במשך שש שנים דודו ארז מילא את עצמו בתרופות מבוססות סטרואידים כדי להתמודד עם מחלת דלקת קרום הלב. עם הידיעה שהמוות יכול לארוב בכל רגע הוא הצליח התמודד, אבל הייתה תופעת לוואי שהפתיעה אותו. "סטרואידים מנפחים אותך. עליתי 15 קילו, והפנים שלי השתנו, התעוותו", הוא משחזר, "יום אחד בדרך לגלי צה"ל מישהי בשוק הפשפשים, מוכרת עתיקות, אמרה לי, 'אתה שמן כמו חזיר'. עשיתי פעם את משאל הרחוב שלי באוניברסיטת תל־אביב, אני מעלה תמונה לאינסטגרם ומישהו כותב לי, 'דודו, יא שמן'. הורדתי את התמונה. אנשים כתבו לי, 'דודו נהיית שמנמן, מה קורה, התנפחת'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
- גיה באר גורביץ': "היה לי ברור שלא אצא עם שחקן. שחקנים זה עם שחי בסרט"
- נדב לפיד מסביר: למה אני עוזב את ישראל
נעלבת?
"מאוד נעלבתי. לא שזה רע להיות שמן, אבל מה אתה רוצה ממני? אתם הרי לא יודעים מה יש לי. בכלל, אנשים היו מעירים לי על המשקל כל הזמן. הכי גרוע היה ב'חפרנים', כשצילמנו קטע שאני מתארח בתוכנית אחרת וצריך לדבר עם עצמי. בגלל הסטרואידים, השמנתי בין שני ימי הצילום וזה כבר לא נראה אותו בן־אדם, כי כבר נפתח פער של ממש במשקל בין שני הדודואים".
אבל התגובות היו כלום לעומת הכאב הפיזי שאיתו חי במשך שנים והחרדות שעטפו אותו. "פעם אחת ביטלתי יום צילום בגלל כאבי תופת, משהו שלא קרה לי אף פעם כי אני מאוד מחויב. הגעתי לאיכילוב, צרחתי שם במיון שאני חייב מורפיום".
קיבלת פעם מורפיום?
"לא".
אז למה ביקשת?
"תמיד ראיתי בסרטים אנשים במצבים כאלה שאומרים שצריך מורפיום, אז ניסיתי, מה יכול להיות? וכשאתה מתעקש, מתברר שנותנים לך. בכלל, יש משא ומתן בינך לצוותים הרפואיים כשאתה מתמודד עם מחלה כזו. ברגע שאתה מציב דרישה שנשמעת להם הגיונית, הם מקבלים, ואני צעקתי כי הלב לחץ".
מה מרגישים בהתקף כזה של הדלקת?
"נורא, נורא. כל פעימת לב היא כמו דקירה וכבר לא אכפת לך למות, זה כמו סכין. החיים שלי היו תחת כאבים במשך אותן שנים. לפעמים ישנתי רק בישיבה, כי אז יש פחות לחץ על אזור הלב. כשהיו צריכים לצלם אותי שוכב, ממש סבלתי. לפני שש שנים התאשפזתי לראשונה ומאז התאשפזתי איזה שבע פעמים. זה לא כיף. המחלה הזאת תמיד מרחפת ומתישהו חוזרת".
וכמה התפרצויות כאלה היו?
"היו שמונה התפרצויות. בפעם הראשונה הנוזלים הקיפו את הלב ברמה שזה היה מסוכן מאוד. זה יכול להגיע למוות אם לא עוצרים את זה בזמן. אתה מרגיש כאבים חזקים בחזה שמתגברים ברגע שאתה נשען לאחור. הפתרון הראשון היה סטרואידים שעוצרים את מערכת החיסון, שגורמת לדלקת. אבל היום אני על תרופה ביולוגית חדשה ששינתה לי את החיים".
איך הגעת אליה?
"בזכות יניב זוהר, התסריטאי המחונן של 'קופה ראשית', חבר טוב שלי. יום אחד הוא הולך לחתונה ויושב לידו רופא צעיר, מקשקשים. הרופא מספר לו שהוא מטפל בקבוצה ניסויית באנשים שיש להם דלקת קרום הלב, באמצעות תרופה ביולוגית, שכשלה כתרופה למשהו אחר. מה הסיכוי שמשהו כזה יגיע אליי? אפסי. אבל הנה, זה קרה. יניב סיפר לו עליי, לקחתי טלפון והתחלתי להשתמש בתרופה. מבחינתי זה הציל את חיי".
אפשר להתחסן נגד קורונה עם מחלת הרקע הזאת?
"כן, התחסנתי פעמיים, ואני קורא לכולם להתחסן. אבל, אחרי החיסון השני לקורונה הדלקת שלי התעוררה, ואנחנו לא יודעים אם זה נגרם בגלל החיסון או שזה היה מגיע בכל מקרה. אז חזרתי לתרופה הביולוגית אחרי שנה שהייתי 'נקי', בלעדיה. היום אני בלי כאבים, מנהל אורח חיים תקין. אני פשוט לוקח זריקה כל כמה ימים".
אפשר לומר שהכל הסתדר לארז גם בבית, עם זוגיות בסיבוב שלישי שהתפתחה להורות מאוחרת לשני קטנטנים, הגדול בן שנתיים וחצי, הקטן נולד לפני כארבעה חודשים. את בת זוגו, ענת רחל עורי, 30, הכיר במהלך העבודה ברדיו. "היא הייתה העורכת והמפיקה של התוכנית שלי, ואחרי כמה ימים עברנו לגור יחד".
ככה פתאום?
"למה פתאום? אפשר לומר שעשינו סוג של פיילוט ברדיו, התחלנו לדבר, התקרבנו, אפילו לא יצאנו לדייט לדעתי. פשוט נהיינו יחד, הרגיש לנו נכון. התאהבתי בה".
זוגיות בעבודה זה לא בעייתי בעידן מי-טו?
"היא העורכת, אז מי הבוס? בתאגיד שאלו אותנו על הסיפור, בדקו שזה בהסכמה, ובצדק, כי יש רגישות, ואמרו סבבה, מברכים. היא עברה לגור אצלי, כך שהפקתית זה היה מאוד נוח כמובן. לא צריך חניה ומוניות".
אתה תכף בן 49. פער הגילים הוא כמעט 20 שנה.
"אינטלקטואלית ונפשית הפער שואף לאפס. הפער נועד כדי שיהיה לטוקבקיסטים מה לכתוב. אני באמת לא מבין את הדבר הזה של לעצור את החיים ולגייס את מרב הכוחות היצירתיים שלך כדי לכתוב נאצות נגדנו. מה זה משנה כל כך? למה כל דבר מעורר מחלוקת? שיתחסנו העיקר".
צודק. עוד חתונה באוויר?
"לא תהיה. אני כבר גרוש פעמיים, למה צריך חתונה? אולי יהיה עוד ילד".
ואולי ענת רוצה?
"תשאל אותה. לדעתי היא לא רוצה, אבל תבקש ממנה תגובה. יש חברות שלה שמתחתנות, תקופה כזו, דיברנו על זה והחלטנו שאין צורך בפרוצדורות האלה. ענת בן־אדם יותר מהותי, אז עברנו ישר לשלב הילדים. כמה חודשים אחרי שהכרנו היא כבר נכנסה להיריון".
בשני הסיבובים הקודמים לא הפכת לאבא.
"כשאין לך ילדים, לא משנה מה עברת בנישואים הקודמים, אתה יכול להתחיל מהתחלה ממש. אני אדם מחושב ועשינו ילד בכוונת מכוון. כלומר, ידענו שזו תוצאה אפשרית של המעשה. לא הייתה פה הפתעה, למעט ברגע הגילוי. אתה הולך לאולטרסאונד ואלה חוויות פסיכיות. אתה פוגש דברים מוזרים".
למשל?
"אתה הולך לשיקוף עורפי, הרופא אומר לך: יש לעובר נקודה איזוטונית במוח. אתה מתחיל להילחץ, זה טוב, זה רע, זה אולי כוח־על? התברר שזה לא משהו משמעותי, עד היום לא הבנתי מה זה".
והלידה?
"קטסטרופה, נוראי, הייתי שם בסטרס מטורף. מעולם לא ראיתי את זה בלייב עד היום הרי. ענת הייתה צריכה להרגיע אותי, כי זה בשבילי דרמה. לא היה אפידורל, פעמיים, לא פשוט, קורה מהר. אני לא בנוי נפשית לסיטואציות האלה".
אתה איש די חרדתי.
"אני הרבה יותר מזה. חרדתי זה איש שפוחד שמשהו רע יקרה. אני בטוח שמשהו רע יקרה. בניגוד לאנשים חרדתיים שיכולים איכשהו לדמיין משהו טוב, אני מוכן לאפשרות הגרועה ביותר, שבדרך כלל קורית. אם ילד יכול ליפול ממיטה, הוא ייפול, אם יכול לדחוף מזלג לשקע, יעשה את זה. עובדה שעשה. הגדול כבר בן שנתיים וחצי וניסה לפתוח חלון יום אחד. לא ביררתי את הכוונות שלו לעומק. הוא טען שזה 'לאוורר את החדר', אבל בגיל שנתיים וחצי אני לא סומך על שיקול הדעת שלו בכל מה שקשור לגרביטציה".
ארז משתמש היום בחרדות בעיקר לפאנצ'ים, אבל כשהחרדה הפציעה אצלו בגיל צעיר, זה לא היה מצחיק בכלל. "אני לא זוכר את הפעם הראשונה ממש שחוויתי התקף חרדה, אבל לדעתי הייתי בהתקף חרדה אחד גדול של שנים על גבי שנים מגיל צעיר. למשל, כשהייתי נקלע לעימות עם מישהו, היו מתחילות לי רעידות ממש ברגליים".
כבר בבית הספר?
"לא, בגיל יותר מבוגר. בבית ספר 'ביאליק' בנתניה ובהמשך בתיכון 'טשרניחובסקי' סתם חטפתי מכות, על בסיס כמעט שבועי. כל מי שיכול להרביץ, הרביץ לי. הייתי ילד שלא מחזיר, אלא במילים. הייתי ילד סקרן, טוב בלימודים, מרים את היד בשיעורים, למדתי דרמה. שילמתי על זה מחיר כי זה לא היה מקובל בשכבה שלי. הייתי ילד לא מקובל, חנון".
מקרה שנחרת בזיכרון?
"בכיתה ז' חטפתי מכות מאיזה ילד, אגרופים לפנים, נפלתי על הרצפה. זה היה סתם, כי זה אני, בלי שום סיבה. הגעתי הביתה, אמא שאלה למה אני לא מחזיר ורשמה אותי לחוג ג'ודו".
ממש קוברה קאי.
"רק שאני קיבלתי מכות גם בחוג. אחרי תקופה, כשכבר הייתי ערוך לקרבות, הגיע ילד בבית ספר, הכניס לי אגרוף, אני לא זוכר למה, ושוב נפלתי. בזה הסתיים חוג הג'ודו. הבנתי שכבר לא אהיה נינג'ה".
מתי כל זה הפסיק?
"המכות שחטפתי? רק בצבא. אנשים גדלים, כבר לא נעים להם להרביץ כנראה. התגייסתי ליחידת הפטריוט בחיל האוויר, טסתי לארה"ב כדי ללמוד את הנושא. במלחמת המפרץ לא יצא לי לשגר טילים, אבל למדתי איך. פעם אחת לחצתי על כפתור, היה רעש, הכל רעד, וחשבתי ששיגרתי טיל בטעות. אבל התברר שמישהו סתם הניע את המשאית שיושבת על מרכז הבקרה".
בניגוד למכות, עם החרדות נשארים גם בבגרות.
"הבנתי לראשונה שאני סובל מזה בטיפול פסיכולוגי לקראת הגירושים הראשונים, באזור גיל 30. אתה מבין שאתה גדל ללא הבעות פנים, ללא מחוות של שמחה וזה משהו שיש לו סיבה. הייתי אדם מצחיק, אבל בפנים הייתי בדאון".
איך זה בא לידי ביטוי?
"הרבה זמן הייתי בעיקר אדם עצוב. חרדה ודיכאון שמהולים יחד. היה לי התקף חרדה לא מזמן, כששיחררו אותי מאחד האשפוזים בבית החולים. התחלתי להרגיש כאבים בחזה שנבעו מהפחד שלי להשתחרר מבית חולים, ולהיות לא מנוטר".
איפה כל זה עצר אותך בחיים?
"זה לא עצר אותי כי לא נתתי לזה לעצור אותי. אתה לא תשים לב מתי אני סובל מחרדות. אני יודע להסתיר את זה, אבל היו לי ימי צילום מאוד קשים. אתה יוצא לרחוב, עושה מתיחות, גם צריך לנהל צוות ולהצטלם ולהצחיק, ומבפנים אתה עצוב. אני חושב שהגירושים הראשונים היו חלק מזה. הנטייה הטבעית שלי הייתה לדיכאון ולחרדה ומשהו בגירושים הראשונים גרם לי ממש להתעמת עם זה, כך שלא יכולתי לברוח מעצמי. התחתנתי בגיל 26, עם אהבת ילדותי, היינו נשואים חמש שנים וזה באמת לא הסתדר. מסוג הדברים שעדיף היה להיחלץ מהם".
ואז אתה לבד. החרדה מתגברת?
"בהחלט. כל זה קרה גם במקביל, אחרי שעזבתי את העבודה שלי בפרקליטות, כעורך דין. עברתי לפוקס קידס ככותב, עורך, במאי, שחקן בסוף. עברתי לגור בדירה לבד ואז החרדות הציפו אותי. זה היה לפני כמעט 20 שנה, אבל אני זוכר את עצמי מתמודד עם ריק שניסיתי למלא בעצמי באמצעות זוגיות. זמנים קשים".
איך יצאת מזה?
"לאט־לאט, המוח מתחווט מחדש בדרך הקשה".
הוא התחתן שוב בגיל 40, אלא שהפעם זה ארך רק מספר חודשים. "יצאנו חמש שנים, החלטנו להתחתן ואחרי כמה חודשים התברר שזה לא עובד, אז נפרדנו".
למה לא עליתם על זה במהלך חמש השנים?
"אני מרגיש ננזף".
בצדק.
"אין לי מה לומר. ניסיתי, כמו רבים מתושבי הפלנטה שמנסים. חשבתי אחרי הגירושים השניים שאהיה לבד במהלך חיי, וזה בסדר, הרבה פחות דרמטי ממה שזה נשמע. היה לי רק דייט אחד עד שהכרתי את ענת".
למה לא הלך?
"נורא ואיום. הבנתי שאני גם לא בנוי לפורמט של דייטים. יצאנו לאיזה מקום, ודי מהר חטפתי צעקות על זה שלא אמרתי לה מראש שאני צמחוני. ואז אתה מבין שיש כללים לריטואל הזה. בשלב כלשהו היא בלעה כדור מול העיניים שלי ושאלתי מה זה. היא אמרה שיש לה דלקת בחניכיים והבנתי שעד כאן, לא בכוח. אמרתי שלום באלגנטיות ובזה נגמר העניין".
אבהות מאוחרת, קווים לדמותה?
"תראה, לא חשבתי שאהיה אבא ועד היום, כשדני, הגדול, קורא לי אבא, זה נשמע לי מוזר ואני מרגיש שאני מרמה אותו. אני לא מרגיש אבא, מרגיש מעריץ שלו, חבר שלו, אני מאוהב בו. אני גם מחתל עיקרי, אני מנקה קקי בשמחה גדולה, נהנה מזה".
למה?
"כמו שפרופ' ליבוביץ אמר: אחד אוהב שוקולד, אחד אוהב וניל - ואין הסבר למה. אני באמת נהנה לחתל, פעולה שגורמת לי סיפוק. עושה מקלחות בשמחה גדולה. עברתי פעמיים גירושים, בתי חולים, פתאום יש לך ילד חמוד שאוכל את הראש, זה כיף גדול. בכל פעם שאני איתו, זה מרגיש לי כמו שמתי - עם הבשורה על דלקת קרום הלב - ונתנו לי חיים מחדש. ואנחנו ישנים יחד כולם, בכל לילה, כל הארבעה".
למה בעצם?
"השאלה היא למה לא".
יש שאומרים שזה לא בריא לילדים, ואולי לזוגיות של ההורים.
"אני חולק על דעתם. אני חושב שכמו בטבע, ילד שפוקח את העיניים צריך להרגיש מוגן. באופן טבעי, כשילד קטן מתעורר, יש בו בהלה. אז אני ישן איתו מחובק. אין דבר כזה לא לישון יחד. השני, הקטן יותר, ישן בינינו. הפחד עם תינוקות קטנים זה לרסק אותם תוך כדי שינה אבל אנחנו לוקחים את הסיכון הזה".
במקרה של דודו ארז, הלימונדה של החיים יכולה גם לעזור למקצוע. זה קרה בחומרים החדשים ששאב לקאמבק שלו לסטנד־אפ, אחרי יותר משנתיים בלי מופע שרץ על הבמות. הקהל קיבל אותו מחדש בהתלהבות והמופעים נגמרו בסולד־אאוט, עם תור יפה של הזמנות מחברות ומוועדי עובדים.
יש הרבה קומיקאים בישראל, אבל למעטים יש שפה ייחודית כל כך. ארז המציא אותה בז'אנר משאלי הרחוב, באינטונציה המוכרת, מה שהתפתח יותר מאוחר למהלכים מבריקים באינטראקציה עם קהל. בניגוד לקומיקאים שמתקשים להצחיק בשלוף, בלי כתיבה מראש, ארז הוא גם מכונת פאנצ'ים. במהלך הראיון הוא מסתכל לפעמים על העוברים ושבים וזורק הערות חדות במהירות. כשאני נקרע מצחוק, הוא מופתע. "אתה לא צוחק כי לא נעים לך?"
וריאנט הדלתא בלם את קצב ההופעות של ארז, אבל לא מנע ממנו להיכנס לשנת השיא בקריירה שלו. פרט לתוכנית הרדיו היומית "שלושה שיודעים" בתאגיד "כאן" וסדרה קומית בכתיבה עם נדב פרישמן מ"קופה ראשית", הוא הגיע לראשונה ל"ארץ נהדרת", כחקיין של גדעון סער. "זה קרה בכלל בגלל הטרלת טוויטר. רשף שי שכותב להם העלה תמונה של שר הבריאות האיטלקי וכתב שהוא דומה לי. כתבתי לו, 'אל תהרוס, כי אומרים שאני דומה לגדעון סער ואוכל להגיע לארץ נהדרת'. ואז אני מקבל וואטסאפ ממולי שגב, עורך 'ארץ נהדרת', ששואל אם אני מדבר ברצינות. הגעתי אליו למשרד וניסינו".
זו פעם ראשונה שחיקית את סער?
"כן, ראיתי הרבה מאוד קטעים שלו, הבנתי את המניירות, אפילו התקשרתי למורה למשחק ושאלתי מה נכון לעשות. בתוך כמה ימים כבר הייתי בתוכנית. התרגשתי מאוד. זה באמת קאדר קומיקאים אדיר ומאוד מצחיק להיות שם מאחורי הקלעים. אלי, מריאנו, והכותבים אסף שלמון ודוד ליפשיץ, גדלו איתי בנתניה. הרגשתי יחסית בבית".
תגובות?
"אחרי התוכנית הראשונה קיבלתי מאות הודעות, היה טירוף. האימפקט בלתי נתפס. אני כן בתחום, עושה דברים בטלוויזיה, אבל כזה פידבק מיידי לא היה לי אף פעם".
גדעון סער אמר משהו?
"לא, אבל פגשתי את הבת שלו, אלונה. היא אמרה שזה באמת דומה, וזה הספיק לי".
וגאולה אבן נתנה הערה? שניכם עובדים בתאגיד.
"היא לא הספיקה. ראיתי אותה יום אחד באולפן. זזתי משם מהר בכוונה, אפשר להגיד שנמלטתי מהמקום".
ארז הוא אחד מנפגעי הסוכן והמנהל גיל אוליאמפרל, בעלי חברת "סברס", שכפי שנחשף ב"ידיעות אחרונות" נקלע לקשיים כלכליים בעקבות הקורונה, ולפי הטענות, שאותן הכחיש בעיתון זה, נותר חייב למיוצגיו מיליוני שקלים במצטבר. "הצטרפתי ל'סברס' ממש עם המעבר שלי לתחום, לפני 14 שנה. הכל תמיד היה כמו שעון".
לא היו נורות אזהרה?
"רק בסוף, בקורונה. הבנתי שיש סכומי כסף שעבדתי עבורם, יותר משנה וחצי של עבודה, ולא הועברו אליי עד היום".
זה נשמע כואב. בהערכה מהירה מדובר במאות אלפי שקלים.
"מאוד כואב. אני לא רוצה להיכנס למספרים, אבל מדובר בסכום משמעותי שבוודאי היה עוזר לי. אני מקווה שהוא עוד יחזיר לי, שיקום על רגליו. אבל החלטתי לא לתבוע, לא ללכת למשפט".
למה?
"כי אני עורך דין. מדובר בכסף שצריך לייצר או למצוא. מעדיף לפתור את הדברים האלה בדרכי נועם ולא לתקוף בן־אדם שהלך איתי שנים. אנחנו היום לא בקשר. כשכל זה התחיל, הוא ישב איתי. אני מודה שלא הצלחתי להבין מה קרה שם בדיוק. אני עדיין מחכה לכסף, אולי בתמימותי ואולי לא. הוא פנה אליי בהצעה שמתנה את השבת הסכום שמגיע לי בשלל תנאים. סירבתי".
היית צריך לקחת הלוואות אחרי שלא קיבלת את השכר?
"כן, בטח. זה כסף שאתה יודע שהרווחת ומגיע לך, ואתה צריך אותו. לוויתי כסף מהבנק לשנה וחצי עבודה, בכלל לא מעט, בכלל לא כיף. היום אני בסדר כלכלית ומוכן לגרוע ביותר, מזכיר לך את מה שאמרנו על חרדות. אני יותר מחושב בגלל מה שקרה. יכול לגלות לך שהיום הכסף שאני עובד עבורו מגיע ישירות אליי ולא דרך גורם מתווך. אני גם לא בזבזן ולא הייתי בזבזן. גר בשכירות בתל־אביב, ויש לי דירה קטנה בלילינבלום שאני משכיר".
איך עברת את הקורונה?
"פרט לעניין הכספי היה כיף. שידרתי ברדיו מהבית, בלי חולצה או מכנסיים. דווקא בקורונה לא נפלתי למצבי רוח. הרי ידעתי שיקרה הגרוע ביותר, והנה צדקתי. הייתה לי מסכה בכיס הרבה לפני כולם. בקורונה הרגשתי פתאום כמו דג במים. הנה, אני לא לבד, החרדות שלי התממשו".
באמת?
"האמת שפחדנו לצאת מהבית, אז הייתי מוציא את הילד לסיבוב בחצר, רבע שעה בחניון, כאילו הוא בכלא רוסי. אם היה נוגע באיזה אבן, ישר הייתי מושך אותו. המטרנו כמויות של אלכוג'ל. הייתי מהראשונים להתחסן, גם ענת".
והזוגיות בקורונה?
"כיף גדול. אם יש לי משהו לא טוב לומר זה על עצמי, לא על הזוגיות. מסתדרים נהדר. אני אוהב להיות איתה יחד, זה לא מהזוגיות הזאת שאתה רואה את הבן־אדם לשעה וממשיך הלאה ליום שלך. ממש לא. אנחנו ממש חיים יחד".
