📷
רק כשמנגנוני הפעולה שלך נחלשים אתה יכול להתקדם
לא עשיתי מעולם טיול אמיתי אחרי צבא. במקום זה נסעתי למכור יהלומים בארצות־הברית. גרתי בקנזס סיטי במשך שנה. מקום בלי שום ישראלים. הגעתי לשם זמן קצר אחרי שחבר טוב שלי נהרג כשנפל ממצוק במדבר יהודה. הייתי בן 21. בהלם. לא הצלחתי להרגיש כלום. מהמקום הזה התאים לי גם לברוח. ללכת לחפש איפה זה פוגש אותי כי לא באמת הצלחתי למצוא. בוא נגיד ככה: היה יותר מפחיד לטוס למקום שאני לא מכיר ושאהיה בו לבד מאשר להישאר בארץ עם הדבר הזה.
החוויה הזאת של איש צעיר ותלוש שמגיע למקום כל כך מרוחק ולא קשור ומתחיל להתעסק ביהלומים ובכסף גדול כן איפשרה לי להיות מישהו אחר לגמרי. הייתי יכול כל בוקר להחליף זהויות. הדבר היחיד שהחזיר אותי לקרקע היה ההתמודדות שלי עם מה שקרה. במהלך התקופה הזאת התחלתי לכתוב עם עוד חבר - אלעד אלחרר - את מה שהפך בסוף לאלבום הראשון של מרסדס בנד. אני חושב שברגע שהיה לי בסיס אבל מספיק מוצק - היכולת לשיר על זה - הרגשתי שאני יכול לחזור לארץ ולהתחיל להתמודד עם זה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- "פעם מישהי נשכה אותי בכתף. אם הייתי אומר שהוטרדתי - היו עושים מזה בדיחה"
- "החלום זה לעשות ל'קופה ראשית' עשר עונות ומחזמר"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אני לא יודע לומר באיזה אופן המוות שלו עיצב את חיי. הסיפור הזה היה מאיץ חלקיקים עבורי - הפך אותי לאדם עם צורך אקסהיביציוניסטי, עם צורך לייצר קשר עם הקהל. אני לא עסוק במחשבות על מוות. כמו בכולם, גם בי יש את הילד שהתאבן בתוכי. האירוע הזה שמר את הילד הזה שבי מכונס, במגננה. אבל יש את השלב הזה שדברים מפסיקים לעבוד. מנגנוני הפעולה שלך, הדרך שבה אתה מצליח לעבור עוד שלב, נחלשים. בסוף דברים מפסיקים לעבוד ואתה חייב לעשות עם זה משהו. במידה רבה, רק לפני עשור מישהו הצליח לפנות אליו, לילד הזה, ולהסביר לו מה בדיוק קרה שם, ושאפשר לצאת מהמחבוא. קרו הרבה דברים טובים בזכות ההתמודדות הזאת. באנלוגיה על משחק מחשב, אפשר להגיד שעברתי שלב.
סמל סקס? לא, תודה
אני מכיר את הדימוי עליי. "לא שם זין" "האדיש" ומאידך "הרגיש" ו"הלא־צפוי". הוא קיבל את התצורה הנוכחית שלו בעשור האחרון. אני מניח שיש איזה תמהיל בין המוזיקה שלי והפרסונה הבימתית שלי לתפקידים שלוהקתי אליהם ולגישה שלי למקצוע. בגדול אני מבין את הטייפקסטינג שנוצר לי. בוא נודה, אני לא דניאל דיי לואיס. אני לא מסוג השחקנים שמסוגלים לשחק דמות אחרת לגמרי ממי שהם בחיים. בסוף אני סוג של גל בכל תפקיד שלי.
לא מעורר בי שום דבר כשמצמידים אליי את התואר סמל סקס. זה כבר הפך להיות קלישאה מזמן. בסדר, כשהתחיל הדיבור על זה, זה כן עשה משהו. פתאום אתה בקטגוריה שלא חשבת שאתה תואם לה בכלל. עם הזמן, האסוציאציות שרצות על בן אדם בסוף הופכות לסוג של אמת בעיני המתבונן. להסתובב במחשבה שאתה סמל סקס, זה לא משהו שיש לי מה לעשות איתו.
הייתי צריך קוביות בבטן כדי להניח לילד השמן שבי
אתה לא באמת נפטר מהילד השמן שהיית, אבל אני כבר לא מסתובב איתו ביום־יום. זה קופץ פעם בכמה זמן - “אה, הנה הילד השמן”, נזכר שהוא קיים - אבל האמת היא שהוא כבר פחות מעניין אותי. גם יש דברים אחרים שאתה עסוק בהם, אז כמה אני יכול לסחוב עליי גם את הילד השמן. לך תזדיין. במובן מסוים, הילד השמן פינה את מקומו לילד הזקן.
לפני שנתיים קיבלתי מתנה מסיגל אבין, היוצרת והבמאית של ‘לאבד את אליס’. עבור התפקיד שלי שם נדרשתי לעבור תהליך חיטוב. היא טוענת שהיא לא ביקשה את זה, וזה היה רעיון שלי, אבל העובדה היא שבתקופה מוגבלת של כמה חודשים הייתי צריך לחלץ מעצמי קוביות בבטן. נכנסתי חזק לעולם האימונים, אבל דווקא המפגש העצוב עם הקוביות גרם לי לאיזו השלמה הרבה יותר גדולה עם הילד השמן שבתוכי. הייתי צריך כנראה להתחטב כדי להבין עד כמה זה מטרה שאין בה שום חשיבות. כמות הפעמים שמצאתי את עצמי מסתכל על עצמי במראה - יש מצב שגמרתי את המכסה שלי לתקופה הקרובה.
אין דרך להתחמק ממשבר אמצע החיים
אני בן 45. את משבר גיל ה־40 אני מדמה לרכבת הרים בלונה פארק - שאחרי שטיפסה כל הדרך למעלה, מגיעה לפיק, ואז מתחילה לצנוח למטה. זה הרגע הזה בחיים שאנשים מבינים שהם בדאון היל, ומה כבר אפשר לעשות? המון שאלות עולות: על רלוונטיות, על המרדף של החיים, והאם מה שרדפת אחריו כאיש צעיר, תוכל להחזיק ולשמור כאדם מבוגר יותר. בטח שזה הכה גם בי. המחשבה הזאת שאולי אתה בריצה לכיוון שאין לך מה לחפש בו מייצרת חולשה ודיכאון. זה גם קרה במקביל לתקופה שהקורונה שלחה את כולנו להיות עם עצמנו. בהתחלה זה היה מאוד מפואר ומרהיב לגלות את הבית שיש לי, הייחודיות שיש בו, כמה אנחנו יכולים להעסיק את עצמנו. אבל ככל שהזמן התארך, זה באמת הפך להיות רגע כזה שאתה ניצב מול עצמך, ונוצר איזה ריק.
אני לא חושב שאני היחיד שמסתובב עם התחושה הזאת. אני נמצא כיום ברמה גבוהה מאוד של בלבול - הפער הזה בין פריחה מקצועית לזה שאני יושב בבית וחושב כל מיני מחשבות. גם קיומיות וגם פחות קיומיות, כמו: אני חייב להפסיק לראות טלוויזיה וחייב לחזור לכתוב. בתוך כל הבלבול, יש גם רגעים של התעלות. הבנה שאני נמצא בעשור משמעותי, שאני בריא, שאין לי צרות גדולות מדי ויש לי את האמצעים, אורך רוח, וגם שהעולם מסביבי מתחיל להבין אותי. אני משוחרר מכל מיני מפלצות פנימיות, מערכות שיפוטיות שהיו לי לעול. הכל נהיה יותר קל, ואני מוצא את עצמי במקומות שלא חשבתי שאהיה בהם.
קיבלתי בקורונה תשובות חד־משמעיות לגבי הזוגיות שלי
קרן (הבמאית קרן חכמה - א”ס) ואני כבר מאתיים שנה יחד. הכרנו כשהייתי בן 25. אני יכול להבין איך הרבה משפחות התפרקו בקורונה. איך אנחנו הצלחנו? חילחלה מאוד חזק ההבנה שאנחנו גוף אחד. שאי־אפשר באמת לפרק אותו. אנחנו אול־אין בכל הדבר הזה. יש לזה צדדים טובים, ויש לזה צדדים מלחיצים. זה משהו שהבנתי עוד לפני הקורונה, אבל בזכות התקופה הזאת, הדברים התחדדו עוד יותר: זה מה שיש, ובשביל לפרק את הדבר הזה צריך להרוס את עצמנו, ואין שום סיבה לעשות את זה. תמיד היה ברור לי שאנחנו זוג למרחקים ארוכים, אבל התקופה הזאת של הבלבול, מאוד חידדה את ההבנה שלנו בצורך אחד של השני.
הדרישה היחידה מהבנות שלי: אל תהיו חרא
יש לנו שלוש בנות, 15, 12 ו־6, ואם צריך להגדיר את האבהות שלי הייתי אומר שאני קצת אבא לא צפוי. גם בגלל שיש מסתוריות שאופפת את הקריירה שלי, וגם אני קצת לעצמי לא ברור. מה שהבנות שלי מקבלות הוא מישהו ששוכב על הספה בבית, מבשל, בונה דברים, אבל שום דבר לא מכין אותן לזה שאני גם מישהו שיש לו מלא קהל, קופץ על במות, או מרוח על שלטי חוצות. יש איזה פער בין איך שהן מקבלות אותי בבית למי שאני בחוץ - והן לא כל כך עוקבות אחרי הקריירה שלי.
אני אבא מאוד פעיל, מעורב, נוכח וגם מתבלבל מההורות ומהתפקיד שלי. גם חרדתי, לא חושב שיותר מאחרים, אבל עצם זה שאתה מקבל לידיים שלך את האחריות הזאת זה זוועה. על מה הן יתלוננו עליי אם הן ילכו יום אחד לפסיכולוג? אולי שאני לפעמים נוקשה. בסוף אני מוותר על הכל, אבל חשוב לי בעיקר שהן לא יהיו חרא. להיות טוב זו בקשה גדולה מדי מאנשים - בכולנו יש הרי פוטנציאל של רוע - אבל לא להיות חרא נראה לי כמו דרישה לגיטימית. איך אני מקפיד על זה? מנסים לתת דוגמה. זה מחייב אותי לא להיות חרא, וזה מאוד קשה.
הוליווד אולי כן מחכה לי
אני משחק ב"היט אנד ראן" ("פגע וברח", הסדרה הבינלאומית של ליאור רז ואבי יששכרוף שעלתה לשידור בנטפליקס - א”ס). זה אירוע עצום שזכיתי לקחת חלק בו. אחרי שנים ששמעתי ש"שם" זה לא כמו "כאן", מדהים לחוות את זה פתאום בעצמי. בגדול זה גן עדן להתרכז במה שיש לך לעשות. חלק גדול ממה שנדרש ממך כאן בתור שחקן הוא לסנן רעשים ולעבוד תחת מגבלות. שם השקט והאמצעים שהשחקן מקבל כדי לעשות את העבודה שלו הם פי אלף ממוחלטים. הארבעה חודשים שלי בניו־יורק שבהם צילמתי את הסדרה היו טירוף.
הניסיון הזה לחלוטין פתח את התיאבון. יש שם תקציבים משוגעים. אפשר לעשות ג'ובה לא רעה, אבל גם כיף לעבוד כשיש כל מה שצריך בשביל לשחק. עשיתי בארץ הרבה תפקידים. פתאום ללכת למקום שאתה יכול לחזור לשטיקים שלך מחדש ולייצר התעניינות חדשה זה משהו כיפי. נעים להיות הניו קיד און דה בלוק שוב.
יש לי סוכן בחו"ל. הדיבור כרגע הוא שדברים יתחילו לזוז אחרי שהסדרה תעלה ואז אולי יבואו הצעות נוספות. האפשרות הזאת לגמרי קיימת. ויותר מזה: זה יכול להתקיים כשאני עדיין יושב בארץ. אני לא מתכוון לארוז מזוודה ולנסות את מזלי באל־איי. הדברים האלה יכולים לקרות. זה ישמח אותי מאוד אם יבואו הרפתקאות נוספות כאלה. אני מנסה להיות פתוח לזה. אני מרשה לעצמי לרצות את זה. מה הפנטזיה שלי? אין לי בעיה להיות גיבור־על אם למישהו תהיה את החוצפה ללהק מישהו כמוני לתפקיד של גיבור־על. מה יהיה כוח־העל שלי? אולי כזה שדרך הדושבגיות שלו מצליח להציל את העולם.
ישראל היא מדינה בפוסט־טראומה
אחרי שצילמנו את העונות הקודמות של ‘טיול אחרי צבא’ בהודו, בתאילנד, בדרום אמריקה וביפן, את העונה החדשה צילמנו בישראל. כשיעדים התחילו להיפתח מחדש, הייתה לנו מחשבה לטוס לאמירויות. אבל מהר מאוד, בגלל ההסתערות של הישראלים, היעד הזה שרף את עצמו. אז החלטנו לצלם את זה בארץ. היה פה אתגר, כי חלק מהמנגנון של התוכנית הוא שאנחנו מגיעים למקומות שאף אחד לא יודע מי אנחנו. גם לשפה היה חלק בזה. הרי את רוב הדברים במסעות שלנו אנחנו אומרים מתחת לשפה, מול אנשים שלא מבינים אותנו, ושאנחנו לא באמת חייבים להם משהו. אתה יכול להגיד מה אתה חושב בלי לחשוש שתעליב. לשמחתי הצלחנו למצוא מקומות ששנינו - גם פבלו רוזנברג וגם אני - לא מכירים או שלא היינו בהם מעולם.
מה שהשאיר עליי את האימפקט הכי גדול היה כשהורידו אותנו לסייר במנהרה של חיזבאללה בגליל. זו אחת המנהרות שהשאירו למען יראו וייראו. זה היה מטלטל ברמה שגורמת לך להבין את האיום הקיומי יותר ממה שאתה מרגיש בדרך כלל. משהו באיך שהמנהרה הזאת חפורה - במקדח ובהרבה זיעה - גורם לך לראות את הטקסטורה של השנאה. זה מצמית.
בכלל, הטיול שלנו היה סובב גבולות. פתאום קלטתי עד כמה המדינה שלנו היא עסק ביטחוני מאוד רציני. כשאתה מסתובב על הגבול - גם באזורים הידידותיים - אתה מבין עד כמה הדברים ערוכים למלחמה. זה גרם לי לתהות מה קרה כאן ב־15 השנים האחרונות. הרצון העז שלנו לחיות חיים נורמליים אל מול חוסר היכולת שלנו להתעמת עם הבעיות ולנסות לפתור אותן גורם לנו לשפוך שם את כל מה שיש. נכון, פעם בכמה זמן יורים עלינו טילים, אבל הרצון להמשיך את החיים הנורמליים, לעשות את הג’ובה, ולהיות באינסטגרם עדיין חזק יותר. זה מעבר ללשרוד. זה לחיות טוב. לעצום עיניים. זה דבר שהתברר לי כיותר חריף ממה שדמיינתי אותו.
פגשנו אסופה של אנשים מעניינים, עם הרבה אג’נדות, אבל פוסט־טראומטיים ברובם. הפוסט־טראומה היא כפולה עכשיו גם בגלל הקורונה: אנשים נמצאים במקום ששלחו אותם הביתה לשבת עם עצמם ולפתח מנגנוני התמודדות עם האני הזה שהם לא באמת ראו הרבה זמן, או אף פעם - לצד החיים במדינה הזאת והטראומה הרגילה שהיא מייצרת. יש תחושה חזקה של בלבול.
הציפייה שאמנים ישמיעו את דעתם מטופשת
שירתי בצבא כמדריך טיולים של יחידת ההסברה של הרובע היהודי. עשינו סדרות חינוך לסובלנות דתית ולהגברת הזיקה של חיילים לירושלים כבירתה הנצחית של מדינת ישראל. זה היה שירות מאוד מעניין. התחלתי בתור מדריך אבל היה לי קשה לשמור על הפה שלי. הכנסתי הרבה הומור במקומות הלא־נכונים. יש דברים שלא מערבבים. אתה לא עומד במקום קדוש ומדבר על השערות של הביצים של מוחמד, עם כמה מצחיק שזה לא יהיה. באיזשהו שלב מינו אותי להכשיר מדריכים. עשיתי את זה במשך שנתיים. וזו הייתה תקופה מאלפת.
אני ישראלי מבולבל. זה בעיקר מה שאני. אני מרגיש שאנחנו נמצאים במערבולת של שנאה ואנחנו מקרבים את עצמנו לחורבן ממקום של צדקנות. אני לא חושב שיש לי מה לתרום לשיח הציבורי. הדעה שלי לא לגיטימית, כי היא בנויה מבלבול. אני לא באמת יודע שום דבר יותר ממישהו אחר. אם מישהו חושב שהדעה שלי חשובה, ואני אציג אותה, על אף שהיא לא אפויה מספיק, ואז אנשים ייקחו את הדעה הזאת ויעשו איתה משהו, זה חוסר אחריות מצידי.
בכלל, אנחנו חיים באזור מאוד מסוכן מבחינת היחס שלנו לדעות של אחרים. עם זה שבכל רגע נתון עומדים המונים עם בליסטראות ומקלות ורוגטקות ורק מחכים שיהיה אפשר לסקול מישהו באבנים - בלי קשר למה שהוא אמר, אלא רק בגלל הנימה שבה נאמרו הדברים. במדינה שלנו, שיכולת הקיום של האמנים היא כל כך שברירית, ופאול יכול להשבית אותך והשבתה יכולה לזרוק אותך לרחוב, הדבר הזה הוא לא כל כך פשוט.
אנשים שואלים: איפה האמנים? למה אתם לא מדברים? לכם יש את הכוח. אבל זו אמירה לא מחוברת. האמת היא שלנסות להגיד את דעתך זה ללכת בגיא צלמוות. כל הרעש הנורא הזה שמתקיים ברשתות החברתיות, וזה שכל אחד הדעה שלו נחשבת וקיימת, אז בתוך כל זה לבוא ולצפות מאנשים שבריריים כמו אמנים לחשוב שהם בוב דילנים, לבוא ולהגיד מה שהם רוצים ושזה יהיה על הזין שלהם, זה עוד סוג של טמטום.
לא יודע מה השאלה, אבל ריאליטי הוא לא התשובה
לאורך השנים הוצע לי לשפוט בתוכניות ריאליטי. בלי לפגוע בקולגות שלי, אני חושב שזה מעמד שהוא נוראי. בסוף זה לא באמת קשור ליכולות של הבן אדם שעומד מולך. זה קשור לתוכנית טלוויזיה. מי שמבין טלוויזיה מבין שעושים סיבוב על הגב של המתמודדים שרוצים להראות את עצמם לעולם. המחשבה שבגלל שאתה מתעסק במוזיקה יש לך יכולות שיפוטיות קשה לי, אז החלטתי להתרחק משם. גם לא רואה תוכניות כאלה. נכון, אני מפסיד הרבה כסף, אבל הבחירה שלי לא להיות בריאליטי היא בחירה מוחלטת. קהל חדש? השאלה אם אצטרך להשתנות בשביל להתאים את עצמי לאותו קהל חדש שבסוף יגיע לראות הופעה שלי. לא מרגיש לי דחוף לבדוק את זה.
אף פעם לא מאוחר ללמוד לריב
את פבלו רוזנברג לא הכרתי ממש לפני ‘טיול אחרי צבא’. נפשגנו פעם ראשונה קצת לפני על הסט של ‘אורי ואלה’, אבל ההיכרות בינינו הייתה עד אז די שטחית. שלום־שלום. כשהציעו לו את ‘טיול אחרי צבא’, שאלו אותו עם מי הוא רוצה לעשות את זה. פבלו הציע אותי. הוא בן אדם מאוד אינטואיטיבי, והוא חשב שזה יכול לעבוד. בזכות זה התפתחה חברות מטורפת. זה גם הכוח של התוכנית. אנחנו באמת מטיילים יחד. אנחנו מסתובבים עם צוות צילום אבל זה מרגיש לנו כאילו רק שנינו שם בתוך הדבר.
בכלל, ערך החברות הוא אחד הדברים הכי חשובים בעיניי. מעבר לזה שיש לי בת זוג מאתיים שנה, הרעיון הזה של אהבה אפלטונית הוא דבר מאוד חזק בחיים שלי. אני טיפוס של חברויות ארוכות שנים. ככל שאתה מתבגר, המלחמה הכי גדולה זה הרצון בחברים חדשים אל מול היכולת שלך לקיים את שאר החברויות שלך. אני מאוד נקשר לחברים שלי. אבל תחושת ה”אני לא שומר מספיק על קשר” או “אני חבר חרא”, זה משהו שאני מסתובב איתו הרבה.
אני לא החבר שיודע לריב. בבית שבו גדלתי לא רבו. הייתה יכולה להיות מתיחות מתחת לפני השטח אבל זה כמעט אף פעם לא הגיע לכדי מריבה. אם היה ריב זה היה טראומטי. לעומת המשפחה של אשתי, שם זה מתלקח, מתפוצץ ונרגע אחרי דקה, אז מבחינתי, בתחושה הפנימית שלי - ריב זה סוג של מוות. אני נורא מפחד מלריב, אבל זה משהו שאני לומד לעשות אותו. איך לומדים? הדבר הגדול זה למצוא את הדרך שהכעס יהיה פרופורציונלי לרגע שהוא ניצת בו. חלק מהמנגנון של אנשים כמוני שלא יודעים לריב, כשרגש של כעס מתפרץ, הוא מתיישב על הרבה נקבוביות ומתחיל לייצר אירוע שלא התקיים. היכולת שלך לתת לעצמך לכעוס מבלי לפחד שזה ישרוף הכל, זה מאבק ששווה ללמוד אותו.
פורסם לראשונה: 07:48, 06.08.21
