
רגע־רגע, מאיפה הגיעה הנגרייה?
"ביולי שעבר, כש'רסיסים' יצא, עבדתי בנגרייה ליד רמלה, עשיתי מיטות מעץ, השתפרתי עם הזמן ובסוף הייתי די טוב בזה ונשארתי, כי הייתי צריך להתפרנס. חבר הציע עבודה, שמונה שעות ביום, חמישה־שישה ימים בשבוע, וככה עברו חודשיים. ביום שבו השיר הראשון שלי עלה לאוויר, ביקשתי מהבעלים של הנגרייה הפסקה של שעה כדי לענות לשאלות מעיתונאים, כשאני יושב באוטו, מנסה לקלוט באיזה חניון עפר".
את "רסיסים" כתבו קרן פלס, המנטורית שלו, ואבי אוחיון. פלס זיהתה את הכישרון הגדול של כנר מהמקום שלה כשופטת בעונה האחרונה של "הכוכב הבא לאירוויזיון". את המילים לשיר הטעון היא כתבה אחרי שסיפר לה במשך שעות ארוכות על החוויות שעבר במהלך השירות הצבאי ובמבצע צוק איתן, שם איבד בקרבות ארבעה מחבריו.
"ההתחלה של 'רסיסים' מתקשרת לי לאותם חברים שאינם, שלא רואים בעיניים וקופצים לאש", הוא אומר בשקט. "זה היה בתחילת יולי 2014, אני בסיירת אגוז עם הצוות שלי בכרם שלום, מספר ימים שאני אפילו לא יודע להעריך. נדמה לי שב־8 ביולי, יום לפני יום הולדתי ה־20, בחרו בשם המבצע 'צוק איתן'. הייתה אז מתיחות גדולה סביב חדירות מחבלים ובאיזשהו שלב עברנו לשטחי הכינוס. הימים חולפים, היינו אמורים להיכנס לעזה, דחו את זה ב־24 שעות ואחר כך בעוד 24 שעות ובסוף נכנסנו בנמ"רים (נגמ"ש מרכבה) לסג'עייה".
מה אתה זוכר משם?
"שזה היה כמו משחק מחשב, כאילו שזה לא אמיתי, ואתה שואל את עצמך, מה קורה פה, אבל יודע גם שזה הפעם אמיתי, מלחמה ראשונה שאני חווה. התפרקנו מהנמ"רים, התחלנו להתקדם בשטח, וכשהיינו באחד הבתים ירו עלינו. כולנו נשכבנו על הרצפה, חבר שלי מגיע לכיווני ואומר לי, 'רביב ירו בי, ירו בי'. הבנתי שהוא נפגע מרסיסים שהתעופפו, ומכאן הגיע השם של השיר, הגרעין שלו. אותו חבר החלים מהפציעה ובסדר היום".
ביום שאחרי, המכה כבר הייתה קטלנית. "הצוות היותר־בוגר יצא לפעילות בסג'עייה, ואנחנו חיפינו עליהם מרחוק. באותה פעילות, ב־21 ביולי, נהרגו יובל דגן וטל יפרח, שהיו חברים לפלוגה שלי. הבנתי גם שכל הצוות נפצע. אני רואה את המתרחש באמצעות מכשור לראיית לילה, לא מבין מה קורה לפרטי פרטים, כי אני מאגיסט ובלי הקשר עליי. עד שיצאנו משם, לא ידענו מה קרה. הבנו בהתחלה שהם נפצעו, אבל אחר כך גילינו ששניהם נהרגו".
כנר לוקח נשימה וממשיך. "באותו יום גיליתי שעוד חבר מהבית נהרג בקרב אחר, בניה רובל. הוא היה החבר הכי טוב בילדות שלי. יום אחרי הבנתי שגם גל בסון, חבר ששיחק איתי כדורסל בהפועל חולון ושירת ביחידת יהל"ם, נהרג בקרבות. בימים הבאים נכנסנו שוב פנימה ואז יצאנו. מכאן השירות שלי המשיך כמו כל שירות קרבי, הכל מהכל, ובבקשה בוא לא נרד לפרטים".
סיוטים, חלומות שחוזרים?
"בהתחלה היו לי מעט, אחר כך כבר לא. גם לא נכנסתי לטראומות עמוקות, לא שקעתי בזה יותר מדי ולא נתתי לעצמי לשקוע. לא הלכתי למה שנקרא טיפול מקצועי, כי הטיפול הכי טוב עבורי היה לדבר עם הצוות והמשפחות של ההרוגים".
אתה מגדיר עצמך כפוסט־טראומטי?
"כולנו פוסט־טראומטיים, גם אם אנחנו לא יודעים. אני לא יכול לומר לך שאני מגדיר את עצמי ככזה חד־משמעית. לא נתקלתי במראות מחרידים, כאלה שאתה אומר אחריהם: אני מאבד את זה. אתה כן רואה שם דברים שלא נתפסים".
למשל?
"זה יישמע לך מצחיק, אבל ראיתי בעזה תרנגול בתוך אמבטיה, כי הוא פחד מאוד מהרעש של הפיצוצים והסתתר שם. המבט הזה שלו, למשל, הוא דבר שלא עוזב אותי. בוא, יש הרבה חבר'ה שמתעוררים בלילה בזיעה קרה אחרי קרבות כאלה. בוודאי לא צריך להתבייש בזה".
אבל?
"זה שמלבישים עליי פוסט־טראומה, באיזשהו מקום מזלזל באלה שכן סובלים מזה. מאז 'הכוכב הבא' אלה עמדות שאני נתקל בהן לגביי ואני אומר לכולם, חברים, אני מבין את מה שאתם שואלים אבל הגיע הזמן להתקדם הלאה. הייתי בצוק איתן, חוויתי מה שעברתי, ונכון ש'רסיסים' מביא חלק מזה, אבל לקטלג אותי כפוסט־טראומטי יהיה לא מדויק. יש בי הרבה צדדים שאני רוצה שאנשים יכירו מעבר לקטלוג הזה".
איפה אתה כן מרגיש השפעות כתוצאה ממה שעברת?
"הדבר היחיד שאני מרגיש שאני לוקח אליי פנימה מכל מה שעברתי בצבא זה את התכונה להיות תמיד דרוך לאירועים סביבי ולהגיב באופן שונה ממה שרוב האנשים אולי היו מגיבים".
דוגמה?
"לא מזמן יצאתי ממסעדה בתל־אביב, חבר שלי בא לאסוף אותי, ולפני שנכנסתי לרכב ראיתי מישהו מבוגר עוקב אחרי בחורה צעירה. אני מבין מיד שזה מעקב, כי ככה למדתי בקודים שלי בצבא. אמרתי לחבר שלי, 'סע לאט רגע, אני רואה שהבחור ממשיך ללכת אחריה'. ירדתי מהרכב, ניגשתי לבחורה, ראיתי שהיא מדברת בטלפון בכוונה, כי בטח הרגישה ממד של סכנה. אמרתי לה, 'ראיתי שמישהו הולך אחרייך'. היא שאלה, 'אתה רביב כנר?' אמרתי לה שכן, אבל שאין צורך להיכנס לזה, 'בואי נקפיץ אותך הביתה'. היא הודתה לי אחר כך בהודעה באינסטגרם".
מה חשבת על מה שקרה לאיציק סעידיאן?
"מצער אותי שדבר כזה היה צריך לקרות כדי שדברים יתעוררו פה, בעיקר כשזה משהו כל כך גדול שטמוע במדינה שלנו במשך שנים. אני מאחל לאיציק רפואה שלמה. דיברתי עם מישהו שמכיר אותו ואני יודע שהוא שמע את 'רסיסים'. זה משהו שמאוד ריגש אותי".
בדרך כלל חוויות כאלה מתוארות בשיר על ידי זה שעבר את האירועים. כאן קרן פלס ואבי אוחיון כתבו אותך.
"יצא שאבי תפס גיטרה, קרן את הדף והשיר נרקם. באותו זמן רק קרן ידעה על החוויות שלי מהצבא, על התחושות הפנימיות שלי, וניסתה להעביר את זה ב'רסיסים'. אני לא בטוח שהיא ידעה עד כמה זה מדויק ונכון. הגעתי לאולפן והם השמיעו לי את הסקיצה".
מה עוד הרגשת שדייק אותך בשיר?
"יש הרבה דברים שקשורים אליי שם, שלא פתחתי עד היום. 'קפצתי למים כי צריך לשחות' מתאר סיטואציה של הגיבוש בשייטת 13. היה קשוח שם, אבל לא ויתרתי. היה לי רגע מנטלי קשה, בתרגיל במים עמוקים בלב ים. אני וים פתוח פחות מסתדרים. אני חייב לראות משהו מתחתיי, ואם אין זה מלחיץ אותי. היינו צריכים לשחות 500 מטר לתוך המים, להקיף מצוף ולחזור. היה פחד אבל הצלחתי".
"רסיסים" הוא בעצם "כאב של לוחמים" החדש, השיר שהגדיר את עידן עמדי בתחילת דרכו. דיברת עם עמדי על ההשוואה הזו?
"אנחנו חברים, ואני אוהב אותו. שלא תחשוב שלא כתבתי לעידן על 'פאודה', כשהאודישנים החלו. מאוד אשמח לשחק ב'פאודה'. אם יקראו לי, אני מגיע מהר לאודישן".
"רסיסים" שבר שיאי השמעות של 40 שנה ברדיו ולא ירד מהמקום הראשון במצעדים. השיר הבא של כנר, "רוצה שלום", יצא בדצמבר 2020 והצליח גם הוא לגעת ברף הגבוה מאוד שהציב, כשהוא מחליף מיד את "רסיסים". אחר כך הגיעו הופעות ללא הפסקה בחצרות ברחבי ישראל, מיליוני צפיות ביוטיוב ומיליוני השמעות בסטרימינג. לפני שלושה שבועות הוציא את "נשלים את הכל" שנושק למיליון כמעט, כך שבהחלט אפשר לדבר בטבעיות על רביב כנר כעל איש השנה במוזיקה הישראלית, אבל לפני שנה, בדיוק אחרי ש"רסיסים" יצא, כנר עצמו חשב שהוא עדיין רחוק מהמקום הנכון.
"הסתכלתי ביוטיוב יום אחרי והתבאסתי על מספר הצפיות ש'רסיסים' עשה, איפשהו סביב 20 אלף. אמרתי לעצמי, היי, מה קורה, אף אחד לא שומע את השיר, יש אמנים שמוציאים שיר ויש להם מיליוני צפיות. אני לא קונה צפיות וחשבתי ש'רסיסים' לא מגיע לכולם כמו שרציתי".
מתי התחלת להרגיש שסוף־סוף קורה משהו?
"חודש אחרי שהשיר יצא. פתאום אני מקבל כמות סרטונים בלתי נגמרת בקטע קיצוני, כולל מניו־יורק ומניו־זילנד, קולט שאנשים מכירים את השיר, שהוא צבר תאוצה. אני מסתכל ביוטיוב ולא מאמין: מיליון וקצת צפיות! הייתה לי התערבות ש'רסיסים' לא יגיע למיליון. עכשיו אני חייב ארוחות לכמה וכמה אנשים. אגב, במבצע האחרון, בכל פעם שהשדרים בטלוויזיה היו מדווחים על 'רסיסים', הייתי מקבל הודעות עם הקלטה שלהם".
אבל ההתפוצצות של כנר, אירעה בטיימינג הכי גרוע שיש, עידן הקורונה, כשאי־אפשר לממש את ההצלחה ברדיו להופעות גדולות ולמזומנים בהתאם. "הדהים אותי שזה קרה דווקא בתקופה הזאת, אנשים יושבים ושומעים 'רסיסים', והילד שלהם, בן שלוש, מדקלם את המילים, ואנשים בני 70 פונים אליי ברחוב עם השיר. זה כן קצת ביאס אותי שהשיר קורה בתקופה בעייתית, אבל המחשבה לא הייתה שזה מבאס כי אי־אפשר לעשות הרבה הופעות ולדפוק קופה, אלא שאני לא יכול לחוות את ההרגשה שאנשים שרים איתי את השיר - וזו הרגשה שאי־אפשר לתאר. כמה חודשים אחרי הגעתי לעשות הופעת חצר, כולם עמדו ושאגו עליי את 'רסיסים'. בהופעה הקטנה הזאת קיבלתי את ההבנה כמה השיר תפס וחצה קהלים".
כנר עבד בקורונה כמעט ללא הפסקה, כשהופעה רודפת הופעה. גם היום הלוח שלו מתפקע עוד לפני שהחליט לפתוח הופעות לקהל הרחב. ביוני האחרון, למשל, הוא רשם 22 הופעות, כולן מוזמנות. "15־20 איש היו ההופעות הגדולות שלי בקורונה. זוכר שהייתה הופעה במרפסת בתל־אביב ומצאתי את עצמי יושב ליד מעריצה שעוד שנייה מתעלפת. כשנכנסתי היו צרחות, וזו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי כזו הערצה".
איך נראות הופעות חצר מנקודת המבט שלך?
"זו הייתה מעין טבילת אש. בהופעה בחצרות הבנתי בפעם הראשונה שאשכרה מעריצים אותי. הרגשתי מוזר, כי עד לפני רגע לא רק שעבדתי בנגרייה, אלא הייתי בהתלבטויות עם עצמי לאן התקופה הזאת תביא אותנו. ההופעות בחצרות לימדו אותי המון על חיבור לקהל בצורה הכי אינטימית. היו לי הופעות גדולות, התארחתי אצל קרן פלס למשל, מאז אבל זו לא אותה הרגשה".
זו לא הרגשה של "קונים אותי לשעה"?
"לא. זו מחשבה שאני עדיין בהתחלה שלי, שזה יבנה אותי. היה לפעמים ווייב של אנשים אוכלים תוך כדי, אבל לא משהו קיצוני כמו במערכון ההוא של 'ארץ נהדרת' ואביתר בנאי. אם ראיתי שאנשים עוד אוכלים, פשוט חיכיתי שיסיימו".
נראה שהיום כבר כולם רוצים חתיכה ממך. זה יכול לטלטל.
"אני לא בריטני, ולא חיכו לי פפראצי. הקורונה איזנה את הבום שאתה מדבר עליו בצורה כזו שאצלי זה לא היה מאפס למאה. זה לא ש'הכוכב הבא' נגמרה ויש הופעה בהיכל מנורה מול אלפים אלא הופעה בחצר. הגעתי ממקום קצת אחר".
והוא?
"תחשוב שב'כוכב הבא' כל הזמן יש לך בוסטים קטנים כאלה. אודישן ועוד אודישן ועוד פרק, ואתה מופיע עם קרן פלס ומתארח אצלה. גם 'רסיסים' לא היה בבום, אלא נבנה לאט־לאט. אצלי קרה משהו הפוך דווקא. הרגשתי קצת תסכול בהתחלה בקורונה, כי אתה רוצה לעבוד על מוזיקה וזה לא אפשרי. גרתי עדיין אצל ההורים בנס־ציונה".
רמת החיים שלך עלתה בינתיים?
"קיבלתי מההורים של בת הזוג מכונת אספרסו, זה נקרא שדרוג? גם עזבתי את הבית של ההורים חודש לפני ש'רסיסים' יצא, חשבתי שאני מספיק ילד גדול. אני שומר בצד את מה שהצלחתי להכניס, חוסך ליום סגריר, לדירה שאשמח לקנות. לא תראה אותי עם תיק של גוצ'י. אני אוהב אופנועים וההורים לא מרשים".
הוא במערכת זוגית של שנה וחצי עם ליטל, בת 23, שעלתה מדרגה כשהם עברו לגור יחד בגבעתיים. "הכרנו דרך חבר שהיה גיטריסט בלהקה ובת זוגו לומדת עם ליטל עיצוב פנים. התאהבתי מהר. יצאנו חודש ואז קורונה, ובהמשך הגענו למסקנה שאנחנו עוברים לגור יחד".
היא הכירה אותך ללא מעריצות. עכשיו יש.
"זה לא מעניין אותה. היא גם התחילה לצאת עם אחד שלא הכירה את שמו ולמדה עליי מבת דודה שלה, שבדיוק הייתה בהיריון ורצתה לקרוא לילד שלה על שמי, אבל בסוף זה לא קרה. קניתי לליטל צמיד ליום ההולדת שבוע אחרי שהתחלנו לצאת. היא סיפרה למשפחה שיש מישהו. שאלו מי, סיפרה עליי ובת הדודה אומרת, 'אל תגידי שזה הג'ינג'י הגבוה!' אמרה, 'כן, זה רביב'".
המעריצות לא עוברות גבול לפעמים?
"כותבות דברים באינסטגרם, בדרך כלל 'הייתי שמחה להכיר'. היו גם דברים בוטים, שולחות תמונות, הצעות במילים. אני לא מתרגש מזה, כי בעידן של היום, כשהכל זמין ופתוח, הכל בסדר אם מישהי שולחת הודעה כזו או אחרת. חשוב לי לענות לכל אחת ואחד ואני מתבאס שלא מגיע לכולם. קורא את כל ההודעות ששולחים אליי. אבל יש לי חברה ושום דבר לא יערער אותנו, אנחנו במקום מאוד יציב ובטוח".
הוא נולד בשנת 1994, האמצעי בין שלושה בנים, וגדל בחולון. אביו יוסי מוזיקאי, קלידן ומתופף. אמא, ראומה, בעלת קונדיטוריה ותיקה בתל־אביב. הראשונה לזהות הייתה הסוכנת לבנה חכים, שהגיעה לאחד האירועים סביב הקונדיטוריה וקלטה ילד ג'ינג'י מתוק בן ארבע. "מספרים שהיא שאלה של מי הילד, אמא אמרה 'שלי', ואז הייתה חתימה. מפה לשם הופעתי בפרסומות, במבה פרפר, חומוס אחלה, לוטו, אקמול, טבעול, אל על, סלקום, מלא. עד גיל 16 וזהו. זה פשוט נפסק מאליו. ההורים אומרים שזיהו אותי ברחוב בזכות הפרסומות. אני פחות זוכר".
למד בתיכון קריית שרת, במגמת חינוך גופני, בגרות מלאה. שם, בגיל 15, גילה את המוזיקה ולא רק בזכות אבא אלא גם בזכות בן דודו, אבי סטרול, לשעבר הבסיסט של היהודים. כנר העדיף את התיפוף. במקביל פיתח קריירה אחרת, כדורסל. "אבל כבר ידעתי שאני הולך להיות בקרבי, אז אמרתי שלא רלוונטי".
בשנת 2017 עבד תחת המסגרת של משרד הביטחון בגאנה ובדרום־אפריקה, במשך כחצי שנה, ולאחר מכן עבר לעבוד בבנגקוק. "עשיתי טיול חודש אחרי השחרור בתאילנד עם החברים מהצבא. החוויה הזכורה לי מדרום־אפריקה הייתה בגן פתוח, כשראיתי אריה ממש מקרוב. שבועיים אחרי עשיתי קעקוע גדול שלו. זו החיה הכי יפה בעולם".
אחרי החזרה לארץ נפתח הפרק של "הכוכב הבא לאירוויזיון". "דיברתי עם בת דודה שלי, שהייתה אחת המלהקות שם. הצעתי לה את הסולן של הלהקה שהייתי בה וגם עוד ידידה זמרת, אבל שניהם לא רצו ריאליטי. תפסתי אומץ ואמרתי, 'טוב, תרשמי אותי. אולי אני מגזים, אבל אנסה'".
לא ניצחת.
"יש איזושהי אכזבה, ברור, באסה כללית כזו. אבל ידעתי שהקריירה עוד לא התחילה, שזה בסוף רק תוכנית מוזיקה, וכן למדתי להשתחרר שם על הבמה. שנייה אחרי שהודחתי, השופטים ניגשו עם מחמאות. אתה מבין שלא הכל נגמר ושמתחיל פרק אחר בחיים".
אז אולי טוב שלא זכית?
"אפשר לומר בדיעבד, אבל ברגע שנכנסתי לנבחרת של 20 איש מתוך אלפים שניסו, רציתי לנצח ולייצג את המדינה באירוויזיון. באותה תקופה חלמתי על הרגע של לשיר מול כל אירופה. היום גם השוק הבינלאומי הוא אחת מהשאיפות, לא יודע אם בהכרח האירוויזיון, כי זה שוב להתחרות. אני כבר במקום שונה והאירוויזיון פתאום נראה לי כמו משהו מאוד מלחיץ".
ההצלחה של כנר הביאה גם חיזורים מתעשיית הפרסום, עם הצעות לקמפיינים שבשיאן הגיעו למאות אלפי שקלים. בעצה עם המנהלת האישית, תום אבימור, הוא סירב לכולן. "הגיעו הצעות גם מחברות גדולות, עם הרבה כסף על השולחן. אבל אם זה לא מתכתב עם המוזיקה והשפה שלי, אני לא אהיה שם. היו שתי הצעות גדולות כספית, משתי חברות גדולות, וגם להן אמרתי לא".
ככה, בקלות?
"בוא, זו הייתה החלטה לא פשוטה, כי אין ספק שזה יכול היה להיות מקור פרנסה טוב מאוד עבורי. אבל מצד שני לא הרגשתי שזה אני, שזה בשבילי נכון לעכשיו, אז אמרתי בנימוס לא".
מה הסיפור של הכובע? אתה לא נפרד ממנו.
"זה פשוט יפה לי. משהו שהתחלתי איתו באפריקה ובתאילנד והמשכתי איתו הלאה. הגעתי עם כובע גם ל'כוכב הבא' והחלטתי להישאר ככה. אני מרגיש עירום בלי הכובע ואם אני יוצא מהבית בלעדיו אני ישר מרגיש כאילו אני בלי חולצה. אין סיפור יותר מדי עמוק מאחורי זה. אולי אני מרגיש איתו יותר בטוח. גם אין פה היבט דתי, למרות שאני כן בא מבית מסורתי".
ולמה לבוש שחור בדרך כלל?
"גם שם אין סיפור עמוק. היי, קניתי חולצה אדומה בדיוק".
פורסם לראשונה: 07:19, 30.07.21
