לפני 12 שנה צילצלה ענת גוב לאריק קנלר, מסוכני האמנים המובילים בישראל, וביקשה להיפגש. היא לא פירטה על מה תרצה לדבר, אבל קנלר ניחש שהיא עומדת לבקש ממנו לייצג אותה. אחרי שנים של היכרות לא מחייבת, הוא היה בטוח שהגיע הזמן סוף־סוף לאחד כוחות. "כמה שנים לפני ענת צילצלה ואמרה שהיא שוקלת שנעבוד יחד, אבל היא נעלמה ולא עשיתי מזה עניין. ואז היא מצלצלת אליי ואנחנו נפגשים בבית קפה בתל־אביב. היא מתעניינת בשלומי, שואלת על המשפחה שלי. באיזשהו שלב, אחרי מספיק זמן, אני תוהה מתי היא כבר תגיד את מה שציפיתי שתגיד. ואז היא מתחילה לדבר, ולאט־לאט אני מבין שהיא באמת רוצה שאייצג אותה. כלומר, את העיזבון שלה אחרי מותה. לא הבנתי למה היא מתכוונת. לאט־לאט היא מספרת לי שהיא חולה בסרטן. בחלק הראשון של השיחה ניסיתי ממש להדוף את הדיבור על זה. למה את מדברת איתי על זה? לא מדברים על זה עכשיו! אנשים שבאים אליי שאייצג את העיזבון שלהם – הם בדרך כלל הנציגים של האדם שנפטר. היא התעקשה. בשביל זה באתי. בשביל לנקות שולחן".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
- גל תורן: "לא מסוגל לשחק דמות אחרת ממי שאני"
- למה הרדיו הישראלי לא משמיע מספיק נשים?
לא בדיוק סוג השיחות שאתה מורגל לנהל ביום-יום.
"באותו לילה דיברתי עם עדנה מזי"א, חברתה הטובה של ענת שביימה כמעט את כל ההצגות שלה, והיא אמרה לי שענת והיא התפוצצו מצחוק מההלם שלי. ענת עשתה חיקויים שלי מנסה לגרום לה להפסיק לדבר על הסרטן שלה. הפאניקה שלי – מזה שיושבת מולי אישה שמדברת על סרטן כמו שלא שמעתי מעולם – הצחיקה אותה מאוד. הרגשתי שהיא מעמתת אותי עם דברים שהחיים בדרך כלל מאפשרים לך לעבור לידם. אני עד אז התייחסתי למוות בהסתייגות מובנת. עברתי בחיי כל מיני עניינים משפחתיים כואבים וקשים. האחיין שלי בן 26, הבן היחיד של אחותי, נפטר מסרטן. טליה שפירא, בת דודתי שהייתה אחת הדמויות הכי משפיעות בחיי, נפטרה מסרטן בגיל 45. איבדתי אנשים שהיו מאוד קרובים לליבי. מבחינתי מוות היה טאבו. בומבה שעוצרת את החיים. עם ענת, באותה שיחה, הרגשתי שמישהו מדבר איתי על מוות כחלק מהחיים, ואין הפרדה ביניהם. היה לה משפט אחד שטילטל אותי במיוחד. היא אמרה, 'מי שמסיט את המבט מהמוות, מסיט את המבט גם מחייו'. הבנתי שעם כל הקושי, אני צריך להקשיב לה".
כמו שקרה לכמעט כל מי שפגש בחייו את ענת גוב - גם קנלר עצר להקשיב. "משהו התעורר בי אחרי הפגישה. צורך לשאול שאלות שלא הייתי מעז לשאול אף אחד קודם לכן. היא דיברה על המוות בצורה לא סנטימנטלית, בלי המלודרמה שהייתי בטוח שהיא חלק בלתי נפרד מהעניין, בגובה העיניים. זה כל כך הסעיר אותי מבפנים שהצעתי לה שתכתוב ספר. הסוכן שבי יצא החוצה. היא אמרה, 'אני לא אכתוב ספר על עצמי'. אז אמרתי, 'אז בואי אליי הביתה כדי שאוכל לצלם אותך'". התוצאה, כמעט עשור אחרי מותה, היא "על החיים ועל המוות", סרט תיעודי על אישה שמביטה למוות בעיניים בלי למצמץ - באופן צלול, מפוכח ושנון למדי. יחד עם הבמאית המצוינת תמר טל ענתי שחתומה על סרט המופת "הצלמניה", נחשפת גוב כמי שלמעשה התכוננה למותה - שנים רבות עוד לפני שבכלל חלתה. רמזים רבים, מתברר, נשזרו לאורך כל שנות חייה ופועלה. וכך, דרך קטעים ממחזותיה המצליחים, שיחות נדירות עם בני משפחתה וחבריה, וחלקים מהמפגש שלה עם קנלר, מוגשת צוואתה הרוחנית: מאחר שאף אחד לא יוצא מהעולם הזה חי, עדיף לעשות את זה ללא פחד. "רוב האנשים לוקחים את זה שהם חיים כמובן מאליו ואת המוות כהלם מוחלט, וזה הרי אבסורד", אומרת גוב לקנלר, "כי הדבר הוודאי היחיד זה שנמות. זה נס כל יום שאנחנו חיים".
הסרט, שמוקרן בימים אלה בקולנוע לב ברחבי הארץ וישודר בהמשך השנה ב־HOT8, עבר לא מעט תלאות עד בכורתו בחודש שעבר בפסטיבל דוקאביב, על אף שהפקתו יצאה לדרך עוד לפני שגוב נפטרה. תחילה תוכנן הסרט להתמקד באחורי הקלעים של הפקת המחזה האחרון שלה "סוף טוב". "אבל אחרי שהיא מתה הרגשתי שאין עם מי לדבר", אומרת טל ענתי. "אריק היה מפורק לגמרי, והרגשנו שזה לא הזמן להתעסק בזה. אחרי שנה בערך התחלנו לדבר על זה שוב. הבנו שזה לא יכול להיות סרט על 'סוף טוב' והחזרות. ענת כבר לא כאן, וצריך להסתכל על מכלול היצירה. התחלתי לצלול אל המחזות שלה, וגיליתי שלמחזה הראשון שלה קוראים 'אהבת מוות' – על אישה שפוגשת את מלאך המוות. מהר מאוד הבנתי שענת השאירה את הסרט הזה לא ערוך. הכל קיים, ברמה של סצנות, ואני צריכה להרכיב מחזה אחד מתוך כל הדברים שכתבה. דרך הדברים שהיא אמרה לאריק הרגשתי שקיבלתי שיעור לחיים. שאהיה בן־אדם אחר ברגע שאנשום פנימה את המילים האלה".
קנלר: "ענת הציעה 'סוף טוב' לא כי למות זה טוב, אלא כי היא הציעה סוף פתור. היכולת להיפרד מכולם, לדבר על הכל, ובכך לעזור למי שיישאר אחריה".
גם הוראות ההפעלה המפורטות שהשאירה גוב לקרוביה - ביחס לחיים שאחריה - לא הקהו את הגעגוע אליה. הבולט שבהם הוא גידי, בעלה, שמתאר - כמעט בלי מילים - את החלל העצום שהותיר מותה, ואת התקופה האחרונה בחייה. "ממרומיה בשמיים, אני חושב שהיא הייתה אוהבת את הסרט", אומר גוב. "ראיתי את הסרט בפעם הראשונה בבכורה שלו. ככה העדפתי. היה מוזר להתראות ככה עם ענת פתאום אחרי עשר שנים, אבל הייתי מוכן לזה. עד היום לא ראיתי את הגרסה המלאה של השיחה בינה ובין אריק. אני אפילו לא יודע להסביר למה. אולי יום אחד. כנראה שיש לי איזה קושי".
אילו זיכרונות זה הציף אצלך?
"הרבה מאוד. זו הייתה תקופה שהיא בעצם - מהרגע הראשון - קיבלה מציאות שאין לה פתרון. אני לא רואה באופן התמודדות שלה גבורה, אלא חוכמה. להבין שצריך להתמודד עם הדבר הזה ולהרגיע את כולנו שיהיה בסדר. עד החודשים האחרונים של חייה זה עזר לכולנו לגמרי לתפקד. זה היה העיקר: להמשיך לחיות כמה שאפשר, ולשמוח, ולהיות יחד, ואפילו ליצור. בשנים האלה היא הספיקה עוד לכתוב הצגות חדשות. השנים האחרונות שלנו יחד היו שנים של שגרה. שעושים מה שצריך. בדיקות. טיפולים. אשפוזי יום. ואז הולכים לאכול יחד במסעדת מול ים. פשוט חיים עם הדבר הזה".
עבר כמעט עשור מאז מותה. מתי הגעגוע חזק?
"בשנים שעברו, נולדו לנו שני נכדים חדשים שהיא לא מכירה. זה אירוע ענק בחיים. היא הייתה סבתא נהדרת, מעבר לכישוריה הרבים. אז יש איזו צביטה שהיא לא איתנו שם. אתה לא מתרגל לחוסר. אתה משנה תבנית. אין איזו דרך להתרגל לחוסר הזה. זה שם. בחגים. בשמחות. בלידות. היא איננה, וזה לא משהו שמתרגלים אליו. אבל אני וילדיי חוגגים ונפגשים ומרימים כוס גם בשבילה".
3 צפייה בגלריה
גידי גוב וילדיו בהלוויה של ענת. ''ממרומיה בשמיים, אני חושב שהיא הייתה אוהבת את הסרט''
(צילום: שאול גולן)
ענת התייחסה למוות כאל עניין מובן מאליו, ולכן גם פחות פחדה ממנו. איך אתה ביחס לסוף הקרב?
"אני פחות היסטרי. אין לי את הפחד מלמות. אני מבין שאדם יכול לחיות את החיים, הכל נפלא, ואז דברים קורים. אני משער שחלק מהיחס שלי היום למוות קשור לנוכחות שהייתה לענת בחיי. אבל האמת היא שאין לי הידבקות היסטרית לחיים בכלל. חגגתי יום הולדת 71 בשבוע שעבר. היה בסדר כזה. ב־70 הייתה שמחה גדולה, אחרי זה אוקיי, סופרים עוד ועוד. פחות מרתק. כל הדיאלוג הזה של מה נשאר ומה אני עוד אספיק, פחות מטריד אותי. סתם אני זורק רגע: נגיד שנשאר לי עד 90. אני לא חושב שזה יקרה, אבל אם כן - אז מתחילים לספור. אבל זה לא משנה בכלום את ההרגלים שלי, את זה שאני אוהב לשבת ולבהות בטלוויזיה. אני לא נהיה יותר פעיל או יוצא לחקור את תולדות האנושות. חיי לא משתנים בגלל זה".
לא במקרה בחרה טל ענתי לראיין את גידי אחרון. "שמרתי אותו לסוף הצילומים, לפני חצי שנה, כי רציתי לוודא שאני באה אליו מדויקת מאוד, ללא צורך לשאול שאלה אחת מיותרת. ידעתי שהיום צילום הזה הוא מאמץ אדיר עבורו והוא עושה את זה למען ענת. אחד הדברים הכי חזקים עבורי בשיחה הזאת, הוא כמות הרגש שיוצאת מגידי בין המילים, בין השורות.
"אחד הדברים שהכי ריגשו אותי זה שהוא מדבר על איך דמיין שהם יזדקנו יחד, התמונה שהייתה לו בראש. היה רגע אחד בצילומים שגידי סיפר על הפעם האחת שענת נשברה בה. הם נכנסו לרופאה והיא הסבירה להם, באופן קר ולא אמפתי, אילו תופעות לוואי צפויות לה מכל תרופה וכדור. הם יצאו מהפגישה הזאת וענת פרצה בבכי. זו הייתה הפעם היחידה שהיא התפרקה. וכשהוא סיפר את הסיפור הזה - החתול שלו קפץ על השולחן והתחיל לאכול את הפרחים שהיו באגרטל. בתוך רגע, האגרטל נפל, והמים נשפכו והכל קורה בתוך הפריים. עצרנו הכל. זה היה מאוד מוזר, כשהוא מדבר על בכי והמים פתאום זורמים מאחוריו".
גוב שידרה המון קבלה עצמית. המסר שלה כמעט בודהיסטי. גדלנו על הצורך להילחם בסרטן. אפילו במודל האבל – היא קופצת על כל השלבים ועוברת ישר להשלמה. "אפילו לא לרגע אחד חשבתי שזה לא אמין", אומרת טל ענתי. "האמנתי לה לחלוטין. אני מבינה גם מאיפה זה מגיע. היא איבדה את שני הוריה בגיל צעיר לאותו הסרטן שממנו גם היא מתה. היה לה חוזה עם עצמה, ברגע שהיא חוותה את זה בעצמה, היא אמרה, אני לא רוצה שהילדים שלי יחוו את מה שאני חוויתי מול הוריי. ואני לא מפחדת מהדבר הזה".
אז שלוות הנפש שלה ביחס לסופה הקרב נועדה כדי להקל על סביבתה?
"יש קטע יפה מהצילומים של החזרות של 'סוף טוב' שהשחקנים יושבים במעגל תמיכה, ואחת השחקניות שואלת אותה, 'תגידי באמת, בחדרי חדרים, בלילה, אין לך קטעים שאת באמת מפחדת נורא?' והיא עונה, 'אני באמת שואלת את עצמי את זה, ופשוט לא'. אני לא חושבת שאתה יכול לקחת על עצמך תפקידים ברגע כזה. אתה חייב להיות אותנטי. דיס איז איט".
גוב נפטרה מסרטן המעי הגס כמו זה שממנו נפטרו הוריה. היא הייתה בקבוצת סיכון ולא נבדקה. אם הייתה עושה את זה אפילו כמה חודשים לפני אולי הסיפור שלה היה נגמר אחרת. הסרט מציג את ענת כאישה מעוררת השראה אבל גם מעלה שאלות על אחריות אישית. קנלר: "כולנו אנשים מורכבים. ומה שאתה מתאר מלמד על המורכבות הזאת. זה גם משהו שהטריד אותי מאוד. כשהחלטנו אז לצלם את הפגישה שלנו, ענת אמרה לי שהיא מבקשת ממני לעשות קולונוסקופיה. כמה ימים אחרי, כשהבינה שעדיין לא עשיתי, היא איימה שלא ניפגש שוב אם לא אעשה את הבדיקה. אני מניח שזה הרבה בגלל מה שקרה לה. היה לה חשוב שאנשים ילכו להיבדק. שאלתי אותה באחת השיחות שלנו, למה לא עשית את הבדיקה והיא אמרה שזה לא נבע מתוך החרדה מה יתברר, אלא מתוך חוסר דאגה".
ואין תחושה של החמצה?
"היא אמרה לי בשיחה שלנו, 'איזו מטומטמת הייתי'. וזו המורכבות. היא גם הייתה מאוד חכמה, וגם היה בה צד מטומטם. ובעיניי זה מה שמאפשר לך אפילו עוד יותר להתחבר לבן־אדם".
התקרבתם מאוד בשנה האחרונה לחייה. עשית את זה בידיעה שהחברות שלכם מוקצבת בזמן. לא פשוט.
"נכון, אבל כבר במפגש הראשון איתה משהו התעורר בי. זה בעיניי היה חלק מהמסר של ענת. את 'סוף טוב' היא כתבה על אישה שלא מוכנה לעבור טיפולים כימותרפיים, אבל שום דבר ממה שענת עשתה לא בא מתוך רצון למות. היא התעקשה שנדע שכולנו הולכים למות לא כדי שנרצה למות, אלא כדי שתהיה לנו את התבונה לצקת משמעות לחיים. ובאמת, דרך הדיבור על המוות, ניתנה לי הזדמנות להסתכל על החיים. בפעם הראשונה הבנתי מה זה אומר להיפרד. כשטליה שפירא הייתה חולה, אי־אפשר היה להגיד לידה סרטן. טליה איבדה את אמא שלה בגיל צעיר. זו הייתה טראומה מאוד גדולה והיא הייתה בחרדה מטורפת מהמילה הזאת. פתאום ישבתי עם מישהי שמאפשרת לך לדבר על זה. על מה קורה אחרי. לא האמנתי שהאופציה הזאת קיימת".
בשנים שעברו מאז מותה של ענת, חוותה משפחת גוב טרגדיה נוספת. ב־2017 נפטרה תמר, נכדתה בת השמונה של ענת, מגידול נדיר בראשה. הפקת הסרט שישודר ב־HOT8 הייתה אז בעיצומה, אחרי שלב התחקירים וגיוס הכספים, אבל היה ברור שאי-אפשר להמשיך בצילומים. "אחרי המוות של הבת של דניאל, הייתה הפסקה של יותר משנה, עד שהתחלנו להניע מחדש את הפרויקט, לא ידענו איך בכלל מתחילים לדבר על המוות אחרי מוות כל כך נוראי", אומרת טל ענתי. "הייתה שאלה מאוד גדולה אם המוות הזה קשור לסרט או לא, אם הוא צריך להיות חלק מהסרט, כי הסרט הוא רק על ענת, וזה קרה אחריה. הרגשתי באופן מאוד חזק שלהתעלם מהעניין יהיה כמו לשקר לצופה. היה לי ברור שצריך למצוא אופן ומינון מדויק שהדבר הזה יעבור, כי הסרט עוסק בהכנה למוות וקבלת המוות כעובדת חיים, והמוות הנוסף הוא חלק מהחיים. כשמצאתי בשיחה את החלק שאריק שואל את ענת על מוות של ילדים, וענת מסיטה את הראש ואומרת לו, 'זה דבר נוראי, כאן אין שום אופטימיות', הרגשתי שזה מעין אישור של ענת לגעת בזה, ושהיא למעשה מזמינה את הדיבור על הנכדה לתוך הסרט".
היחס של ענת למוות היה מאוד מקבל. עד כמה האופציה הזאת בכלל אפשרית בצל טרגדיה איומה כזו?
קנלר: "ענת אומרת בסרט שכשהרופא בישר לה שיש לה סרטן, היא אמרה תודה לאלוהים. התפלאתי למה. היא הסבירה שהיא שמחה שזה קרה לה ולא לאף אחד אחר מהמשפחה שלה, וגם משום שיש לה כבר ילדים גדולים ועצמאים. היו לה את 'התנאים' למות".
שניכם תיארתם את עשיית הסרט באופן "משנה חיים". באיזה אופן?
טל ענתי: "הצפייה בחומר הגלם של השיחה בין ענת ואריק הייתה חוויה משמעותית בשבילי כי היא ניסחה באופן רהוט ובהיר מחשבות ותחושות שהיו לי שנים רבות. באותה תקופה החברה הכי טובה שלי התאלמנה בגיל 35 ונשארה לבד עם שני ילדים, אחרי שבעלה נפטר מסרטן ריאות. השילוב של הדברים גרם לי להבין כמה נכון המשפט הקלישאתי לכאורה 'החיים קצרים'. זה דירבן אותי מאוד להתבונן על חיי שלי ולפעול על מנת להגשים חלומות. אחד החלומות שהגשמתי יחד עם בן זוגי נדב ושתי בנותינו היה רילוקיישן עצמאי לאיטליה. החלטנו לצאת להרפתקה, שבינתיים נמשכת כבר ארבע שנים".
אריק: "ההשפעה של ענת עליי הייתה מעבר לכל מה שציפיתי. היא אמרה לי, 'אני מאוד נהנית לדבר איתך כי אני נורא מזעזעת אותך ונורא מצחיקה אותך'. לפני כמה שנים חברה מאוד טובה שלי, מאיה חנוך, רצתה להכיר לי מישהי להורות משותפת. לא רציתי להיכנס לזה בכלל. ניסיתי בעבר ווויתרתי על הרעיון. בשבועות האחרונים לפני מותה, שיתפתי את ענת במחשבות. היא אמרה, 'אסור לך לפחד מהחיים'. עידכנתי אותה שאני הולך להיפגש עם החברה, טלי יעקבי, ואעדכן אותה. בשבועיים לפני מותה, כשהיא כבר על מורפיום, היא חתמה כל מייל שלה אליי בהתייחסות לזה. באחד מהם כתבה: 'אתה תהיה אבא נהדר'. אין לי ספק שזה שאני אבא היום - שזו החוויה המשמעותית של חיי - זה גם הרבה בזכותה של ענת".
פורסם לראשונה: 07:45, 13.08.21
