אסף חנוכה חולם להיות אבא טוב. בן זוג טוב. גבר טוב. להפוך לגיבור־על, עם זרועות שריריות, חזה מנופח, רובה אימתני, מבט של רצח בעיניים וחליפת גוף. מספנדקס. ואז הוא מדליק טלוויזיה ורואה פרסומת ל'נינג'ה ישראל'. "אני מרגיש שאני מותקף בדימויים ובתבניות של איך שאני אמור להיות", הוא אומר. "כולם שם כאלה חלקים ויש להם קוביות, ואז אתה בא ומוריד את החולצה ונכנס להתקלח ואומר, 'מה זו העיסה המוזרה הזאת?' זה לא רק 'נינג'ה ישראל'. אנחנו 24 שעות מופצצים בזה. מתי אתה מכבה רגע את כל המסכים ומסתכל על מה שקורה בתוך הבית, על הדבר האמיתי? וזה כל הזמן הולך ומקצין, כי יש משהו יותר מלוטש בדימויים והארכיטיפים האלה שאתה אמור להשתייך אליהם, הם יותר ספציפיים. וזו פשוט רשימת דרישות שאני לא יכול יותר איתה — אני לא במשחק הזה".
בקומיקס אתה משווה את עצמך לארכיטיפים האלה כל הזמן.
"הפער הזה מעניין אותי, אז אני כן אעשה את ההשוואה הזאת, רק כדי להגיד לעצמי שזה בסדר שלא עמדתי בדרישות, שאני לא מתאים גם לקבוצה הזאת כנראה. החיפוש אחרי קבוצות שאני לא מתאים להן, זו בסוף הזהות, זה הגיבוש של הזהות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
משברי זהות, מחסומי כתיבה, שיחות משפחתיות, התקפי חרדה מזדמנים: אלה חומרי הגלם של חנוכה. את המאבקים היום־יומיים שלו — בין שיחות מעגליות עם הילדים ומלחמות חורמה עם ברווזוני גומי באמבטיה, להתמודדות עם יוקר המחיה והמצב הביטחוני בישראל, ועד הגיגים קיומיים של גבר בן זמננו — הוא משתף בטור הקומיקס השבועי שלו 'הריאליסט' שמתפרסם במוסף 'כלכליסט' כבר למעלה מעשור. בימים אלה יוצא לאור 'האסטרונאוט המזרחי הראשון' (הוצאת פרדס), אוסף שני מטוריו של חנוכה, שממשיך לחשוף את קרביו לקוראים, באופן המילולי ביותר; כמו למשל בטור 'התפלגות סטטיסטית' שפורסם ביום העצמאות, ובו גופו העירום של חנוכה (מלבד תחתונים כחול־לבן עטורי מגן דוד) פרוס לפרוסות כמו נתחי בשר בקירור, כשהוא מפרק לאחוזים את מרכיבי הזהות שלו: 100% מזרחי, 100% יהודי־ישראלי, 70% שמאלני, 70% צמחוני, 10% מסורתי. אל תחפשו כאן היגיון מתמטי.
אבל חשוף ככל שיהיה, חנוכה מתעקש שלא הכל מונח לתצוגה. "זה דימוי שאני עובד עליו יום שלם, שעות, מלטש אותו, מרדד אותו, מצייר כל קפל בבטן. מוחק קווים, מוסיף קווים. זה מאוד בשליטה בסופו של דבר".
ובכל זאת, מכל דף בספר, מכל ריבוע קומיקס, נוטפת חרדה, שאני לא משוכנע שהיא מכוונת או מודעת. אתה אדם חרדתי?
"יש לך ילדים?" הוא צוחק. "אני חושב שהפכתי לאדם הרבה יותר מודאג מאז שיש לי ילדים. אנחנו יונקים, אנחנו מתוכנתים להיות חרדים לילדים שלנו. נראה לי שזה בסדר, זה טבעי. מעבר לזה, האם אני אדם חרד באופן כללי? כנראה שכן. זה חלק מהפחד לאבד שליטה, או לפחות שיקרה משהו שאני לא שולט בו. לעשות קומיקס זה להיות אלוהים, אבל כאילו של הדרגה הכי־הכי נמוכה. אתה שולט באופן טוטאלי בחתיכת נייר. זה משהו שבן־אדם מסתכל עליו כמה שניות, לפעמים נותן את החיוך הקטן הזה, לפעמים לא. ובתוך הכמה שניות האלה, אני אלוהים. אני קובע הכל".
בגיל 47, חנוכה הוא אחד הקומיקסאים הישראלים המצליחים ביותר, כשעבודותיו — יחד עם אחיו התאום, המאייר תומר חנוכה, או בנפרד — זוכות לביקורות משבחות ברחבי העולם, ולפרסים היוקרתיים ביותר בתחום, כולל פרס אייזנר, שנחשב לאוסקר של תעשיית הקומיקס. על אף שבתחומו הוא נחשב לסוג של סופרסטאר, אמני קומיקס עדיין לא ממש נחשבים לכוכבים בשיח המיינסטרים הישראלי.
"אם קומיקס עדיין לא נמצא במיינסטרים זה באשמתי ובאשמת כל מי שעושה קומיקס. רותו מודן עושה קומיקסים נהדרים, מישל קישקה עושה, דניאלה לונדון דקל. יש גם המון צעירים שעושים קומיקס מעולה. אבל זה עלינו, זה התפקיד שלנו להביא את זה לתוך המיינסטרים, וזה יקרה כשקומיקס יתחיל לגעת בבעיות הליבה של החברה והוא יהפוך לרלוונטי. אני חושב שזה מתחיל לקרות. קומיקס זה קצת השפה של המחתרת, של חוסר התרבות, זה מקום שאני מרגיש בו הרבה יותר נוח מהמקום הזה המעונב והמכובד והרשמי. וזה מאפשר לי להגיד דברים באופן שאי־אפשר להגיד במקום אחר".
דוגמה טובה לאמירה מהסוג הזה, היא בטור 'אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי', ובו אחות עם מגן דוד על הכובע שלה, שמוסרת תינוק שחום לזוג הורים לבנים, לבושים היטב. כשהופכים את האיור נראית אותה אחות כשהיא מוסרת בשורה מצערת לזוג הורים שחומי עור, דתיים, בעלי לבוש מרופט, בוכיים. בצללים מסתתר אדם בחלוק לבן, שסופר את הכסף. פניו מוחשכים, אבל הוא נראה כמו דוד בן־גוריון.
"הייתה איזו הרגשה שמעל הסיפור של חטופי תימן מרחף סימן שאלה, כי אולי זו קונספירציה, אולי זה לא קרה, אולי בטעות הם מתו ואף אחד לא עשה בכוונה. והרגשתי שצריך רגע לשים את זה על השולחן בצורה הכי ממשית. להמחיש את זה בכלים שלי. ואז כל אחד יכול להגיב איך שהוא רוצה, לכעוס על זה, להגיד 'עוד פעם הפרובוקטורים האלה', או אולי לחשוב על זה מחדש".
קיבלת על זה הרבה תגובות? בכל זאת, בן־גוריון הוא חתיכת אייקון, והצגת אותו כשותף לפשע איום.
"תראה, יש שם איזו צללית של מישהו עם שיער לבן שסופר את הכסף בצד, אני לא יודע אם זה בן־גוריון. אבל בהחלט יש לו שיער לבן ועומד של ליצן. כל אחד יכול לראות בזה מה שהוא רוצה. קיבלתי הרבה תגובות על הטור הזה, והיו הרבה שאמרו לי, 'אתה יודע מה? טוב מאוד שעשית את זה, אבל לא היית צריך להכניס את בן־גוריון'. לכן אני אומר, זו רק צללית של מישהו, זו הצעה, אבל אם אתם מתעקשים לראות שם את בן־גוריון, אוקיי".
3 צפייה בגלריה
''מאפשר לי להגיד דברים באופן שאי-אפשר להגיד במקום אחר''. איור של אסף חנוכה
(איור: אסף חנוכה)
אתה עוסק בספר הרבה בזהות המזרחית שלך מול נרטיבים של ציונות וישראליוּת.
"זה נכון. גדלתי בין רמת אילן לגני תקווה, בסביבה שהייתה בעיקר אשכנזית, והמזרחיות הייתה לגמרי עניין פנימי, בתוך הבית. אני חושב שההורים שלי רצו להגן עלינו, הם לא דיברו ערבית מחוץ לבית, רצו שהילדים שלהם לא יסחבו איזשהו מטען מיותר. אבל כשהייתי בצבא מישהו פעם אמר לי — אני ממש זוכר את המשפט הזה — 'חנוכה? אה, זה שם של גנב'. פאק, זה היה מוזר. אני חושב שמאז התחלתי להסתכל על דברים ולמדוד אותם ולבדוק אותם".
אתה מתאר את זה כחוויה פנימית. לא כהדרה או אפליה, אלא יותר כתחושת אי־שייכות.
"זה מתחיל בצורה שבה לימדו אותנו היסטוריה, היסטוריה של המנצחים. אני לא הבנתי את המקום שלי על הציר הזה של איך נוצרה המדינה הציונית, ולכן גם תמיד הרגשתי בחוץ קצת. אתה יודע, לא היו במרחב הציבורי אנשים כמו המשפחה שלי, אני לא אומר פה משהו חדש. הסתובבתי הרבה זמן עם התחושה הזאת של הניתוק, וזה ענה על המון שאלות, איפה הניתוק הזה התחיל. המקום הזה שבו אני חלק מקבוצה, אבל בשוליים שלה. וגם בשוליים האלה לא להרגיש שייך".
מה הכוונה?
"קשה מאוד להיות מזרחי חנון", הוא צוחק. "להיות מזרחי מהסוג הזה שמנותק מהקלישאה של המזרחי. זה כאילו לקבל את כל הדברים הרעים מכל הצדדים. אתה גם חנון, אתה גם יבש, אתה לא משדר רגשות, אבל אתה גם לא שייך באמת למועדון שהוא האליטיסטי. אתה ממש דפוק מכל הכיוונים".
מצופה ממך להיות מזרחי מסוג מסוים?
"יש קטגוריות של איך להיות מזרחי — איך אתה אמור להתנהג, למי אתה אמור להצביע, מה אתה אמור לחשוב, מה אתה אמור לבשל. אני לא יודע אם מישהו אשם בזה. אבל המקום הזה של להיות ממוצא מזרחי, אבל לא להתנהג איך שאתה אמור להתנהג, אני חושב שזה נורא מבאס. אני לפעמים מנסה לזייף את זה, אבל אנשים קולטים את זה".
לזייף מזרחיוּת?
"אתה יודע, להיות יותר סחבק, להגיד לאנשים 'אחי', אני לא יודע בדיוק", הוא צוחק. "אבל זה מוזר, כי אחי תומר למשל ממש לא מרגיש את זה. ואנחנו תאומים, גדלנו בדיוק באותם תנאים, עם אותם הורים וחוויות ילדות דומות מאוד. נכון, יש אפליה בישראל. אבל לגבי עצמי אני יכול להגיד, שזו לא כל התמונה. יש בי משהו שמאוד מחפש את המקום הזה, המקום הזה שאומר, 'אה, אתם לא אוהבים אותי מספיק, בגלל מה? זה המשקפיים? זה המזרחיות?' ואני צריך ללמוד להניח לזה".
אנחנו יושבים במשרד המוקפד שלו במכללת 'שנקר' ברמת־גן, שם הוא מכהן כראש המחלקה לתקשורת חזותית. הסטודנטים כבר רגילים לפער בין דמותו השקטה, המאופקת, של חנוכה, ובין זו הסוערת, השוצפת, של בן דמותו בקומיקס. "אף פעם לא הסתרתי את זה שאני אנושי", הוא אומר. "אני שלם עם כל מה שכתבתי, גם עם דברים מביכים. חולשה זו שפה אוניברסלית, והיא מקרבת, לא מרחיקה. היכולת לדבר על חולשות ולהציג חולשות, מבחינתי זה הדבר שאני עושה, בסופו של דבר זו השלמה עם איתן. אני מרגיש עם הסטודנטים שיצירתיות היא כמו מחלה. אני כל הזמן מוצף ברעיונות, ובשבועות שאני לא עושה טור אז מעיק עליי שזה לא יצא החוצה. והמפגש שלי פה עם סטודנטים זה בעיקר המאבק שאני כיוצר עומד מול דף לבן, זו גם נקודה חרדה. אתה מרגיש כל מיני דברים. אבל אני לא יודע אם הם באמת קוראים הכל".
מי שכן קוראים את הטורים הם אשתו, הילית שפר, גם היא מאיירת, וילדיו יואל ואנה, בני 14 ושמונה. שלושתם מוצאים את עצמם לא אחת מופיעים כדמויות מאוירות. "יש לפעמים תאונות. היו מקרים שכתבתי שאנשים אומרים או עושים דברים, ומאוד כעסו עליי אחר כך. פעם עם יואל ציירתי שאני כועס עליו והוא מאוד נפגע מזה. אחר כך לא ציירתי אותו כמה חודשים, כי פחדתי. ברור שהחיים יותר חשובים מהדבר הזה. זה שדה מוקשים, אבל זה המקצוע שלי. אני מתעד כל מיני רגעים. אבל אני מבין שלאט־לאט אני אצטרך פחות ופחות להשתמש בהם. אני כבר קליפה ריקה, כבר הוצאתי את האיברים, פירקתי את הכל, קילפתי שרירים — כבר אין לי מה לעשות עם עצמי", הוא צוחק.
אני מבין שכבר ויתרת על תפקיד גיבור־העל.
"אני חושב שהשלמתי עם הקלארק־קנטיוּת שלי. עם העובדה שאני גיבור־על שהוא לא גיבור־על, שאני החנון הזה, שאני לא שייך. אתה יודע, אני איש משפחה, כמה אני יכול להיות עסוק באיך אני נראה, באיך אני עובר. אני הרי ממילא לא בשוּק הזה כבר. זה פשוט משתנה עם הזמן. היום אני רק מכוון להתנהג בסדר, זה המקסימום".
בתוך זה, יש בעבודה שלך ניסיון לייצר איזו זהות ישראלית קולקטיבית? כזו שאפשר להזדהות איתה, להתאסף סביבה ולהשתייך אליה?
"אני כותב מתוך חוויה אישית מאוד. אבל לדעתי זה דווקא ההפך מגיבוש זהות ישראלית, קודם כל בגלל העיסוק העצמי. בישראל אנחנו קולקטיב, אנחנו שבט, אנחנו משפחה. ודבר שני, ישראל זו חברה שבנויה על גיבורים, ואני מציג את ההפך המוחלט. בן־אדם שלא מצליח, שיש לו כרס, שלא מסתדר עם כסף והילדים שלו לא סובלים אותו, וזה מאוד לא ישראלי. מה שאומרים לך זה שאתה צריך להיות מנצח, עורך דין, ספורטאי מצטיין, הייטקיסט. זו חברה תחרותית שלהפסיד בה זו השפלה. ואני כותב בדיוק את ההפך מזכר האלפא, מגיבור־העל. קודם כל כי זה לא אני, וחוץ מזה — את מי מעניין לקרוא על מצליחנים?"
פורסם לראשונה: 07:49, 06.08.21
