שמונה חודשים שגירד לעומר הברון כל הגוף. גירד נורא ולא הפסיק ובסוף גם חדר לעצמות. "הייתי בן 27. עברתי לתל־אביב מהבית של ההורים. התחיל לגרד לי בגוף משהו פסיכי. כזה שאתה אומר אני לא מכיר את הגירוד הזה. לא הבנתי מה זה, אז הייתי אוכל אגוזים והולך לדיקור וחשבתי שאני בן־אדם סופר־בריא וצנום. יום אחד יצא לי גוש במרכז בית השחי. אמרתי, טוב, יש לי בליטה לא מזיקה פה. והראיתי את זה לאבא שלי ואז ראיתי משהו בעיניים שלו אומר, אתה צריך לבדוק את זה, עדיף מהר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
מה היה הצעד הבא?
"אתה בא לקופת חולים וקולט שמשהו קורה. אומרים לך, בוא בבקשה לחדר ההוא. ופתאום מחליפים לך איש צוות. דוקטור זאתי עכשיו תדבר איתך ולא זה שעד עכשיו היה איתך. מה, למה מעבירים אותי הלאה? מה אני בהתנתקות מפלאפון? מה זה התחנות האלה? אמרו לי שמישהו עם ידע או רגישות יותר צריך להגיד לך מה קורה. אמרו לי שזה הודג'קין, סרטן של בלוטות הלימפה. כשמודיעים לך זה רגע מסדרת טלוויזיה. אתה אומר, וואו, הרופא מודיע לי שיש לי סרטן. עברתי חצי שנה כימותרפיה. כל שבועיים הייתי הולך לקבל עירוי של כימותרפיה ולא היה לי בכלל שיער על הגוף והייתי רזה פצצות".
כמה חקרת?
"לא למדתי כלום על המחלה שלי. ממש לא עניין אותי. אמרתי, מה אני צריך לדעת? יש פה רופא שהולך לדחוף לי עירוי כל שבועיים. אני ממש רוצה לסמוך עליו. לא רציתי להבין את האחוזים שלי להחלים. אמרו שבגילי יש אחוזים טובים להחלים אבל לא עניין אותי להגיד, אה, 90 אחוז שאני אחיה, עשרה אחוז שאני אמות. אבא שלי נכנס לתקן ה'אני עכשיו לומד על הדבר הזה'. ואמא שלי נכנסה לתקן של 'תבוא אלינו הביתה לנוח מתי שאתה צריך'. רוב הזמן הייתי נוסע אליהם, נסעתי לאחיות שלי לפעמים. הן לקחו אותי לטיול. הייתי בהדחקה גדולה בהתחלה. אמרתי, יש לי גוש פה ועשו לי ביופסיה אבל אולי זה לא סרטן. והן אמרו, בסדר, אז בוא ניסע לברלין. נראה מאיפה גירשו את סבתא ונשתה בירות. היה נורא כיף. פשוט שמחתי שאני לא אוכל אגוזים יותר ולא הצלחתי להבין שזה שמשחררים זה כי עוד רגע יפציצו לי את הגוף במשהו רעיל פי מיליון מהבירה שאני שותה אבל גם יציל לי את החיים".
חשבת על מוות?
"לא היה לי בראש כל כך את הפונקציה של אם זה לא יעבוד אני אמות. חשבתי, אוקיי, יש עכשיו עניין, צריך להחלים מסרטן. זה לא הרגיש לי הסיפור שלי. אני אמות מסרטן בגיל 27? זה לא הסיפור שלי. באיזשהו מקום אני לא מספיק מגניב בשביל זה. זה גיל של קורט קוביין. שג'ים מוריסון ימות בגיל 27 מהרואין, ואני אחלים באיכילוב ואצא מזה ואחזור לשחק בהצגה בצוותא".
היו תהומות?
"כשאתה חולה מאוד בגלל כימותרפיה, שזה תהליך מאוד לא טבעי, אתה מגלה איך זה כשאין שיער בגבות או הבלורית היפה בחזה שנעלמה. יש לנו שערות במקומות שבהם אנחנו בכלל לא חושבים שיש לנו שערות. פתאום הגוף שלך חלק חרסינה. חוסר בשיער מתחבר לי עם מחלה. אז כשאינסטגרם מקפיץ עליי, 'תתגלח בכל הגוף, אחי', אני אומר בקלות: ההמלצה לא מתקבלת".
כמה הסרטן הוא חלק משמעותי בסיפור שלך?
"המון שנים לא רציתי לדבר על הסרטן. אמרתי: שיט, אני עכשיו מתחיל להצליח. השם שלי מתחיל להיות מוכר, וזה כל מה שיגידו עליי. היה לי חשוב לא לדבר על זה אבל עכשיו זאת אנקדוטה צבעונית בחיים שלי".
היום יש לו פלומה יפה וגבות שמסתירות לו את הגוף. הסרטן נשאר זיכרון רע שצף בביקור השנתי בביקורת בבית החולים. בשאר הזמן הוא שר או משחק וכותב ומלחין שירים. הברון, שידוע בשם הבמה שלו ג'ימבו ג'יי, הוציא עד היום שלושה אלבומים, ספר ילדים ואפילו עשה גיחה קצרה ל"שם טוב האבי" בכאן 11.
לפני ארבע שנים הוא הצליח להעביר חלק מסיפור חייו בפחות משלוש דקות ב"עשיתי". להיט שצבר עד היום יותר מ־2.3 מיליון צפיות ביוטיוב וזכה לקאבר עם דמותו של נתניהו ב"ארץ נהדרת" בשיר הוא מספר בין השאר על ימיו בתותחנים, בבסיס שבטה. תקופה שעיצבה את חייו, לא מעט בגלל אירוע משמעותי שקרה לו שם. "הגעתי לטירונות לא מוכן מנטלית. פעמיים הרטבתי במיטה ויצאתי באמצע הלילה בקור לקרוא למפקד שלי והוא צריך להתמודד עם זה כשהוא איתי בדיסטנס, ובפעם השנייה הוא שאל אם אני רוצה לראות קב"ן. אמרתי, 'מה פתאום'. הייתי די קליל. לא הבנתי שאולי אני במצוקה. חשבתי, קר ואני משתין על עצמי".
איך זה נגמר?
"המפקד שאל שוב, אמרתי, 'לא לא, הכל טוב'. וזה עבר. כשאנשים שנמצאים בסיטואציה קשוחה, בין אם מנטלית, בין אם זה הכפור של המדבר, בין אם זה שבן־אדם עם רובה צועק עליך, אתה אמור להגיד לו, אחי, עשיתי על עצמי פיפי, מה אתה מציע שאעשה? אני לא ברשות עצמי, אנחנו במדבר ואני לא יודע איך להתנהל. גם כשנתנו לי פתח לעזוב או ללכת למקום יותר נוח, הנכונות הייתה לעמוד במשימה".
איך בכלל הגעת לתותחנים?
"כמו שהיה לי ברור מהבית שאמנות זה לא מקצוע, כך היה ברור לי שאני הולך להתגייס לקרבי. אבל לא היו לי חלומות משלי על קרבי. זאת אומרת, הייתי ילד של מוזיקה, וכן רציתי לשרת בתזמורת צה"ל או במודיעין. רציתי ללכת למקום שייתן לי ללמוד שפה. אולי מודיעין, ללמוד ערבית. או לתיאטרון צה"ל ולעשות את מה שאני הכי אוהב. אבל היה לי פרופיל 97 ולא הייתי במקום של לאתגר את זה. הייתי כזה עלה נידף. כן בדקתי על מה ממליצים בקרבי, ואמרו לי תותחנים כי תותחנים אם יש מלחמה אז אתה בחוץ ולא נכנס פנימה".
ג'ימבו ג'יי - עשיתי
פחות סיכוי למות.
"כן, ממש. ומתוך המחשבה הקודרת הזאת מילאתי שלוש פעמים תותחנים ב'מנילה'. וקיבלתי תותחנים. עד התותחנים, הייתי הרבה יותר משעמם ומשועמם. גיטריסט חמוד וכותב נחמד והכל עשיתי מקסים. רחובות, שם גדלתי, הייתה כל כך משעממת. התיכון היה כל כך פרווה. והנקודה הזאת של המפגש עם הצבא היא נקודה שנתנה לי ייחוד, הטוויסט של הצבא הכניס הסתכלות אחרת לגמרי על החיים, שהמשכתי לעבד אותה בראש. השיא שלה הוא פודקאסט שהוצאתי עכשיו שנקרא 'הצבא הכי בעולם', שהוא גם הניסיון שלי להיפטר מתחושת הפראייריות".
אילו אירועים משמעותיים אתה זוכר?
"היה לנו פעם פגר של חמור על הגדר, ואף אחד לא פינה אותו כי לא ברור של מי האחריות על השטח ליד גדר ההפרדה: של התברואה הצה"לית או התברואה האזרחית. בסוף שלחו אותנו החיילים לשרוף את החמור, ובשבילנו זה היה אחד הדברים המהנים שקרה לנו בשירות כי נדרשנו למשימה שאנחנו ממש יכולים לראות אותה מא' עד ת', והיא פתירה. היינו יכולים לעשות משהו, בניגוד לציפייה למחבל שלא מגיע ארבעה חודשים".
אחרי הצבא טס להודו. עשרה חודשים עם גיחה קצרה לעבודה באוסטרליה. מסע משנה חיים. לא כי גילה משהו על העולם אלא מהסיבה הפשוטה שעשה כל מה שרצה. אחר כך עשה תואר בתקשורת בספיר, עבר לתל־אביב ויחד עם חברים כתב ושיחק בהצגה "העיר הזאת" של תיאטרון האינקובטור. "בתוך חצי שנה ההצגה הצליחה והפכה להיות מקור פרנסה. נסענו לפסטיבל בסקוטלנד בזמן מבצע צוק איתן ושם פגשנו את ה־BDS. אנשים שבאו לבטל לנו את ההצגה וגם הצליחו. זה היה אירוע מאוד מקומם, מטלטל, קשוח, מכה גדולה במנוע של תיאטרון קטן בירושלים".
מה הם עשו?
"מפגינים כל יום מחוץ לתיאטרון ועושים רעש, והפסטיבל מתקפל בצורה פחדנית ותקדימית. מצאנו את עצמנו שחקנים מתראיינים לאל־ג'זירה ולטיימס. וזה היה אירוע שאמרתי, אה, אתה ממש רואה שנאה גדולה. יש לי שיר שנקרא 'מאמי אני על זה' שבו אנחנו מתפעלים מהיופי בחו"ל, אשתי ואני, ואומרים, אה, וואו, אבל יש פה נאצים, בזה צריך לטפל, את זה אין בארץ. כי קורה שנוסעים לחו"ל ופתאום רואים גרפיטי של צלב קרס. אתה אומר, יש אנשים פה שממש שונאים אותי, על פארש. הרבה פעמים אני עדיין נוהג לומר שלא כולם שונאים אותנו, אבל זה היה מאוד קשה להגיד את זה. אז עכשיו מגורים בעוטף עזה לא מרגישים לי פוליטיים במיוחד".
ב־2016 הקים את להקת ספא והחליט לחזור להתגורר בעוטף עזה, בקיבוץ אור הנר, כמו בזמן לימודיו, רק שעכשיו הוא כבר לא היה לבד. "תל־אביב הרגישה לי קצת יותר מדי האיש-ששומע-מה-צריך-לעשות-ועושה-את-זה. בוא שנייה נחשוב ונרגיש בגוף איפה נהניתי לגור. איפה היה לי כיף לקום בבוקר. אז אמרתי, נחזור לעוטף עזה, זה כולה שעה מירושלים, שעה מתל־אביב, ואז חזרתי לפה עם אשתי וזה עשה לי שקט נפשי".
ג'ימבו ג'יי ורביד פלוטניק - חתולים
שקט נפשי יכול להסתדר בתקופות כמו מבצע שומר החומות?
"הרבה שנים חשבתי שמלחמה זה דבר קצת כמו בסרטים. גם כשהייתי באחת. אוקיי, יש אזעקה ויורים עליי טיל, זה קצת כמו האזהרות שיש על הסיגריות, שאומרים לך שאתה הולך למות, ואז אתה אומר, לא אני לא אמות מהקופסה הקטנה הזאת. במבצע אשתי רצתה להישאר בבית. היו הרבה הזדמנויות להתפנות והיא לא רצתה. ונשארנו פה את כל המבצע. וזה היה מתוח. אבל להתפנות מהבית, יש בזה משהו מאוד קשוח גם".
ומה קורה בשגרה?
"אני אוהב לקום פה בבוקר. אני לא אוהב את המתיחות פה, אבל גם אני מודה שיש בי משהו שנמשך למתחים האלה. זאת אומרת, המקום הזה הוא טעון, הוא מעניין. אולי זה כמו שהיה לי כרטיס יציאה מהגדוד שלי בתותחנים כי אני משתין על עצמי, ובכל זאת נשארתי. מין כזה קשה פה אבל אני גם אוהב פה. אנחנו גם נהיה הורים עוד חודשיים אם לא יהיו אסונות".
אתה חושב שההורות תשנה משהו בתפיסה שלך?
"כן, ואני מאוד מצפה לגדל פה ילדה, ואני גם רואה את החיים של אנשים פה. הרוב בוחרים להישאר ושמחים על הקהילתיות ועל התחושה שהאזור מייצר. טיל זה לא דבר אישי. זה כמו ההבדל בין טוקבקים למישהו שמתחיל לקלל אותך באמצע הרחוב".
הוא נולד ברחובות לאבא כימאי ואמא כלכלנית. יש לו שתי אחיות גדולות: אפרת, דוקטור לספרות וביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית ושלומית שהקימה את המרכז הישראלי לחינוך מיני "מידע אמין על מין". לפני כחודשיים יצא אלבומו השלישי "עובדי נמל". מתוכו יש לו כבר כמה להיטים: "חתולים" הגאוני עם רביד פלוטניק שכמעט מגיע לשני מיליון צפיות, ו"מטקות" עם רבע מיליון צפיות. אם לא יצוצו הפתעות באדיבות הקורונה, ב־30.10 תהיה לו הופעה בבארבי. הוא כותב מבריק עם טקסטים חכמים אבל לא מתיישר עם חוקי הז'אנר, אין בנדנה על הראש ומכנסיים נופלים.
מי הקהל שלך?
"מצד אחד אני רוצה להיות שב"ק ס' אז ההופעות הן חגיגה גדולה, הן ברדק, זו לא הופעה של ישיבה. ומצד שני במרחק מסביב רואים הורים עם ילדים ממש קטנים, שזה משהו שיש לנו בשנים האחרונות שאני לא מצליח להבין. ילד בן שש על הידיים של האבא, והם אומרים, אנחנו שומעים באוטו את המוזיקה. יש לי קהל באמת עם הרבה כבוד למרחב פרטי. באים אלף איש לבארבי, 20 איש נשארים להצטלם בסוף. זה מעט. יצא לי להיות בהצגות לילדים של חברים, ובסוף כל הקהל כמעט נשאר לצלם. הקהל מתאסף סביב היצירה ולא סביבך. אתה יכול לראות שאנשים באים ושרים את המילים והדבר המגניב שלמדתי ליהנות ממנו זה לעשות מזה עבודה. לקום, להיפגש, ללכת להופיע מול קהל של ועד עובדים שהכריחו אותו להיות בהופעה שלך ואמרו, בטח העובדים יאהבו את ההופעה הזאת, אבל לעובדים יש שלושה ילדים בבית והם בעצם לא באו לשמוע הופעה, וזה ממש בסדר שהם אוכלים דג מלוח כשאתה שר את השיר שלך, זה לא חוסר כבוד אליך".
איך הרגשת כש"עשיתי" הפך ללהיט ענק?
"להיט גדול אף פעם לא עושה לי תחושה. הוא מרגיש לי כמו 180 מעלות של הסרטן, אבל גם אותו דבר. זה עוד גל בחיים שהוא לא הסיפור שלי. מה שקרה עם 'עשיתי' או עכשיו עם 'חתולים', זה שיש משהו שמכל מקום אומרים לך, 'אתה זה'. אני מחבק את זה ואומר, 'נכון, נכון, אני זה'. כי אני שמח שמזהים ושהצלחתי. אבל בראש אני אומר, אני לא רק זה. ואז, מתוך החשש שזה יגדיר אותי, אני סוג של עומד ומסתכל מהצד כי זה יותר מדי גדול".
ג'ימבו ג'יי - מטקות
אחרי ההצלחה הראשונית קיבלו הברון וחבריו הצעה מפתה. משרד גדול הציע להם לכתוב שיר ולפרסם בו מיץ. בהתחלה זה נראה כמו רעיון טוב עם כסף לא רע. "אמרו, בואו תוציאו עוד שיר, הוא יהיה שלכם, אבל נקדם אותו והוא יהיה בעצם פרסומת. היו מאוד חופשיים איתנו על התוכן האמנותי בהתחלה, ואז אנחנו אומרים, אה, מגניב, הרגע היה לנו אלבום ראשון שהצליח, אז רועי הבסיסט זרק את הרעיון של שיר על זה שאנחנו קוטפים את פירות ההצלחה, ואמרתי, יאללה, זה מספיק אינטליגנטי בשביל שהקהל יגיד, אוקיי, זה לא התמסחרות".
הייתה התלבטות אם להתמסחר?
"זו תמיד התלבטות, פרסומת. נכנסתי לזה אופטימי, המוצר הרגיש לי מדויק לרגע הזה. כתבנו שיר, ואז התחיל הפידבק. התחלנו לייצר מלא מוזיקה ובאנו נורא חיוביים. הפידבק שלהם היה על זה שחסרים פירות בשיר. ואמרתי, אוקיי, מה הכוונה? יש בו את הביטוי פירות הצלחה, אתם מדברים על מיץ, הקהל לא אידיוט".
הם רצו שתגיד שמות של פירות?
"זה היה העניין. תכניס עוד פירות. אמרתי תשמעו, זה יהיה סלט פירות. לא רציתי לצעוק את שם המותג, הם ביקשו שיר שלנו. זה נגמר בסדר כי לקחנו את השיר שכתבנו - את הפזמון - וכתבנו שיר על אמן צעיר שמזמינים אותו לעשות פרסומת".
אפרופו אמן צעיר, באיזה שלב החלפת את השם בכינוי ג'ימבו ג'יי?
"אהבתי את שב"ק ס', ואמרתי איך אני יכול להיות כמוהם? אה, יש להם את כל השמות באנגלית, מוקי די, ג'יימס. אז אמרתי, אוקיי, אני אהיה ג'ימבו ג'יי. החלפתי את השם שלי באייסיקיו לזה כדי לתת לזה עוגן במציאות. בצבא אמרתי לכולם שקוראים לי ג'ים בבית. לא היה אז פייסבוק וזה, אז יכולתי להמציא מציאות שזה מה שקורה. שקוראים לי עומר, אבל כולם קוראים לי ג'ים מגיל עשר".
וזה תפס?
"זה תפס על מאתיים. אני חושב שזה היה גם כלי שלי לעשות לעצמי משחק נחמד לצד הסיטואציה המבאסת שהייתי בה. טוב, לפחות נעשה צחוקים. אז יצאתי הביתה, וחברים מהבית פוגשים את החברים מהצבא, והם כזה, למה הם קוראים לך ג'ים? אשכרה חירטטת אותם שג'ימבו ג'יי זה אמיתי, אה? ואז כולם התחילו לקרוא לי ג'ים. שואלים אותי, מה אתה מעדיף, ג'ים או עומר? אני אומר שאני עונה לשניהם בשמחה. אולי זה הסימן להצלחה. ברגע שהרגשתי שג'ימבו ג'יי זה שם אמיתי הפסקתי גם לייחצן אותו בצורה אגרסיבית".
פורסם לראשונה: 07:52, 20.08.21
