לפני ארבע שנים ישב במאי התיאטרון וחוקר הספרות, ד"ר רועי הורוביץ, בארכיון יעקב שבתאי שבמרכז קיפ באוניברסיטת תל־אביב, ונבר במחברות ומסמכים. היו אלה חודשים אינטנסיביים במהלך מחקרו על מקומם של מחזות מקראיים בתרבות הישראלית. והורוביץ שמכיר כל מחזה של שבתאי נתקל לפתע בדפים לא מוכרים, חלקם כתובים בכתב יד, חלקם מודפסים במכונת כתיבה - גרסאות שונות של מחזות לא גמורים שכתב שבתאי לצד רשימות עבודה, תכנון מהלכים, ומחשבות שונות שעלו בו בזמן הכתיבה.
כתבות נוספות למנויים:
מה שהחל בחיפוש בארכיון של אחד היוצרים החשובים בספרות העברית, הפך בתוך זמן קצר לתגלית מסעירה ולמשימת עבודה שצריך להשלים. השבוע, בדיוק 40 שנה אחרי מותו המפתיע מהתקף לב, יעלה תיאטרון הבימה ערב קריאה של ''עסקים'', ''אהבה'' ו''מלכות'' - שלושה מחזות אבודים שכתב שבתאי בין השנים 1968 ו־1979, על פי פרשיות מקראיות של שחיתות שלטונית, שמחולליה טוענים לחפותם בבחינת, "לא יהיה כלום כי לא היה כלום". ואם זה מהדהד לכם קרוב להפליא ומוכר להחריד, הרי ששבתאי גם מאיר את הדברים בנשכנות ובהומור סרקסטי, כהרגלו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
"שבתאי היה כתבן אובססיבי, והשאיר אחריו המון מחברות, יומנים, הערות ורשימות עבודה בנות עשרות אלפי עמודים. בין כל אלה נמצאו המחזות. זה נס גלוי ועוד עם התזמון של 40 שנה לפטירתו", הורוביץ אומר. "השבוע אציג את המחזות ברצף, על במה שחורה וריקה שעליה יעמדו רק השחקנים, בין המופעים תושמע תרועת חצוצרות - בדיוק לפי הוראות הבימוי המדוקדקות שניסח שבתאי במחברת ההוראות שהותיר אחריו".
הורוביץ, בן 51, בעברו במאי הבית בתיאטראות באר־שבע ובית ליסין, הוא חוקר ספרות ותיאטרון באוניברסיטת בר־אילן. את המחזות של שבתאי הוא תירגם גם למחקר בספר שרואה אור בימים אלה: ''עולם ללא אשמים - יעקב שבתאי בעקבות ספר הספרים'' (הוצאת כרמל). "בתקופה שמירי רגב קפצה עם השאלות שלה מה זה תיאטרון לאומי ולמה מגיעות לו תמיכות כפולות, החלטתי לבדוק עד כמה קיימת מחויבות של תיאטרון לאומי לרפרטואר יהודי לאומי ומה שיעור המחזות התנ"כיים שמעלים".
ומה למדת?
"שגם בישראל וגם בעולם, התנ"ך אף פעם לא הלך טוב בדרמה אלא רק במחזות זמר. בארץ היו רק שלושה מחזות תנ"כיים שהציגו אותם שוב ושוב: 'אכזר מכל המלך' של נסים אלוני ו'כתר בראש' ו'אוכלים' (שהפקה שלו רצה גם עכשיו - על"א), שניהם של שבתאי. ולכן הייתי חייב להבין מה באסטרטגיית הכתיבה שלו מעמיד דמויות תנ"כיות שדיברו לקהל בשנות ה־60, 70 ו־80, ומשכנע את ההנהלות בתיאטרון להעלות אותן שוב ושוב".
מצאת עוד דברים לא ידועים לצד המחזות.
"כן. מחברת בכתב ידו שבה מפורט מיזם שאפתני של 20 פרשות ודמויות מהתנ"ך שרצה לכתוב עליהן דרמות ולא הספיק".
למרות שהוא מוכתר כאחד מגדולי הפרוזאיקנים של הספרות הישראלית, שבתאי הוא גם שיאן ההצלחות של המחזות התנ"כיים. מה יש באופן שבו מר ''זכרון דברים'' מטפל בספר הספרים, שגרם למנהלי התיאטראות לאורך השנים להמר שוב ושוב על דמויותיו התנ"כיות - בין אם זה דוד המלך, ובין אם אלה איזבל ואחאב במחזה ''אוכלים'' שהורוביץ מיד ישווה לניואנסים משערוריית החמגשיות של שרה נתניהו.
בכלל, מסכימים כל המרואיינים, יש משהו בעיבוד של שבתאי למעשי האבות, שמעניק להם חיים שמעבר לזמן. ונדמה שהרומן של שבתאי עם התנ"ך היה מתמשך והוא לא היה רק החילוני התל־אביבי ומי שנושא ערכים של תנועת העבודה, אלא שהיה לו עניין עמוק בדרמה המקראית, והוא הנגיש אותה "לקהל החילוני והמסורתי כאחד, בדרך מעניינת שאינה מתנכרת", אומר הורוביץ.
לא רק שהיא לא מתנכרת, הוא עושה כבוד לדוד המלך.
"הוא היה באובססיה על דוד המלך. זו הדמות שהכי ריתקה אותו, הוא קרא לדוד המלך אקסטרה לארג'. הכל בגדול - חשקים, תאוות, כיבושים. שחיתות מטורפת בלי מעצורים, ובכלל שבתאי כותב מנהיגים תנ"כיים ששוחים בשחיתות אבל רוחצים בניקיון כפיהם, וצועקים דמגוגיה של כל הפוסל במומו פוסל כדי ללמד על עצמם סנגוריה בלי לקחת אחריות".
כאילו דבר לא השתנה.
"בדיוק, ולכן אני טוען שהגילוי הזה יצא בטיימינג מטורף. כי בזמן שישבתי בארכיון המדוגם שלו והתעסקתי עם 'אוכלים' בדיוק התפוצצה פרשת החמגשיות של שרה נתניהו. זה היה כמו שיח שהתקיים בין ימי התנ"ך למציאות העכשווית. או למשל, כאשר בסיפור המקראי דוד שולח את אוריה החיתי למות כדי לקחת את בת שבע, שבתאי במחזה הקצר 'אהבה' מתאר זאת כך: 'אדם לא מוכרח להיות אשם בשביל להיות אשם. יש דברים יותר חשובים מאדם כזה או אחר - המלך, החוקים, הממלכה. מה שקובע זה המטרה והצרכים'. וכאשר שבתאי כותב ב'מלכות' על זמרי – המלך שישב על כס המלכות רק שבוע ימים – ואומרים לו 'אתה רוצח', זמרי עונה: 'סליחה? קדושת החיים היא לא הדבר הקדוש ביותר. הכול תלוי במצב ובמטרה'. זו תהיה הזדמנות לתבוע את עלבונו של שבתאי כמחזאי".
עד כדי כך?
"לחלוטין. כולם יודעים שהוא היה כותב פרוזה גדול, אבל הוא גם היה מחזאי עם ראייה תיאטרונית מבריקה, הוא התכתב עם שייקספיר והכתיבה שלו מהדהדת מקבת וריצ'ארד השלישי והמלט".
למעשה, הוא גילה את הכתיבה באיחור, אבל מרגע ההתגלות היה ברור שזה meant to be. ספרו הראשון, ''הדוד פרץ ממריא'', היה קובץ סיפורים קצרים שראה אור באביב 1972. באותה עת שבתאי עדיין ראה את עצמו בעיקר כמחזאי, והסיפורים נכתבו במקביל לכתיבת מחזותיו. אך עם כתיבתם התברר לו כי ייעודו בפרוזה. אחריו ראו אור הרומנים שהקנו לו את פרסומו ''זכרון דברים'' (1977) ו''סוף דבר'' שיצא אחרי מותו ב־1984.
"הייתי בין הבודדים שאהבו את ספרו הראשון", נזכר פרופ' מנחם פרי. "בעיניי הוא היה נפלא כשיצא והוא נפלא גם בדיעבד. שבתאי היה מחזאי גם בפרוזה שלו. גם בה הייתה לו תודעת קהל. אחרי שקראתי את 'הדוד פרץ ממריא', אמרתי לשבתאי, 'אני מקים כתב עת והוצאת ספרים ואני רוצה שאת הספרים הבאים תוציא אצלי'. אבל כאשר יצא גם 'זכרון דברים', התחילו להתייחס אליו כאילו יש שני שבתאי: האחד ־ הסופר הרציני שכותב בשביל הנצח והשני ־ האיש הזריז שכותב מחזות ופזמונים לפרנסתו באופן מסחרי. וזה ממש לא נכון. הוא היה מחזאי מצוין".
אז אתה שמח מהגילוי?
"בוודאי. שבתאי הוא אחד הסופרים הגדולים שלנו וכל דבר שמתגלה ומלמד על התפתחותו ומה הייתה 'אל הציפור' שלו – זה מעניין מאוד. ובכלל, אולי זה הזמן לחזור למחזות הטובים של שבתאי, שזכו למעט מדי הערכה. מי שיעלה אותם שוב היום יוכה בתדהמה עד כמה הם טובים ורלוונטיים. יש לי הרגשה שיהיה גל של חידושים של מחזות של שבתאי. ואולי המחזות שהורוביץ מצא ייתנו את הדחיפה קדימה. שבתאי, נסים אלוני וחנוך לוין הם שלושת הקלסיקונים החשובים של התיאטרון הישראלי, אבל מתוכם גם אלוני וגם שבתאי שרויים בהערכת־חסר וזה דבר שאנחנו ובעיקר מנהלי התיאטראות צריכים לתקן".
פרי אולי יודע ואולי לא, אבל כל אזכור שלושת הטנורים בנשימה אחת מיד מקפיץ את האוקטבות של עדנה שבתאי, שפותחת את השיחה הארוכה שלנו בהכרזה כי, "הסגנון האירוני־הומוריסטי־סרקסטי של יעקב שבתאי במחזות שלו בכלל ובמקראיים בפרט - הסגנון הזה היה כולו שלו. הוא לא לקח אותו מחיקוי של נסים אלוני ולא מחנוך לוין, אלא זה סגנון שכבר הופיע במחזה שכתב ב־63' עוד כשהיה עמוק בתוך קיבוץ מרחביה בצריף שגרנו בו עם שירותים למזלנו, ועם מכונת כתיבה קטנה 'הרמס בייבי', שקנינו לו בתקציב השנתי הזעום".
ומה שרוצה שבתאי לומר זה שלבעלה לא היה זמן ולא דרך להגיע תכופות לעיר הגדולה ולראות מחזות כדי להעתיק מהם. "האירוניה ומשחקי הלשון והברקות השפה שמופיעים כבר במחזה המוקדם הזה, הם שלו. ככה גם יענקל'ה שבתאי דיבר".
אז את אומרת שהאשימו אותו בחיקוי?
"הרבה חוקרים מדברים על זה כאילו יעקב חיקה את נסים אלוני או את חנוך לוין ולמד מהם. לא היה ולא נברא. ובאשר למחזות המקראיים – 'כתר בראש' נכתב ב־1968, תקופת התום במדינת ישראל, סוף מלחמת ששת הימים עם הניצחון הגדול שיענקל'ה כבר אז חשש שיהיה האסון הכי גדול למדינה, ולכן היה עוין את כל מפעל ההתנחלויות והאווירה שהשתררה במדינה בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים".
למרות היותו איש תנועת העבודה.
"נכון שמיד אחרי המלחמה הביקורת שלו על השלטון הייתה עוד מעורבת בהרבה הומור, אבל הביקורת התעצמה במחזות שהוא כתב בשנים הבאות ('נמר חברבורות', 1974, 'הנבחרים', 1976, ועוד - על"א), ולא עניין אותו שזה שלטון מפא"י שאבא שלו העריץ, בהנהגתה של גולדה וכל החבורה. כי מעל לכל יענקל'ה היה קנאי לדמוקרטיה הישראלית. וחלק מהביטוי של זה היה גם שלושת המחזות שמעובדים עכשיו, שבעצם הופיעו כרביעייה כאשר הרביעי היה 'אוכלים', ובמרכזו רצח שביצע המלך אחאב למען גחמה שלטונית".
הוא ודאי רצה להעלות גם אותם אבל לא הספיק.
"ברור. ליענקל'ה הייתה תוכנית להעלות את הערב הזה, לשפץ את המחזות, לעבוד עליהם, אבל הרי המוות שלו בגיל כל כך צעיר, 47, בא בחטף, מהלילה לבוקר. הוא לא הספיק לעבוד על המחזות הקצרים, כפי שעבד על 'אוכלים' ועל 'כתר בראש'. עבורו לבחור את המילה הנכונה בשורה הייתה עבודת פרך".
מה הוא היה יותר, מחזאי דייקן או פרוזאיקן סוער?
"באישיותו הוא היה דמות דרמטית. כל דבר גרם לו להתרגשות ולהחצנת התגובות שלו. הוא ידע לכעוס, לאהוב, להיות עדין. הוא היה בן־אדם מאוד רגיש לרגשות של עצמו אבל גם למצוקה ולשמחות של הזולת, וזה מתבטא הרבה יותר במחזות מאשר בפרוזה. בתחילה הוא ראה את עצמו רק מחזאי ולא שום דבר אחר. רק ב־1965 החלו לבוא אליו סיפורים על תל־אביב, שהייתה אז קטנה. אז עוד גרנו בקיבוץ ורק בגלל הסיפורים הוא הסכים לעזוב את הקיבוץ, כי הפחדתי אותו".
תסבירי?
"אמרתי לו, 'ומה אם בקיבוץ לא ייתנו לך ימי כתיבה כדי לסיים את הסיפורים שלך?' זה שיכנע אותו בסוף. הכתיבה שלו הייתה מאוד חשובה לי, כי ראיתי שהוא כותב מתוך בתרי נפשו. כשהוא מסר את כתב היד של 'זכרון דברים' למנחם פרי, לאחר שכתב אותו במשך שלוש שנים וחצי, היה נדמה שכל האוויר יוצא ממנו, ואז גם הגיעה תקופה שבה בתיאטרון התחיל להיות קשה יותר. לאחר שקיבל המון מחמאות על 'נמר חברבורות' שעלה ב־74' בתיאטרון חיפה בבימויו של עודד קוטלר, פתאום מחזות שלו התקבלו בפחות אהדה, והיו לו הרבה מכאובי לב ואכזבות מהעבודה בתיאטרון".
אז הוא ברח לפרוזה, בעצם?
"הוא היה מאוד מאושר בכתיבת הפרוזה. יושב בריכוז עילאי בחדר העבודה שעשיתי עבורו בתוך המרפסת שלנו, מדופן בקורות עץ עם ארון ספרים משלו ושולחן גדול שאסור היה לגעת בו, כדי לא להזיז שום פתקה או נייר. הראש אל דף מכונת הכתיבה שנתונים בה דפי פוליו ארוכים והוא מפסיק לפעמים, חושב, באצבע אחת של יד שמאל מתקתק בדרך כלל בשעות הבוקר, בקיץ משש וחצי, ובליבי קראתי לתקתוק המכונה שירת הבית. בצהריים קם ומחמם לו ולאורלי הבת שלנו את ארוחת הצהריים שאני בישלתי, והולך לנוח, ואחר הצהריים יושב ובודק את מה שהוא כתב. ככה מיום ליום ליום. ואם היה צריך ללכת לקופת חולים, ובשנותיו האחרונות הלך הרבה כי היו לו שלושה התקפי לב האחד אחרי השני והאחרון השאיר לו חוט דק של שנים, הוא השתדל לדחוק את הבדיקות לסופי השבוע. העיקר שיהיה לו מיום ראשון רצף של ימים לכתיבה".
ומה כתב יותר בקלות מחזות או פרוזה?
"את המחזות הרבה יותר בקלות. שאלתי אותו פעם, 'אתה שומע אותם מדברים?' והוא אמר, 'כן, אני שומע אותם ורואה אותם מתהלכים'".
רשימת הדמויות:
זמרי
איש א' (בגרסאות אחדות מכונה 'אלחנן')
איש ב' ( בגרסאות אחדות מכונה 'אבישי')
אולם בארמון המלך בתירצה. כסא מלכותי. נוכחים זמרי ואיש א'.
זמרי: נעים להיות מלך.
איש א': כל זמן שאתה מלך. הצבא התמרד, זמרי.
זמרי: אני מצפצף.
איש א': לא נותר לך עוד הרבה זמן לצפצף. זה הולך ונגמר.
זמרי: שטויות! אני אמלוך כמה שיתחשק לי. אני המלך.
איש א': מי שהיה מלך - יכול להיות לא מלך. הצבא מתקרב לעיר.
זמרי: אני ארמוס אותם! אני אקרע אותם לגזרים! הם ילקקו לי את כפות הרגליים.
איש א': תיזהר שכלבים לא ילקקו לך את כפות הרגליים. (מגחך קלות)
זמרי: אל תדבר אלי ככה.
איש א': (לוקח את הכתר, או מסיר אותו מראשו של זמרי, ושם אותו על ראשו) כתר נחמד...
זמרי: תן אותו.
איש א': הראש שלי כמו הראש שלך- אין שום הבדל.
זמרי: הכתר!... תן אותו! (לוקח את הכתר מאיש א' ושם אותו על ראשו) איזה יום היום?
איש א': שני.
זמרי: (ספק אל עצמו, ספק אל איש א') יום שני...זאת אומרת, שבוע. איך שהזמן רץ.
איש א': שבוע, ונגמר! אין יותר מלכות.
זמרי: שום דבר לא נגמר! (בנעימה אחרת, מתגוננת) נכנסתי להיסטוריה!!! מאות אלפים היו לפניי וההיסטוריה עברה עליהם כאילו כלום... שום דבר לא נשאר מהם, ואני נכנסתי להיסטוריה... זמרי - שר מחצית הרכב - מלך!... (מגחך בשביעות־רצון) רצחתי את המלך... נעשיתי מלך... מלכתי... כולם יזכרו אותי לנצח!
איש א': רק שאתה לא תזכור אף אחד.
זמרי: לא אכפת לי. העיקר שמלכתי (מתחיל למנות את ימי מלכותו) שלישי, רביעי... מה עשיתי ביום שישי?... תזכיר לי!... ביום חמישי רצחנו את סופר המלך ואת אליקא בן־יהוידע... לא. זה היה ביום רביעי... ביום שישי הבטתי החוצה בעד החלון. על מה הבטתי בעד החלון? ואולי זה היה לפני המלוכה? אז מה היה במלוכה?...
פורסם לראשונה: 07:22, 30.07.21
