לאורך שלוש שנים, בין 2015 ל-2018, שהתה הקולנוענית הספרדייה אלבה סוטורה בסוריה והתלוותה עם מצלמה ליחידת לוחמות כורדיות שנאבקו בחירוף נפש בכנופיות דאעש. הרפתקאותיה תועדו בסרטה "המפקדת אריאן", שהוקרן בפסטיבלים רבים ברחבי העולם. שלוש שנים אחרי היא מגיעה לפסטיבל ירושלים עם דוקו חדש, ובו היא חוצה את הקווים וחוברת לקבוצת נשים שיצאו מבריטניה, מהולנד, מקנדה וממדינות מערביות אחרות כדי להצטרף לארגון המדינה האיסלאמית. כיום, כשהתקוות לח'ליפות איסלמית מפוארת במזרח התיכון נגוזו וההנהגה של התנועה מוגרה, נשארות אותן נשים תקועות במחנה מעצר בסוריה, מבלי אפשרות לחזור לארצותיהן. הניסיון של סוטורה להבין את המניעים של הנשים הללו, לשמוע על החוויות שלהן בחסות דאעש ולהקשיב לדאגות ולחרדות שלהן מהעתיד מניע את הסרט "השיבה: החיים אחרי דאעש", שהוקרן בבכורה בפסטיבל SXSW והשבוע בבירת ישראל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
- דייט עם השטן: הרוצח משעשועון ההיכרויות
"הייתי כבר מנוסה בסביבה הזאת של המזרח התיכון. ביליתי את הצילומים לבושה במדים של יחידת הלוחמות והתלוויתי אליהן בחזית הלחימה בדאעש. ישנו קילומטרים ספורים מבסיסים של דאעש, ובמהלך התקופה איבדתי חברים רבים שנהרגו", אומרת סוטורה בריאיון ל-ynet, ונזכרת בזוועות שלהן נחשפה במהלך צילומי סרטה הקודם: "היו מקרים שבהם הגענו לכפרים וגילינו מאות גופות של אנשים שנטבחו על ידי דאעש. ראיתי ילדים שנותרו ללא הורים. כעדה למחזות האלימות הקיצונית הזאת, הסתקרנתי בנוגע לצד של הנשים שתמכו בדאעש, שאחראי לכל כך הרבה מוות. רציתי לנסות להבין את המצב שבו הן נמצאות, לא מנקודת מבט של שנאה אלא פשוט מתוך ניסיון להבין ולהושיט יד. כמי שהגיעה מהמערב, הרגשתי תחושת תדהמה בנוגע לכך שנשים היו שותפות למאבק הזה".
הטריילר לסרט
הפרדוקס הבלתי נתפס הזה התחזק נוכח העובדה שגם ברצלונה, עירה של סוטורה, סבלה ממתקפת טרור מטעם דאעש. אף שמדובר בטראומה לאומית, היא סבורה שכדי לפתור את התעלומה יש להפנות אוזן קשבת לשמימה בגום הבריטית, להודא מותאנה האמריקנית, לקימברלי גוון פולמן ולנשים אחרות שמופיעות בסרטה בפנים גלויות כשהן ממתינות, בינתיים לשווא, לאישור כניסה לארצות המוצא שלהן: "אי אפשר להילחם באלימות באמצעות אלימות, וחשבתי שלדבר עם הנשים הללו זו הדרך להשיג תוצאות חיוביות. חוץ מזה, העניין שלי נובע מהתפיסה שלי, שרואה נשים כבעלות ערך בפתרון קונפליקטים בדרכים לא אלימות".
אפשר להבין מדוע הרשויות בבריטניה, בארצות הברית, בהולנד, בגרמניה ובמדינות אחרות שחוו מתקפות טרור מזעזעות לאורך השנים לא ששות לקבל בחזרה את הנשים הצעירות הללו, שפותו על ידי אידיאולוגיית השנאה והאמונה הדתית הקיצונית שהציג ארגון המדינה האיסלמית. גם כיום, כשרובן ככולן אלמנות, ולמרות היותן אימהות צעירות לילדים שנולדו כחלק מהמשפחה שהקימו בחסות הח'ליפות, בקשות החזרה שלהן לאירופה ולארצות הברית נדחות פעם אחר פעם. כך למשל במקרה המתוקשר של שמימה בגום, שממשלת בריטניה ביטלה את אזרחותה ומסרבת לאפשר לה להיכנס למדינה, אפילו כדי להישפט.
"התקשורת מסקרת את הסיפור של הנשים האלה באופן מלא שנאה והתנגדות, ולדעתי לא זה מה שיפתור את הבעיה", אומרת סוטורה. "כל מה שזה עושה זה להגביר את רמות האיסלמופוביה במערב על רקע הפעילות הרצחנית של דאעש, אבל דווקא ההידברות עם הנשים הללו עשויה להוביל אותנו לעולם בטוח יותר. אז אני חושבת שצריך לעשות מאמץ ולשים את עצמך בתוך הנעליים של האחר. זה תמיד לא נוח, אבל צריך להיות שם ולהקשיב בלי לשפוט".
סוטורה מודה שבהתחלה נרתעה גם היא מלתקשר עם הנשים הללו במחנה רוח בסוריה, ובהתחלה הכוונה הייתה להתלוות לפעילת זכויות האדם הכורדית סווינז אווידקה, אשר הפכה למדריכה עבור נשות דאעש. "בהתחלה בכלל לא הייתי מעוניינת לעשות סרט על נשות דאעש אלא על המדריכה המדהימה. אני מתבוננת בה עובדת איתן ויוצרת עבורן מרחב בטוח. למרות הסבל והאובדן, היא מוכנה לסלוח להן. ככל שהתקרבתי אליהן היה גם לי ברור שזה חשוב מאוד להקשיב להן ולהבין אותן, מכיוון שבעזרתן נוכל במערב להבין את את המציאות יותר טוב", מסבירה הבמאית. "להשיב אותן למדינות שלהן זו אחריות של הממשלות, לא שלהן. אם נשיב אותן לחיקנו, הן יוכלו לעזור לנו למנוע תופעות דומות בעתיד. כלומר, הן לא קוסמות וזה בלתי אפשרי למנוע מדברים כאלה לקרות שוב בעתיד, אבל הן יכולות לעזור לנו להתמודד באמצעות הניסיון שלהן. הן אומנם נסחפו אחרי הקיצוניות הדתית של דאעש, אולם עכשיו הן מתרחקות ממנה".
2 צפייה בגלריה
הודא, מהנשים המשתתפות בסרט. ''כשהיא נזכרת במשמעות הג'יהאד, היא אומרת שזו חובה להצטרף למלחמה על הזהות שלך''
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
הצלחת להבין מה הניע נשים צעירות לעזוב חיים נוחים במערב, ולנדוד בדרכים חשאיות כל הדרך לסוריה כדי להצטרף לדאעש?
"הן אומרות שחשו שזו החובה המהותית שלהן כמוסלמיות להתייצב לצד המדינה האיסלאמית הסונית. לתחושתי, הן כנות כשהן אומרת שהן פשוט היו חייבות להגיע לשם. אני חושבת שרובן התרחקו באופן מוחלט מהאידיאולוגיה של דאעש. הן הבינו די מהר שמדובר בהונאה, שמדובר בארגון שעושה מלא רעש אבל אינו באמת מדינה".
כשהמרואיינות מדברות על חוויית החיים תחת דאעש, הן מספרות על האכזבה מהיחס לנשים ומתנאי המחיה אבל נמנעות מלמתוח ביקורת על האידיאולוגיה ועל היישום הרצחני שלה.
"הייתי מודעת לכך שאחד האתגרים הגדולים שעומדים בפניי זה שהנשים הללו לא באמת יכלו לתאר בפרטי פרטים מה הן חוו, מה הן חושבות ומול מה הן עומדות. הסיבה הראשונה היא שהן עדיין לא עמדו למשפט במדינות המוצא שלהן, והסיבה השנייה היא שזה לא בטוח עבורן לדבר על דברים ולנדב מידע במחנה הפליטים שבו הן שוהות. יש סביבן נשים שעדיין מאמינות באידיאולוגיה של דאעש, ועלולות לדווח עליהן. אבל אפשר לראות את ההתרחקות שלהן מהתנועה בדרך הלבוש שלהן. הן ממשיכות ללכת עם כיסוי ראש, אבל לא מכסות את פניהן וגם לא לובשות שחורים. הן גם פיתחו מודעות, ואומרות שהאידיאולוגיה של דאעש הייתה יותר קשורה לשליטה מאשר לערכי האיסלאם. זה גרם להן להסתמך יותר על האמונה האישית שלהן, הן עדיין מאוד קשורות אליה, אבל להיות דתיות אדוקות זה לא קשור בכלל לאידיאולוגיה של דאעש. זה ההבדל בין להאמין בדאעש ללהאמין באלוהים".
אבל החרטה שהן מביעות היא על רקע אישי, אין פה לקיחת אחריות על התרומה למאבק האלים של דאעש.
"הדבר היחיד שמעסיק אותן בשלב הזה זה הוא לשוב הביתה למדינות שלהן. אני חושבת שהן השלימו עם זה שהבית שלהם נמצא במדינות שמהן הגיעו באירופה, בארצות הברית או בקנדה. התובנה הזאת הגיעה אל מול שברון הרעיון הרומנטי של הח'ליפות האיסלאמית. למשל, כשהודא נזכרת במשמעות הג'יהאד, היא אומרת שזו חובה להצטרף למלחמה על הזהות שלך כדי להפוך לבן אדם יותר טוב. היישום של זה דרש ממנה הצטרפות למדינה האיסלאמית, ועכשיו בדיעבד אני חושבת שהיא מבינה שהונו אותה. היא לא פעלה מתוך עקרונות האיסלאם המסורתי אלא בהשפעת האיסלאם הרדיקלי. כך או כך, אפשר להבין מהסרט שהקסם של דאעש אבד בעיניהן".
2 צפייה בגלריה
סווינז, המדריכה של הנשים העצורות. ''אישה מדהימה''
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
בחרת לספר את הסיפור של הנשים, אבל אין כמעט גברים בסרט. האם זה קשור לכך שאנחנו במערב נוטים לסלוח לנשים, אבל גברים הם מוקצים?
"אנחנו שופטים את מושאי היצירה שלנו גם בהתאם למגדר שלהם, וזה ברור שנשים נתפסות אחרת בחברה, אבל יש בזה גם היבט של המעמד של נשים בחברה. מי שולט בה ומי מקבל את ההחלטות? אלו הם הגברים, והנשים הולכות בעקבותיהם. אז ברור שיש מקרים יוצאים מן הכלל, אבל באופן כללי אני לא חושבת שהנשים נושאות באחריות להרג של דאעש. מובן שכשאת מרגישה מאוימת מנוכחות של גברים, את פתוחה פחות להקשבה ולהבנה שלהם, וזו הייתה התחושה בכלא הגברים שבו ביקרתי במהלך הצילומים. אני מניחה שלולא הייתי חוששת, היה אפשר למצוא גשרים לתקשורת, אבל יחד עם הנשים במחנה הרגשתי מאוד בנוח, היה לי קל מאוד לתקשר. אם אני מפחדת, אין לי מקום להכיל. לא לקח הרבה זמן ליצור מערכת אמון, וזה היה יחסית קל להשגה".
את מראה המון אמפתיה למושאות הסרט שלך. מהי האשמה שלהן בעינייך, אם יש כזאת בכלל?
"אני לא מסירה מהן את האחריות למעשיהן בגלל שהן נשים. הן הצטרפו לתנועה הנוראית הזו, אבל צריך לאפשר להן להכיר בטעותן, ואני ניסיתי לעשות זאת בלי לשפוט אותן. אני חושבת שצריך להעמיד אותן למשפט הוגן כמו כל אדם אחר, ברור שהן צריכות להישפט על מעשיהן. אני חושבת שהן נושאות באחריות על השתייכותן לארגון, אבל התפקיד המעשי שהן מילאו בו צריך להיות חלק מהשיקולים. הן לא שימשו כלוחמות. התפקיד שלהן היה להישאר בבית ולשמש רעיות לאנשי דאעש. למשל המקרה של שמימה, היא הייתה בת 15 כשהצטרפה לארגון, והיא אולצה להתחתן עם גבר והרתה שלוש פעמים מאז. בעיניי זה סחר בנשים בחסות האמונה הדתית. האמונה גרמה להן להאמין שהן רוצות בכך, אבל אלו היו שטיפת מוח ומניפולציה. עם זאת, שמימה עדיין נזכרת בחדווה בבעלה שמת, וזה זעזע אותי".
מה אנחנו במערב צריכים לעשות כדי להחזיר אותן למוטב?
"אני חושבת שכחברה מערבית עלינו לקחת אחריות ולקלוט מחדש את האזרחים שיצאו מהמדינות שלנו. להותיר את הנשים הללו ללא מקום זה נוגד את אמנת זכויות האדם. אני לא חושבת שיש לנו זכות לעשות זאת. הנשים הללו הן לא בתחום אחריותם של הכורדים. הן לא משם. הן עברו מספיק, והן זכאיות לביטחון בארצותיהן. כמכלול אני חושבת שמה שהמערב זקוק לו הוא הכנה ומניעה של מקרים כאלה, וכדי להבין איך רשתות הטרור הללו מגייסות אנשים לשורותיהם, יש להתחקות אחר הפגיעים באוכלוסייה, שהם הראשונים ליפול ברשתן של התנועות הללו. הנשים האלה יכולות לסייע בבניית התשתית המודיעינית הזו, ממש כפי שהיו מקרים של פעילי אל-קאעידה שעזרו למגר את מאמצי הגיוס של המנהיגים. לכן אני חושבת שזה יעזור מאוד לקלוט אותן מחדש, ואני סבורה שהן מוכנות לקראת זאת. עכשיו גם הקהילות צריכות להיות מוכנות לקראתן, ולהתמודד עם מה שאירע בעבר".
