לג'וליה הארט היו שתי אפשרויות. לעזוב או להתאבד. שתי האפשרויות נראו לה קיצוניות באותה המידה. "זה לא שהייתי עצובה. פשוט לא הייתי קיימת", היא אומרת. "אני מסתכלת אחורה על התקופה הזאת, ולפעמים אני לא בטוחה מי הייתי אז. אבל לא רציתי לחיות. לא יכולתי לחיות, לא ככה".
בגיל 42 קמה הארט ונטשה את חייה כרעיה וכאם לארבעה בקהילה חרדית סגורה בניו־יורק, ובעזרת מעט כסף שהצליחה לחסוך בסתר התחילה חיים חדשים. כמה חודשים לאחר מכן השיקה מותג נעלי יוקרה, על אף שמעולם לא למדה עיצוב. שלוש שנים לאחר מכן הפכה למנהלת האמנותית של מותג ההלבשה התחתונה האיטלקי 'לה פרלה'. היום, שנים מאוחר, יותר היא הבעלים והמנכ"לית של קבוצת 'עלית', אחת מסוכנויות הדוגמניות והטאלנטים הגדולות בעולם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בסיפור החיים של הארט יש את כל החומרים שקברניטי טלוויזיה וקולנוע מריירים עליהם — קהילה סגורה, התפכחות, התפקרות, סקס, אופנה והמון־המון כסף כמובן. בימים אלה משודרת בנטפליקס סדרת הדוקו־ריאליטי "חיי: מהלכה למעשה", שעוקבת אחר הארט וארבעת ילדיה, שמונה שנים לאחר העזיבה הדרמטית. אבל לא מדובר בסדרה תיעודית מהורהרת, אלא בריאליטי טראשי ונוצץ שפולש לכל חלקה בחייהם הזוהרים של בני משפחת הארט, בין דירתם הניו־יורקית לביתם בהמפטונס, לארון הבגדים עמוס המותגים שלהם, עם קצת יידישקייט בצד. משפחת קרדשיאן בשטעטל, אם תרצו, כינוי שאני מציע להארט והיא מאמצת אותו בהתלהבות.
הדרמות לא מפסיקות להפציע — כשכולן קשורות בתווך שבין חייהם הקודמים של בני המשפחה לנוכחיים, בסוגיות כמו חצאית או מכנסיים, שרימפס — כן או לא, ואם זה מתאים שמרים הצעירה תתנשק עם בת זוגה הטרייה מול הקולגות של אמא.
"אני אדם פרטי מאוד", היא צוחקת. "אני יודעת שזה נשמע משוגע, אבל חשפתי את החיים שלי ככה כי היה לי חשוב לספר את הסיפור שלי. זה היה מבעית להיחשף ככה".
יש בסדרה הרבה רגעים שנדמה שאת נהנית להתריס, לעשות דווקא. גם מול הילדים שלך שעדיין מחפשים את עצמם והאמונה שלהם.
"היו שנים שבאמת הייתי עושה דווקא, מיד אחרי שעזבתי. אהבתי להכעיס, הייתי לובשת בגדים חשופים בכוונה. אני חושבת שזה חשוב לפרוע כמה נוצות, לאתגר. אפשר להמשיך לחלל שבת או לא לשמור כשרות בסתר, לא לדבר על סקס חס וחלילה, אבל ככה לא מביאים לשינוי. בשביל ליישר דף מקופל אתה צריך לקפל אותו לצד השני, רק אז הוא מתאזן. והייתי ככה המון זמן. חשוב לי, גם בשביל הילדים שלי, שיידעו שמותר להם הכול, שכל בחירה שלהם תהיה בסדר".
בסדרה הם מתקשים לסלוח לך על העזיבה הפתאומית. על כך שנטשת אותם. למה לא שיתפת אותם בתהליך, בזמן שחסכת כסף וידעת שאת רוצה לעזוב?
"אתה מתאר את זה כאילו זה היה מחושב וידוע, וזה ממש לא היה ככה. חיפשתי דרך מילוט. וזו הייתה הדרך היחידה שלי החוצה. האם יש לי חרטות לגבי איך שזה נעשה? כן. האם הייתה לי דרך אחרת לעשות את זה? אני לא יודעת".
הארט נולדה לפני 50 שנה בשם טליה לייבוב וגדלה בקהילה חרדית מסוגרת במונסי, ניו־יורק. מיום שנולדה נאמר לה שהיא תהיה רעיה ואם, וזהו. בגיל 19 היא נישאה בשידוך ליוסף, אחרי פגישות בודדות, ויחד הם הביאו ארבעה ילדים: בת־שבע, שלמה, מרים ואהרון, היום בני 15 עד 28. אבל במשך שנים הארט עמלה על דרך מילוט, היא לימדה את עצמה כישורי חיים — תפירה, חשבון, והחלה למכור פוליסות ביטוח ללא ידיעת בעלה, כדי לחסוך ולאפשר לעצמה עצמאות כלכלית.
את ההחלטה הסופית לעזוב היא זוקפת לזכות בתה מרים, אז בת 12. "היא תמיד הייתה שונה, ופשוט לא הסכימה להתאים את עצמה למה שהם רצו שתהיה. וכשראיתי שזה מתחיל לחלחל אליה, שהם מנסים למחוק את מי שהיא רוצה להיות, ארזתי ועזבתי איתה. היא לסבית היום. אתה יכול לדמיין מה היה קורה אם הייתי נשארת? זה היה נורא. היא הייתה מתחתנת עם גבר שהיא פגשה לארבע דקות והכל היה נגמר שם. היא הפכה למרצה הכי צעירה בהיסטוריה של אוניברסיטת 'סטנפורד'. זה לא היה קורה אם הייתי נשארת. בנות מהעולם שלי לא הולכות לסטנפורד".
קשה לדמיין את הארט הדעתנית, את אשת העסקים הממולחת, בגלגולה הקודם כעקרת בית דמומה בקהילה דכאנית. בשיחת טלפון טרנס־אטלנטית היא מדברת מהר ובפסקנות, משיבה בישירות — גם כשהיא מסרבת לענות, צוחקת ומתבלת את דבריה בקללות.
"תמיד הייתי ככה, אבל רק בראש שלי. כי נאמר לי שלהגיד מה שאני חושבת הופך אותי לבן־אדם רע. מותר לך לשאול שאלות רק בתוך סט מוגדר של אמיתות, שאין עליהן עוררין. לדוגמה, אין עוררין על כך שהמטרה שלך בחיים היא להיות רעיה ואם, וזה הדבר היחיד שאלוהים רוצה ממך. אין עוררין על כך שנשים לא צריכות ללמוד גמרא. אין עוררין על כך שאת צריכה לכסות את כולך מכף רגל ועד ראש כדי שגברים לא יתפתו. אז כל השאלות שהייתי יכולה לשאול היו שאלות שהיו מבוססות על הנחות יסוד שלא הייתי רשאית לערער עליהן, ואם עירערת — סימן שמשהו בך מאוד לא בסדר. אז בעוד שבראש שלי הייתי תמיד ישירה כמו שאני עכשיו — הייתי שקטה. יותר מ־40 שנה שמרתי הכל בפנים, עד שזה התפוצץ".
הסדרה מקבלת לא מעט ביקורת על כך שהיא מציגה את החרדים באורח שלילי. אחת הביקורות טענה שהמסר שלך הוא שכל החרדים מסוכנים, ושכל הנשים החרדיות אומללות.
"הרבה מהביקורות התחילו ב'לא צפיתי בסדרה, אבל...' אני מתה על זה, איך אנשים כותבים על סדרה שהם לא צפו בה? היו כמה קולות כאלה כשהסדרה רק עלתה, שמיהרו לקטול אותה, ואני חותמת לך שהם לא צפו בה. אבל אני מקבל תגובות מכל כך הרבה אנשים, גם יהודים, גם חרדים — ויותר מזה, גם מהקהילה הקודמת שלי. אומרים לי, 'ג'וליה עשית את זה כל כך יפה'. חברה מהעולם הקודם שלי באה לבקר אותי בבית בהמפטונס ואמרה שזה מעורר שיחה בתוך הקהילה, שנשים מתחילות להסתכל אחת על השנייה ולהגיד, 'אולי היא צודקת ודברים באמת צריכים להשתנות'".
4 צפייה בגלריה
''בסדרה אנחנו מראים שאפשר להיות יהודי בכל כך הרבה צורות''. מתוך ''חיי: מהלכה למעשה''
(צילום: נטפליקס, יח"צ)
ובכל זאת, יש איזה ממד בסדרה של אור לעומת חושך. מי שלא מכיר חרדים, עלול לחשוב שהקיצוניות שאת מתארת בקהילה שבה גדלת היא נחלתם של כל היהודים הדתיים. שככה נראית יהדות.
"אין לזה שום קשר ליהדות. אני מתה על זה שאני יהודייה! אני במפורש הולכת לכל מקום ואומרת, 'היי, אני יהודייה!' ומה שאנחנו מראים בסדרה זה שזה בכלל לא קשור ליהדות. העניינים שהיו לי עם העולם הפונדמנטליסטי שחייתי בו הם אותם עניינים שנשים בחברות פונדמנטליסטיות מוסלמיות, או נוצריות או הינדואיסטיות מתמודדות איתם. משגע אותי שמישהו יכול להגיד שאני מציגה תמונה חד־ממדית של היהדות כשמה שאנחנו מראים בסדרה זה בדיוק ההפך, את זה שאפשר להיות יהודי בכל כך הרבה צורות. אפשר לאכול שרימפס וללכת לבית הכנסת, אפשר להיות דתייה וללבוש מכנסיים — אפשר לעשות הכל".
סדרות שעוסקות בקהילות חרדיות סגורות זוכות בשנים האחרונות לפופולריות עצומה, 'המורדת' ו'שטיסל' למשל. למה לדעתך אנשים מתעניינים עכשיו בחרדים?
"בשנים הראשונות אחרי שעזבתי, לא סיפרתי לאף אחד מאיפה באתי. רק כשהתחלתי להתקדם בעבודה ופגשתי נשים מכל רקע, מכל מעמד, מכל מוצא, הבנתי שכולן נאבקות את אותו המאבק. אני לא יודעת לגבי הסדרות האחרות, אבל הסדרה שלי מבחינתי היא לא רק על החיים בקהילה דכאנית או פונדמנטליסטית. זה על כל אחת שנאמר לה להיות מנומסת, לחכות לתור שלה, לבקש רשות. כל הדברים שמלמדים נשים ולא גברים. והבנתי שכל הנשים האלה צריכות לקום ולומר, לא, אני לא מחכה יותר, עכשיו תורי".
לרגעים, הארט נשמעת כמו גורו של הצלחה כנגד כל הסיכויים או של העצמה נשית. מדי פעם בוקעים ממנה מונולוגים מעוררי מוטיבציה, ובאמת, לצד הצלחת הסדרה ותפקידה הבכיר בעולם האופנה, הארט נדמית כמי שנמצאת במסלול המהיר להפוך לתמנון רב־זרועות. על חלקו של בעלה השני בהצלחה שלה, היזם האיטלקי סילביו סקאליה, שהביא אותה לתפקידה בקבוצת 'עלית', היא מעדיפה שלא לדבר. בשנה הבאה צפוי לראות אור הממואר של הארט Brazen (חוצפנית), שיתאר את "מסעה הלא־שגרתי משרוולים ארוכים להלבשה תחתונה". ובאמת, המעבר משביס וביגוד צנוע לעיצוב נעלי עקב ולבני נשים אינו מובן מאליו. "הייתי אובססיבית לאופנה מגיל חמש. אני זוכרת שקיבלתי פנקס והייתי כותבת בו כל הזמן. אבל גדלתי בסביבה שבה אין משמעות לאופנה. כל המטרה שלה היא להסתיר את עצמך".
איך הופכים לאשת עסקים בלי שום רקע במינהל עסקים או בכלכלה?
"אצלי ההצלחה הייתה עניין של חיים ומוות. אם הייתי נכשלת — הייתי צריכה לחזור. ואם הייתי צריכה לחזור הייתי מתאבדת. זה היה או להצליח או למות. וכשהחיים שלך על הכף, את לא יכולה להיכשל".
היו מקומות שבהם הרקע החרדי שלך שיחק לטובתך?
"בהחלט. אני תלמידה נצחית. ההנחה שלי היא שאני לא יודעת ושאני צריכה ללמוד. ואני חושבת שזה שלא ידעתי איך דברים נעשים עזר לי מאוד, כי כל מה שאני ראיתי זה איך דברים צריכים להיעשות. לא חשבתי מה היה, אלא על מה צריך להיות. בהתחלה כל הזמן אמרו לי, 'את עושה מהומות'. אני מאוד אוהבת שינויים. אם אתה רוצה להצליח — אתה צריך להרגיש בנוח עם אי־נוחות".
4 צפייה בגלריה
''כל המשימה שלי היא ליצור צבא של נשים עצמאיות כלכלית''. ג'וליה הארט
(צילום: GettyImages)
איך היה עולם האופנה ביחס למה שדמיינת?
"אחד הדברים שהפתיעו אותי זה עד כמה גם מותגי אופנה לנשים הם סביבות גבריות. גם היום אני האישה היחידה שמנהלת חברת טאלנטים עולמית. כל מעצבי הנעליים שייצרו נעליים ממש לא נוחות לנשים — היו כולם גברים. כל התעשיות האלה עבור נשים, הן ממש לא עבור נשים".
ידעו לאכול אותך בהתחלה, בפגישות, בישיבות?
"הם באו ללעוג, אבל נשארו להתפלל", היא צוחקת. "היו צוחקים עליי, עד שגילו שהרעיונות שלי עובדים ומייצרים מלא כסף. ואז הם כזה 'אוי, היא צדקה'. דברים משתנים בתעשייה. יש שינוי ביחסי הכוחות, והרבה מזה בזכות הרשתות החברתיות. היום לדוגמניות שלנו יש את הקהל שלהן. זה כבר לא המנהל האמנותי או המלהק או הצלם שבוחר אישה ומכתיר אותה. היום הנשים עצמן יכולות לקחת שליטה על הקריירה שלהן. וזה מה שאני עושה ב'עלית'. כל המשימה שלי היא ליצור צבא של נשים עצמאיות כלכלית".
דוגמניות מרגישות בטוחות יותר היום בתעשייה, אחרי מי־טוּ?
"עשינו דרך ארוכה, אבל יש לנו דרך ארוכה מאוד־מאוד לעשות. יש בהחלט פחות שיימינג לקורבנות. נשים למדו שהן יכולות להשמיע קול. גברים הבינו שיש השלכות למעשים שלהם. אבל עדיין יש כל כך הרבה דברים שצריכים להשתנות, אלוהים. יש עדיין גברים זקנים ומלוכלכים בתעשייה הזאת, גברים שאורבים לנשים. גברים שתקועים בשנות ה־70, שחושבים שהם יכולים להתנהג אל נשים איך שהם רוצים, ואף אחד לא יגיד מילה. צריך להיפטר מהגברים האלה. זה מדהים לראות איך גם בעולם הישן שלי וגם בעולם החדש שלי הסיפור הוא גברים שחושבים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים".אני
פורסם לראשונה: 07:52, 20.08.21
