חיים באר הוא אדם של סימנים. זה לא שהוא מוצא בכל דבר שנקרה בדרכו משמעות נסתרת, אבל לפעמים, רק לפעמים, הוא מקבל איתות מלמעלה. "כשהייתי בן חמש, באחד מרגעי הכעס בין הוריי, אבי התמלא זעם על משהו שאמא שלי אמרה לו, או שאני עשיתי, אני לא בדיוק זוכר. עכשיו תבין, אבא שלי היה אדם בלי שפה. וכשאין לך שפה אתה לא מצליח לבטא את הכעס כמו שצריך. אז הוא נתן אגרוף על השולחן ושבר אותו לשניים, ואני ראיתי איך השולחן, באופן סימבולי, מסמל את המשפחה שנחצית לשניים".
- לא רוצים להחמיץ אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
פחדת מזה?
"מאוד. פחדתי והתעצבנתי. ההורים אמנם דיברו ביניהם, אבל תמיד ברטינות. אבל עבורי, גורל המשפחה היה בשולחן הזה. גם אחרי שאמא הזמינה נגר שיעשה ממנו שני חצאי שולחנות נפרדים. כל השנים היא שמרה עליהם. ואחרי שהיא מתה אני נתתי את זה לילדים שלי בל"ג בעומר שישרפו את השולחנות האלה".
והכעס על אביך?
"הוא נשאר כל השנים. אחרי שהוא מת אמי שינתה את כל תפיסת עולמה עליו. הרי במותו הוא ציווה לה את החיים. אבל אני כעסתי על אבי בתור ילד, כעסתי עליו ולא סלחתי. הוא היה גלותי והוא היה זקן והוא לא היה לבוש כמו שהאבות האחרים היו לבושים. הוא היה עילג, דיבר יידיש ועברית עם שגיאות, וזה בייש אותי. נעלבתי".
מהמגבלות שלו?
"תראה, כשאתה ילד, הנראות היא הדבר שהכי מטריד אותך. ולי כמעט שלא היו חברים כי פחדתי שיבואו אליי הביתה. היה לנו בית עני נורא, חדר וחצי עם מצוקה גדולה, עם הורים לא צעירים, הוא היה בן 55 כשנולדתי. ואני לא ראיתי את הטרגי שבו. לא יכולתי לראות את זה מהמקום שלי. ואז, באמצע המאבק שלנו, הוא מת. אתה מבין? כשאתה בשיא הברוגז עם מישהו ופתאום אין לך עם מי להיות בברוגז, זה נורא. נורא ואיום. המשכתי הלאה. אבל השולחן הזה נשאר לסימן".
את הסימנים סחב באר במשך יותר מ־70 שנה. לאט הצטרפו עוד ועוד סימנים, שבין היתר נכנסו לכמה מן היצירות החשובות שכתב, בהן "נוצות", "עת הזמיר" ו"חבלים", העוסק בקורותיה של אמו, ברכה, שמורדת במסורת אבותיה ובערכיהם, ונאבקת בשכול, בבגידה ובהתפוררות חיי הנישואים. את אביו, אברהם, לעומת זאת, השאיר באר מחוץ ליצירה, כשחידת סיפורו איננה פתורה. עד היום.
"יצאתי מכתיבת 'חבלים' כשחצי אהבתי בידי", באר אומר ונשען על הספה הרחבה בסלון ביתו. "כשכתבתי את הספר הזה הייתי משוכנע שאת המהלך עם ההורים אני סיימתי. סיימתי להבין את חידת עולמם, את פלא קיומם. כתבתי את זה כשהייתי בן 50, והייתי כבר די קרוב לגילם כשהם מתו. ואז כשמישהו אמר לי שאני בן 74, הבנתי שאני יותר מבוגר מהם. פתאום הסתכלתי על הוריי ואמרתי, היום אני מבין אותם אחרת; אני מבין את אבא שלי אחרת, אני מבין את אמא שלי אחרת. והחלטתי להתבונן בהם, לא מלמטה למעלה אלא מלמעלה למטה".
אבל זה מהלך שעושים בסוף חיים.
"תראה, אין שלטון ביום המוות. ומה קורה לעיזבון של סופר? אני ראיתי את זה. בשנות עבודתי ב'עם עובד' ליוויתי הרבה מאוד אלמנות של סופרים, וזה קרע לי את הלב. מצד אחד הפתטיות, מצד שני, הן פותחות את העיזבון וכל מיני בובות קופצות להן. הכתיבה היא לא אותו דבר בסוף, ואני לא רציתי להגיע לזמן שכוחי אינו איתי כדי להתמודד עם פרויקט כזה".
לקורונה יש יד בדבר הזה?
"הסיפור התחיל להיכתב לפני. תקופה ארוכה שהסיפור של אבא שלי דיגדג לי. ואז התברר שבאיזה חור בסין התפרץ וירוס מסתורי וישראל נכנסה למעגל העולמי, אנחנו הכי טובים בזה, ובתיה (אשתו - א"ז) אמרה לי, סידרו לך שנת שבתון, שב לכתוב. אז התיישבתי לכתוב, וכתבתי כל יום ולא קראתי את מה שאני כותב. כשגמרתי, קראתי ואמרתי: יצא לי עגל".
יצא לך עגל.
"יש תיאור בתלמוד שמשה בא אל אהרן ואומר לו, 'מה עשית?' ואהרן עונה לו, מה אני אגיד לך, לקחתי את כל התכשיטים וזרקתי לכבשן ויצא עגל. תראה, לפעמים בכתיבה יוצא לך עגל. זה לא מיסטיקה. זה פשוט זה. התפרעתי".
ההתפרעות הזאת היא ללא ספק אחד הספרים המיוחדים והמקוריים של באר. "צל ידו" (עם עובד), שרואה אור בימים אלה, חודר אל לב מערכת היחסים המורכבת והסבוכה שלו עם אביו, ועל הדרך מגולל את כאבן של קהילות יהודיות רבות, מזרח־אירופיות, ששילמו את המחיר הכבד של ההגירה. במרכז העלילה גיבור, בן דמותו של באר, שמוזמן בוקר בהיר אחד לטירה מסתורית באוסטריה, המאובזרת בכל חידושי הטכנולוגיה, במטרה להעלות על נס את סיפורם של בני היישוב אוברוץ' שבפלך ווהלין (כיום באוקראינה), שבו נולד האב. מה שמתחיל כסיפור חידתי, מלא מסתורין, מגיע עד מהרה לעימות ממשי של באר עם אביו המנוח.
"פתאום הבנתי שאני צריך להתמודד עם זה בעצמי. בקיץ לפני האחרון הייתי עם בתיה באוסטריה ונסענו עם נהג מונית בוכרי, והוא היה טיפוס. הוא לקח אותנו לטירה נטושה וזה היה הסדן לחלומות שלי על אבא שלי".
כתבת מתוך זעם?
"לא היה בי בכלל זעם. בספר יש סוג של חמלה אבל יותר מזה יש בו סקרנות. הביוגרפיה המוקדמת של אבי לא הייתה קיימת עבורי. בשבילי הוא נולד ביום שנולדתי. מה היו חייו? לא באמת ידעתי. ואני נגעתי באזורים מאוד מודלקים שלא החלימו. תבין, אני כעסתי על אבי, אבל כשהשנים עברו רציתי להבין מה עבר עליו. אני מדי פעם הדרכתי טיולים במזרח אירופה, ובכל נסיעה הייתי לוקח מונית לאוברוץ'. לא נשאר שם דבר. אולי השמיים נשארו. מאוד סיקרנו אותי היערות והעיירות הסמוכות, ודמותו של אבא שלי שהייתה בנעוריי הלכה והשתנתה. יום אחד אמרתי שאני מוכרח לעשות את זה. לא לגמור חשבון. זה לא ספר של חשבונות. רציתי להבין, לגלות אמפתיה. וניסיתי להבין איך אני כותב על זה".
אתה מתכתב עם "חבלים", אולי הספר הכי חשוב שלך, ואתה כותב על המוות. אפשר להגיד שבגיל 76 החלטת לסכם את מפעל היצירה שלך?
"אני לא יודע להגיד אם סיכום. אבל אם אתה שואל אותי על תחושת הסיפור בסוף החיים, אז בוא נגיד שכמה מחבריי, אנשים שהתייחסתי אליהם, הלכו לעולמם. עמוס עוז, יהושע קנז, חנוך ברטוב ואחרים. הם אינם. ואני רואה את הדברים האלה ומסיק מסקנות. עמוס למשל אמר לי אחרי שהוא כתב את 'הבשורה על־פי יהודה', שזה הרומן הגדול האחרון שהוא כותב. 'אני אמשיך לכתוב סיפורים', הוא אמר, 'אבל אני לא יודע אם יהיו לי כוחות לעוד דבר כזה'. וכך באמת היה. תוסיף לזה ששניים מחבריי המשמעותיים — אברהם יבין (העורך של באר, מאיר שלו ויהושע קנז - א"ז), ורפי ויזר (מנהל מחלקת כתבי יד בספרייה הלאומית - א"ז) — הלכו לעולמם. היה להם חלק חשוב מאוד ביצירה שלי".
מה זה עושה?
"פתאום אתה מבין שזה עכשיו או אף פעם לא. ואם אני רוצה לכתוב על אבא שלי מתוך כוח, זה חייב להיות עכשיו. אני ראיתי את הטקסטים של הכותבים הגדולים בזמן שקיעה. ואני לא רציתי להגיע לשם עם הספר הזה. התחושה היא כמו שאלתרמן קרא לזה 'על קו הקץ'. להגיד לך שזה משמח, זה לא משמח אותי. האם זה מדכא אותי? לא. אני מיישיר מבט אל מה שקורה מסביב. אז כמה זמן נשאר לי? חמש, שבע, עשר שנים? אני חי את חיי".
שקט ושלו בדירתו שבלב רמת־גן. אור נוגה מלטף מבעד לחרכים, נופל על כוננית הספרים ועל התמונות והציורים. באר מסתובב מחויך, אנרגטי, במכנסיים קצרים ונעלי ספורט, מתלוצץ על כל צלצול טלפון: "זה בטח לא מפרס ישראל, גם לא מהנובל. תמיד צריכים ממני משהו".
"גם אני תמיד צריך ממך דברים", אני אומר, והוא משיב בחיוך, "אצלך זה תמיד כשמישהו מת".
יותר משני עשורים שאנו משוחחים על ענייני ספרות וענייני דיומא. ועכשיו, כמו תמיד, הוא לבבי וקשוב, סקרן ומלא בסיפורים מתובלים במשפטים מן התלמוד ומגדולי היוצרים בספרות העברית.
"ממש יפה פה", אני אומר כמו עירוני שהגיע לכפר, ובאר מציץ דרך החלון ומשיב על זמנים משתנים: "כרישי נדל"ן חוסמים לי את האור, החדר מחשיך כבר בארבע. אבל כן, זה מקום יפה עם גינות. אין לי כבר מושג מה יישאר לדור שלך ואחריך".
הוא נולד וגדל בשכונת כרם אברהם בירושלים, שירת בצה"ל ברבנות הצבאית, במערכת כתב העת "מחניים". אחרי שחרורו עבד כמגיה בהוצאת עם עובד. ב־1970 הוציא ספר שירים ראשון, וגם אחרון, "שעשועים יום יום". אחריו כתב רק פרוזה ומסות. כעבור שלוש שנים התמנה לעורך בהוצאה ופירסם באופן שוטף רשימות ומאמרים בנושאי ספרות ותרבות בעיתונות היומית. ב־1979 ראה אור ספרו "נוצות" שביסס את מעמדו כסופר. אחריו יצאו "עת הזמיר" (1987), "חבלים" (1998), "לפני המקום" (2007) ועוד.
"בחייו של אדם יש שלושה נושאים גדולים: ההורים, חיי האהבה והילדים", הוא אומר על המניעים לכתיבתו. "אם תכתוב על אהבה זה יהיה מגוחך. על הילדים לא כותבים. אז נשאר לברר את עניין ההורים".
למה לא כותבים על הילדים?
"אולי הדור שלך כותב, אבל בדור שלי אדם לא כתב על ילדיו. זה אחד הנושאים הכי כואבים. בן שמתבונן באביו ובאמו יכול להצליף בהם כמה שהוא רוצה. תמונת הקצה זה 'פוסט מורטם' של יורם קניוק, ספר קשה מאוד. אבל על ילדים תמיד מבליגים. אם נכתוב, אז הסיכוי לפיוס עתידי הוא כמעט אפסי. אז עדיף לשתוק. אנחנו הקרבנו למען הילדים".
באיזה מובן?
"במובן של היאחזות בקשר. בדור שלנו לא התגרשו, או כמעט שלא התגרשו. אז היה רומן מהצד ומשבר כזה או אחר, אבל הם לא יעשו לילדים שלהם טראומה. והדור הצעיר היום נוגע בזה וחופר במערכת היחסים".
אז מה עדיף, לחזור שוב לנושאים כמו משבר הזהות הישראלית ומשבר הזהות היהודית?
"תראה, אני כותב רק על מה שמעניין אותי. ובעיניי משבר הזהות עדיין לא פתור. לקראת הליכה למדינה דו־לאומית — ואני מסכים לגמרי עם בולי — שנפל הפור. עמוס עוז התפוצץ, בולי אמר את זה בריש גלי — ובולי צודק. אתה והילדים שלך, אם ימשיכו לחיות בארץ, תחיו במדינה דו־לאומית. אז השאלה היותר־גדולה, מהי הזהות? האם אנחנו גוש אחד או שזה יתפורר והפלסטינים ינצחו — אלה דברים שחשוב לברר".
וזה תפקידה של הספרות?
"רק הספרות מבררת את זה. הזהות הלאומית שלנו מטרידה אותי כל יום. האם אנחנו רוצים להיות משמש אמריקאי או חברה ישראלית. חלק מהלאומנות שגוברת בחברה שלנו הוא תוצאה של החרדה החברתית מאיך אנו ניראה בעתיד. ולכן אנחנו הולכים עם כיפות ועם מגן דוד ולכן הקמנו את ארגון להב"ה, בגלל שלא היה בירור מה זה עולם יהודי־תרבותי".
אם תיפסק פה ההתבוללות אז הדברים האלה לא יקרו?
"השאלה היא לא אם יש קיצוניות או לא. היא תמיד תהיה. הקיצוניות מלמדת על הרצון הנואש, הפנימי של הקיצונים, לשמור על הזהות הלאומנית. אבל התשוקה שלי הייתה לנסות להפוך את העולם היהודי־דתי לעולם תרבותי. להפוך יהדות לערך תרבות. אני עדיין חושב שזה אפשרי. אבל אין לי קליינטים, אין קונים. החרדים לא רוצים את זה, הם אומרים שזה לא רציני. החילונים לא רוצים את זה, מפחדים מהדתה. התקווה הגדולה הייתה עם הציונות הדתית אבל הם פשוט לא מימשו את זה ופנו לכיוונים אחרים".
הייתה לך תקווה עם הציונות הדתית?
"בהחלט. שתבין, אני שייך להם, בניגוד לאחרים שמבקרים אותם מבחוץ. לדעתי הציונות הדתית הייתה יכולה להיות הגשר בין המורשת האדירה של ארון הספרים היהודי, לבין החברה החדשה. הם רצו להיות כאלה ובשלב מסוים נטשו את זה. הם הפכו את ארץ ישראל מעוד אחת מהמצוות למצווה מרכזית, כמעט יחידה. בזה הם העדיפו את ארץ ישראל על פני דברים אחרים, כמו אחריות לאומית או תורת ישראל".
4 צפייה בגלריה
הפגנה של להב''ה. ''חלק מהלאומנות שגוברת הוא תוצאה של החרדה החברתית מאיך ניראה בעתיד''
(צילום: אוהד צויגנברג)
מה בנוגע לאמירה שלך, שחלקים בציונות הדתית הם כמו "גידול שפיר שהפך לגידול סרטני"?
"אני כמובן הבהרתי את הדברים, ברור שהחמצתי את כוונתי. מנעתי שיחה. לא היה לי נוח שאנשים נפגעו. כל רצון לדו־שיח שיש בו פגיעה, הוא לא דבר חיובי. מה שנשאר מזה זה קריאות שיחרימו את הספרים שלי".
אתה מחרים את יהודה ושומרון?
"אני לא מחרים. הייתי שם. הייתי בעפרה, הייתי באלקנה ובמקומות אחרים. חרם זה דבר לא נכון. אני יכול לבוא להתווכח ולשוחח, אבל לא אחרים".
באר קורא ומתעניין במצב הספרות היום. על אף שאינו בהוצאה וכבר פרש לגמלאות מהאוניברסיטה, הוא מעורב בנעשה בזירה הספרותית. "כשאני רואה היום מי הם המתחרים של סופרים כמו עמוס עוז או יהושע קנז, כשאני מסתכל על מה שיש, אני לא מתרשם".
לא מתרשם.
"לא, אני לא. אני בטוח שהרבה מזה זה גם עניין של טעם ורוח התקופה, אבל זה לא מרתק אותי. אין לי ספק שהדור שלך והבאים אחריך יאותגרו בבוא היום על ידי אחרים שינעצו ציפורניהם באחוריכם. אבל במובן הזה אני חייב להגיד שכן התרשמתי כשזה היה בעבר; כשאתה רואה איך אורי צבי גרינברג נושך בביאליק, אתה אומר, זו נשיכה מרתקת. היום זה לא אותו דבר".
ועדיין, זה תמיד עניין של פרספקטיבה.
"יכול להיות. אני יושב ומקשיב לשיח של אנשים צעירים מאוד, אני שומע את השיחות, ואני מוכרח להגיד שאני לא מרותק. זה נראה לי אסקפסיזם עם נהנתנות וחוסר לקיחת אחריות. אולי אני זקן מדי, אני לא יודע. יש ערפל קרב, וקשה לדעת מה טוב ומה לא מבחינה ספרותית. מה שאני כן יודע, זה שיש היום מערכת משומנת של יחצנים ואנשי קידום שפועלים להבליט כותבים, והמערכות האלה מאוסות בעיניי. אז האם הספר שלי ימכור יותר או פחות? זה כבר לא מעניין אותי".
לא מעניין אותך אם יקראו את הספר?
"פחות. אני נהניתי מאוד מכתיבת הספר. זה ספר שעשה לי סדר. הוא נתן לי את האפשרות לעשות משהו שרציתי המון שנים. לדבר על אבי, להחזיר לו את הכבוד האבוד, לשאול את עצמי איפה אני הייתי שמוק ואיפה אני לא הייתי בסדר. הדרך הטובה ביותר לברר עם עצמך דברים היא באמצעות כתיבה. ההנאה שהייתה לי בתהליך הכתיבה — ההנאה עם הסבל, כמו פילאטיס — היא חוויה שרק 'חבלים' השתווה לה".
בין שחשוב לו שיקראו את ספרו החדש ובין שלא, באר לא מסתיר את דאגתו מרוח התקופה, כפי שהוא מפרש אותה. "אני חושב שאני עושה דברים טובים וחשובים, ואני אוהב את מה שאני עושה", הוא אומר. "וכשאני רואה התבטאויות כמו של מירי רגב, אני מבין שספר כמו שלי אולי יהיה איסור על הדפסתו בעתיד, כי הוא אשכנזי ועוסק בתרבות המזרח־אירופית".
הדברים שהיא אמרה לגבי הליכוד המזרחי באמת מטרידים אותך?
"תראה, זה לא נעים. אני חושב שהיא גורמת נזקים לרקמה החברתית. ורקמה חברתית לא יכולה לעבור כל הזמן כתישות, מה גם שאלה כתישות לא מוסריות ולא מוצדקות".
אבל זה גם מגיע מהצד הספרותי.
"כל אדם צריך לספר את הסיפור שלו ויש לי תשוקה גדולה כקורא לטקסטים על עולם שאיני מכיר. אבל אם תישלל מטקסט כמו שלי הזכות להיכתב, להיאמר או להיקרא, אני חושב שזה דבר שלא ייעשה".
מה לגבי קיפוח טקסטואלי מהפן העדתי?
"אני יכול להגיד לך שאני לימדתי את 'ויקטוריה' של סמי מיכאל, שהוא ספר עמוק ומרשים. אני באופן אישי גיליתי ל'עם עובד' את סמי מיכאל. ואני פירסמתי שני ספרים שלו וכך יצא 'סופה בין הדקלים' ואחר כך 'פחונים וחלומות'. אני חושב שהייתי בין אלה שזיהו את הקול המזרחי. את ספר השירה הראשון של חביבה פדיה, אני יזמתי".
אבל בוא נדבר בחתך קצת יותר רחב.
"ברגע שהגיעו ספרים הם קיבלו את ההתייחסות. 'תרנגול כפרות' של אלי עמיר הגיע ל'עם עובד' והוא יצא ב'עם עובד'".
אבל אנחנו מדברים שוב על אותו מעגל כותבים.
"תגיד לי מישהו שקופח. אולי לא כתבו. במקום שאני ישבתי בהוצאה, התחושה שלי הייתה שכל טקסט טוב או משמעותי שהגיע, יצא. אפילו היה רצון גדול לתת לקולות האלה ביטוי. כשסמי מיכאל מוציא ספר ויש שם משפטים ביהודית עיראקית, אותי זה מאוד משמח. גם כשמשורר כמו ארז ביטון מביא שירים עם מילים ביהודית־מרוקאית זה משמח אותי. אבל היום בחברה הישראלית, אם נקשיב למירי רגב, אין מקום ליידיש. מישהו בא אליי ואמר לי, כתבת ספר יפה אבל נמאס כבר מהיידיש שלך. הוא לא מזרחי, אגב, אבל הוא כבר מבין שיש דברים שהם בסדר ויש כאלה שלא".
אז אתה בעמדת הקיפוח?
"אני אומר, כל אחד רוצה לקבל את מה שיש בצלחת שלו. החברה האשכנזית־ישראלית נמצאת כל כך במגננה, שהיא מבוהלת. לא רק בגלל מירי רגב".
השגרה שלו קבועה. הרצאות כשאפשר, בין לבין כתיבה. פעמיים בשבוע הוא הולך לפילאטיס, מותח שרירים, "זה עושה לי טוב, מרכז אותי", הוא אומר ברצינות גמורה. לאחרונה צלל אל יצירתם של שניים מגדולי הספרות העברית, ברנר ועגנון. "הקורונה ניתקה הרבה מאוד קשרים חברתיים, לא נפגשים ולא יושבים בבתי קפה", הוא אומר, "אז לפחות אני כותב עליהם".
ומה לגבי הממשלה החדשה?
"תראה, אני לא ממעריציו של בנט. ואף על פי כן זה משמח אותי. הם לא כוס הקפה שלי אבל אני מוכרח להגיד שדעתי על לפיד הולכת ומשתפרת. הוא מאכזב אותי לטובה כל הזמן. איך להסביר? נורמליות. לבולי יש ספר 'בזכות הנורמליות'. אז זאת הממשלה, בזכות הנורמליות".
בתור אדם שעוסק בהישארות הנפש — גם בספר הזה אתה מתעסק בזה — יש לך את המחשבה על החיים שאחרי?
"לא יודע, אבל מה שאני כן רוצה לדעת זה שיש דין ויש דיין, ומי שצריך לחטוף, יחטוף. שיהיה שכר ועונש. אם יש שכר ועונש, אז הכל בסדר. אם אין שכר ועונש אז נדפקנו. כי המציאות מעוותת, הרעים מנצחים והטיפשים צועדים בראש ודברי הבל רבים נאמרים, וטיפוסים רעים מכתיבים את הטון. אתה קורא דברים על אנשים ואתה אומר, אין גבול לחוצפה ולשערורייה. אז אני אומר אם יש שכר ועונש, אז לא נורא, הוא קיבל עוד מיליון דולר, לא נורא. יש שכר ועונש".
והספרות?
"נצחית. התלמוד, התנ"ך, הספרות היהודית הקלאסית, נצחית. אני מאמין בנצח ישראל, ואין לי ספק שהספרים האלה יחזרו כמנצחים. אם התנ"ך והתלמוד וספרות ההשכלה והתחייה שרדו עד עכשיו, הם ישרדו את הכל בעיניי. ואני חושב על זה, שאולי יהיה לי איזה כיסא מתקפל באחת הפינות. אני אומר את זה בשחצנות גדולה, כן?! אלתרמן ישרוד וזך ישרוד ולאה גולדברג תשרוד. זאת הישארות הנפש האמיתית".
פורסם לראשונה: 07:30, 27.08.21
