את העלילה המדומיינת של "הדייסון V7 מתעורר בחצות" אפשר לנחש בקלות: שילוב מתבקש בין אפוקליפסת המכונות החכמות שיבואו עלינו לכלותנו, לבין יכולת יניקה של מוצר צריכה שהפך לחבר הטוב ביותר שלנו בשעות היום, אבל בלילה מגלה נטיות רצחניות. לא, זה לא כותר אמיתי, אבל עמוד האינסטגרם "צמרמורת 2021", שיצרו הקומיקאים דור כאהן ויותם בקר, בשילוב איורים נפלאים של אורי פנחסי, לא רק מעורר חשק להתפלש בנוסטלגיה, אלא גם מצליח להגיד משהו על 30 השנים האחרונות ועל החיים שלנו כיום. כותרים נוספים בסדרה, אגב, כוללים את "עשיתי גוסטינג ועכשיו אני רוח!", "איש הזאב הפוליאמורי", "ג'נטריפיקציה ברחוב אלם" ו"זהירות: זומבי.ת".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בשנה הבאה סדרת "צמרמורת" המקורית תחגוג 30. כמתבקש, היא צפויה להתחיל לשתות סודה, לתרגל מיינדפולנס ולנדב טיפים לגמילה מוויד. עד שזה יקרה, ביקשנו לחזור ולפענח את סוד הקסם של סדרת הספרים השנייה הנמכרת ביותר בעולם (אחרי הארי פוטר כמובן), שממשיכה לתפקד כפרנצ'ייז מצליח ורווחי גם כיום.
סדרת הספרים המקורית ראתה אור בין 1992 ל-1997 בארה"ב, וכללה לא פחות מ-62 כותרים. הספרים המקוריים ראו אור בישראל בשנת 1995, בהוצאת "ספריית מעריב" עליה השלום. אחרי מיזוגים ורכישות תפסה הוצאת "כתר" את מקומה, וב-2013 החזירה למדפים גרסאות מחודשות של ספרי הסדרה.
בישראל, אגב, תורגמו רק 46 מתוך סדרת "צמרמורת" המקורית, ובהמשך תורגמה כאן גם סדרת "עשו לכם צמרמורת" - שאפשרה לקוראים לבחור בעצמם את התפתחות העלילה והסיום. מעין Choose your own adventure, בכריכה נוצצת ועם עוד אלמנטים של פחד. בארה"ב יצאה שורה של ספין-אופים נוספים - כולל "צמרמורת 2000", "סיפורים שיעשו לכם צמרמורת" ו"צמרמורת זהב". כל אחת מהן כללה כמה עשרות ספרים נוספים.
האבא של צמרמורת, הסופר היהודי-אמריקני ר. ל. סטיין (או בשמו המלא רוברט לורנס סטיין), הוציא תחת ידיו סדרות נוספות - הידועה שבהן היא "רחוב פחד" (Fear Street) שתורגמה גם היא לעברית, ושהפכה השנה לטרילוגיה קולנועית בחסות נטפליקס. לפי "פורבס", עד 2008 מכר סטיין יותר מ-400 מיליון ספרים ברחבי העולם, וצמרמורת היא הפרנצ'ייז הפופולרי ביותר שלו.
באמצע שנות ה-90, שיא ההצלחה של "צמרמורת", סטיין הוציא תחת ידיו 12 ספרים בשנה - ספר בכל חודש. העורכת שלו, כמעט מהרגע הראשון, הפכה להיות אשתו. "עד היום אנחנו מתווכחים על עלילות של סיפורים שלי", סיפר בריאיון. מלבד סדרות הספרים, "צמרמורת" קיבלה גם ביטוי בדמות סדרת טלוויזיה מצליחה (ששודרה גם בישראל), בשני סרטי קולנוע מצליחים ("צמרמורת" מ-2015 ו"צמרמורת 2" מ-2018), שבהם סטיין עצמו מופיע בתפקידי אורח, במשחקי קופסה, במשחקי מחשב, בחולצות, בצעצועים ובמרצ'נדייז מכל טוב.
בריאיון למגזין The Verge משנת 2015, לקראת הפרמיירה של העיבוד הקולנועי ל"צמרמורת", נשאל סטיין לגבי סוד ההצלחה: "זו תעלומה גדולה, נכון? כי לא היה שום פרסום. הספרים פשוט ישבו על המדפים במשך שלושה חודשים. חתמתי על פרסום ארבעה ספרים בהתחלה, ואז שניים מהם יצאו ולא קרה כלום. אם זה היה קורה היום - עם המחשבים והכול - חנויות הספרים היו פשוט מעיפות את הספרים וזהו. זה היה נחשב לכישלון. אבל בזמנים ההם חנויות הספרים היו הרבה יותר סבלניות, ואחרי שלושה או ארבעה חודשים ילדים התחילו לגלות את 'צמרמורת'. הכול קרה מפה לאוזן, רק ילדים שמספרים לילדים. אני באמת מאמין שיש רשת נטוורקינג סודית של ילדים. הם בבית הספר, הם ביחד והם מדברים - לא כמונו המבוגרים".
הספרים של "צמרמורת" יועדו לילדים בגיל בית הספר היסודי וחטיבת הביניים. הם מעולם לא נחשבו לפאר היצירה הספרותית, אבל הצליחו לשאוב גם את מי שלא גדלו עם ספר ביד לתוך חוויית קריאה מקיפה. התבנית הייתה שקופה: בכל אחד מהספרים, גיבור או גיבורה שמתמודדים עם סיוט חדש. זה כמעט תמיד קורה בסביבה חדשה לגמרי - מעבר לעיר אחרת, חופשת קיץ במקום מרוחק או כניסה לבית ספר חדש. הכתיבה קלילה וסוחפת, אפילו מצחיקה לעיתים, והאירועים העל-טבעיים, המפלצות והשדים מפחידים בדיוק במידה הנסבלת.
מקורות ההשראה לסיפורים של "צמרמורת" לקוחים מכל עבר: סטיין עצמו סיפר שפעמים רבות שאב השראה מאלמנטים בסיסיים של פחדי ילדות, שאותם זכר היטב, אבל גם מהספרות, מהקולנוע ומהתרבות הפופולרית. ב"פנטום של אולם המופעים" קשה שלא להבחין בהשראה מ"פנטום האופרה", ב"אימה במעמקים" קשה שלא לחשוב על "מלתעות". ויש גם דחלילים, ערפדים, פרופסורים מוטרפים, אנשי ביצות ומרתפים רדופים. אין חדש תחת השמש האימתנית - אבל זה עבד, ובגדול.
ובכל זאת, מה תפס כל כך הרבה ילדים בכל העולם?
"'צמרמורת' הצליחה ליצור אצל ילדים תחושה נורא חשובה של בחירה - הם בחרו איזה ספר לקחת מהמדף - וגם הצליחה ליצור סביבה קהילה יותר גדולה. תחושה של 'זה קורה עכשיו'. הנה יוצא ספר מס' 10, ואז 11, וכולם הולכים לקרוא ביחד. זה יצר אפקט של תרבות ילדים, שכשקוראים את הספר מרגישים בעניינים. מרגישים חלק. ל'צמרמורת' היה חלק בללמד אותך לפחד במידה הנכונה, וגם להיות אמיצה במידה הנכונה - כי בכל זאת זה ספר, זו לא המציאות, ואת יודעת שזה ייגמר בטוב. כל אלה לצד ההשתלטות על מיומנויות הקריאה, שהיא סוג של שליטה בתוך עלילה שעליה את לא יכולה לשלוט. אפשר להגיד שהיה כאן שילוב מאוד מוצלח בין פחד ושליטה".
בשעה שילדי העולם צבאו על חנויות הספרים עם כל "צמרמורת" חדשה שהגיעה למדפים - אירוע שכל הורה אמור להיות מבסוט ממנו, בגדול - בארה"ב התעוררה קריאה להחרים את "צמרמורת". הטענה: הספרים מפחידים מדי ואינם מותאמים לקריאה של ילדים.
הורים בארה"ב החרימו את "צמרמורת".
"הורים מחרימים כל דבר שזז בארה"ב, זו תרבות של חרמות. החרימו שם גם את 'ארץ יצורי הפרא'. ברור שכל מה שהוא לא תחת שליטה הורית מוחלטת מעורר שם משהו. אבל בישראל לא החרימו. ובכלל, ילדים לא רוצים לקרוא את מה שההורים רוצים שהם יקראו. זה קצת חלק מהעניין".
"במהלך חופשת הלידה פיתחתי תחביב חדש, נהייתי ג'אנקיסטית. בכל טיול עם התינוק הייתי מוצאת דברים שווים ומביאה הביתה. באחד הטיולים נתקלתי בארגזים שהיו מונחים מחוץ לספרייה, עמוסים בספרים שהורידו מהמדפים. באחד מהם חיכו לי עשרה ספרי צמרמורת - כמובן שלקחתי את כולם. באותו היום עלה פוסט בקבוצת הפייסבוק 'הגיקיה', שבו נכתב שמנקים מדפים מקטגוריית המדע בדיוני בספריית בית הלוי. זה כלל כמעט את כל סדרת ספרי צמרמורת. בפרץ הנוסטלגיה מיד הקפצתי את בעלי לאסוף, ובתוך שעה כל הספרים היו אצלי בסלון. ביום אחד השלמתי כמעט את כל הסדרה, וחסרים לי רק שישה ספרים כדי להשלים".
איך גילית את "צמרמורת" כילדה?
"בילדות אמא שלי הייתה מביאה לי ספרים מהספרייה, וחוזרת עם כל מיני קלישאות לנערות על התבגרות ואהבה. זה היה משעמם ולא דיבר אליי בכלל. בשלב מסוים היא אמרה לי שאלך לבחור בעצמי, העיקר שאקרא משהו - ואז גיליתי את מדף המדע בדיוני ונשאבתי ל'צמרמורת'".
ומה היא חשבה על חומרי הקריאה החדשים שלך?
"ההורים שלי לא התלהבו במיוחד. זה נראה להם כמו גימיק סתמי וחסר עומק. אני חושבת שהם פחדו שיהיו לי סיוטים, אבל התנחמו בזה שאני לפחות קוראת ספרים".
מצליחה להתחבר לרגש ההוא? מה כל כך אהבת ב"צמרמורת"?
"הסדרה מדהימה בעיניי מכיוון שקודם כל יש כל כך הרבה ספרים, שכילדה נדמה לך שאפשר לקרוא בהם לנצח. הם לא היו ארוכים במיוחד, ותוך יומיים-שלושה הייתי חוזרת לקחת אחד אחר. כל ספר כל כך שונה מהשני, שום דבר לא חוזר על עצמו. הסיפור מפתיע, מרגש ומותח, אבל בלי מוות של הדמויות ובלי דברים נוראיים מדי. סוג של אימה לייט, לדעתי זה מה שסחף כל כך הרבה ילדים באותה תקופה. כשהכול מסופר בגוף ראשון, מאוד קל להזדהות עם הדמות, להישאב לעלילה ולראות את עצמך בתוך הסיפור".
אחת האנקדוטות שסטיין מרבה לספר בריאיונות קשורה לתקשורת שלו מול ילדים. הסופר העסוק, שהמוניטין שלו נפגעו במידה רבה ממה שאפשר לכנות יצרנות-יתר - שנחשבת בעולם הספרותי לתכונה בלתי רצויה בעליל - מקפיד להבהיר כי הוא השיב לאורך השנים לכל מכתב מעריצים מילדים שהגיע בדואר. "לא באימייל", הבהיר בריאיון, "ממילא אני לא מקבל מיילים מילדים, זה שמור למבוגרים. אבל כל ילד שכותב מכתב אמיתי ושולח בדואר מקבל תגובה. זה קשה לילדים. זה מצריך זמן וקשה לכתוב מכתב. אז מגיעה להם תשובה".
מכתב כזה, שהגיע בדואר, זכור לו במיוחד: "זה המכתב האהוב עליי בכל הזמנים - וקיבלתי המון מכתבים מרגשים ועצובים. ילד אחד כתב לי: 'ר. ל. סטיין היקר, קראתי 40 מהספרים שלך, ואני חושב שהם מאוד משעממים'. זה לא המכתב המושלם?" - וכך, במילים מזוקקות וכנות של ילד אחד, יכול להיות שסוד ההצלחה של "צמרמורת" התגלה באחת.
