ליהורם גאון יש הרבה זיכרונות מרגשים מחיים חפר, האיש שכתב את המילים לחלק גדול מהשירים שמפארים את הקריירה שלו - בהם "הנני כאן", "רוזה", "אנחנו לא נפסיק לשיר" ועוד. אבל גאון לא ישכח את ימיו האחרונים של חפר ואת המקאמה (מעין פרוזה בחרוזים) האחרונה ששינתה את חייו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- "בקיבוץ קרצפו אותי בסבון. אולי חיכו שאהפוך ללבן"
"הקלטתי לאורך השנים מאות שירים, והייתי אומר בשליפה מהמותן שלפחות 70 אחוז מהם היו פרי כישרונו המבורך של חיים חפר", הוא אומר. "אבל הייתה לי זכות לסייע לו בכתיבת מקאמה שהנושא שלה הוא התרבות הספרדית וגיבורי השירה של דור הזהב. הוא ביקש ממני סיוע במשפטי לדינו. המקאמה הזאת היא הדבר האחרון שכתב בחייו, ופתאום הבנתי איזו זכות נפלה בחלקי לגעת בשולי אדרתו של המלך הזה בשירו האחרון. משוררים ופזמונאים מנסים למצוא לא פעם מילים יפות, מילים של חג, לשירים שלהם. אצל חיים הגדולה בשירים שכתב הייתה שהוא ברר לעצמו מילים של יום־יום, מילים של חולין, והצירוף שלהן יצר חג גדול".
איזה בן־אדם הוא היה?
"איש נפלא, נדיב ומאיר פנים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הוטלגרם שלנו
כאדם ששמר חברויות לאורך שנים, רוב החברויות של חפר נולדו בתקופת הפלמ"ח. חתן פרס סוקולוב לעיתונות (1969) ופרס ישראל לזמר עברי (1983), היה מן היוצרים הבולטים בשפה העברית. כולם שרו אותו, כולם ציטטו מטוריו. אבל לא כולם עמדו איתו כתף אל כתף. "ברור שמי שלא היה מהפלמ"ח ומתנועת העבודה - כמו הרביזיוניסטים, בגין, והמתנחלים - היו אויבים", אומר מוטי זעירא, שכתב את "הנני כאן" (הוצאת כתר) - הביוגרפיה על חיים חפר שרואה אור עכשיו, תשע שנים לאחר מותו. "בוויכוח על מה זה ארץ ישראל ומה זאת אהבת ארץ ישראל, היה לו ויכוח מר עם מי שלא השתייך לארץ ישראל העובדת".
הוא נהנה להיות וכחן? פרובוקטור?
"משום מה הוא שמר את כל המכתבים שכתבו נגדו, מאות רבות, ביניהם ממעריצי שרון ובגין, שפשוט הקיאו עליו את מררתם. אנשים כתבו לו 'השם יקום דמך', איחלו לו מיתות משונות, ואמרו שירקדו על הקבר שלו. אבל גם בתוך המשפחה הרעיונית הייתה לו הבחנה ברורה. רבין הוא מהטובים, ופרס מהרעים. שנים הוא הכחיש שהשיר 'איך הפישפש עלה למעלה' של רביעיית מועדון התיאטרון הוא על פרס. שלוש שנים לפני שנפטר הוא הקליט הודעה לאיזה אתר שתישמע לאחר מותו, ושם אמר במפורש: 'את הפישפש עלה למעלה כתבתי על שמעון פרס, כי הוא היה עסקן ולא עשה שום דבר למען הקמת המדינה. הוא לא היה בשוחות, לא אכל בוץ ולא ירה באף אחד".
גם חפר לא היה לוחם גדול.
"זה מה שאורי אבנרי, שאיתו היה לו ויכוח מר, אמר. עם יוסי שריד היה לו ויכוח שנמשך שני עשורים. הם התכסחו ברמות שהוציאו משניהם אוצרות ספרותיים בלתי רגילים. חיים חפר פירסם מאמר ב'הארץ' על יוסי שריד בשם 'סיפורי מוגי', כמו סיפורי פוגי, על הפחדנות של שריד".
הוא נולד בסוסנוביץ שבפולין באוקטובר 1925 בשם חיים פיינר. בגיל 11 עלה לארץ עם משפחתו והתגורר במושבה רעננה. הוא שירת בפלמ"ח והשתתף בהברחתם לארץ של מעפילים מסוריה ולבנון דרך גבול הצפון. במלחמת העצמאות ייסד את להקת "הצ'יזבטרון", עליה פיקד, וכתב את רוב פזמוניה. חלק מהפזמונים, כמו "הן אפשר", "היו זמנים", "הפרוטה והירח", "היי הג'יפ" ואחרים הפכו לסמלי התקופה.
חפר, שעסק גם בתרגום מחזות, כתב גם לתיאטרון "לי־לה־לו" ול"המטאטא", וב־1956 ערך עם חברו הטוב דן בן אמוץ את "ילקוט הכזבים". ב־1958 כתב עם בן אמוץ את ההצגה המוזיקלית "תל אביב הקטנה", ובהמשך הקימו את מועדון החמאם. בשנות ה־60 הפיקו את רביעיית מועדון התיאטרון ושלישיית גשר הירקון, כשחפר כתב את חלק משיריהם הידועים, לצד שירים שכתב ללהקות הצבאיות, לתרנגולים, החלונות הגבוהים ולזמרים כמו שושנה דמארי, יהורם גאון ואריק לביא. במשך 40 שנה היה לחיים חפר טור קבוע ב"ידיעות אחרונות", שבו פירסם מדי שבוע מקאמה על ענייני היום.
"חיים חפר ודן בן אמוץ היו בלתי נפרדים. אבל חיים גם ידע את כל מגרעותיו של דן", אומר זעירא. "אחד הביטויים הבולטים לכך היו כשאלן, אשתו של דן ואם ילדיו, כבר לא יכלה לשאת יותר את יחסו אליה, אז היא פנתה לחיים, החבר הטוב של שניהם, כדי שיעזור לה להימלט מהארץ. וחיים עזר לה לברוח. הוא הביא אותה עם האוטו שלו עד פתח המטוס".
איך הוא הגיב על הביוגרפיה שכתב אמנון דנקנר על דן בן אמוץ?
"הוא התוודה במאמר על דן בן אמוץ שהיה 'חרא של בן־אדם וחרא של בעל, והוא היה חמדן, קמצן ותאוותן, אבל הוא גם היה איש עם כאבים, עם ייסורים מאוד קשים, והחבר הכי טוב שהיה לי'. אבל הוא גם כינה את דנקנר בוגד, וקרא לו לבוא לבדיקת פוליגרף שאותה הוא יממן. דנקנר לא הסכים. אחרי מותו של דן, חיים היה שותף, יחד עם עוד אנשים, כמו יענקל'ה אגמון וגילה אלמגור, במאמצים להוציא את הספרים של דן שלא פורסמו ולעשות לו ערבי מחווה, והם כמעט שלא הצליחו. המחיקה של דן בן אמוץ מהתרבות הישראלית עבדה מאוד חזק".
אתה חושב שהוא היה נשאר נאמן לו גם בעידן כמו מי־טו?
"לאורך שנות ה־50 וה־60, חיים היה מבטא מאוד נאמן של הצד השוביניסטי בזמר העברי. לא שהוא היה שונה ממישהו. הא פשוט כתב את זה יפהפה. מי היה כותב היום שיר אהבה חיילי, ובו מילים כמו 'שולחים ידיים לאחוריים חביבים', או 'יש בחיפה חתיכה היא גרה ברחוב פנורמה. זוג שדיה כגלים'. אלו שירים שלא היו עוברים היום שום רמפה. היום, כשאתה קורא את המילים, אתה מתחלחל. אני גם חושב שהיום הוא לא היה כותב ככה. הוא גם אמר את זה. הבחור לא היה מחליף נשים כמו גרביים ולא משפיל אותן. לא היו בו היסודות שהיו בחברו דן בן אמוץ".
חפר היה נשוי פעמיים. אשתו הראשונה הייתה כרמל הלפרין, ממנה התגרש כעבור כמה שנים, והשנייה רותי לוי־מורחי, אמה של מימי, בתו היחידה. "אחד הדברים שקירבו את הקץ, בשני המקרים, היה שהוא מצא את עצמו, בעקבות משבר בחיי הנישואים, מעורב ביחסים עם עוד אישה", אומר זעירא. "אצלו זה תמיד היה יחסים ממושכים ולא מזמוזים ללילה. הוא לא השתמש בנשים, ניצל אותן וזרק אותן. הוא לא היה שותף לכל הבכחנליה של דן בן אמוץ, ולא השתתף באורגיות. אחרי שחיים נפרד מרותי הוא היה נורא מחובר לבתו, מימי. הוא גידל אותה ולא הביא הביתה נשים. הוא גם לא יצא והתהולל בלילות. הקושי הכי הגדול בגירושים מרותי היה המשמורת על מימי. היא הייתה אז בת 11, וכשהשופט שאל אותה 'אצל מי את רוצה להיות?' היא אמרה 'אבא'. התשובה הזאת גרמה לנתק די גדול בינה לבין אמה, שהתחיל להתאחות עם בוא הנכדים".
"למרות שהוא היה בן־אדם ידוע ובמרכז העשייה הוא תמיד נתן לי הרגשה שאני היא זאת שבמרכז", מימי חפר־רוטשטיין אומרת. "תמיד שואלים אותי איך זה לגדול בבית שהיו בו הרבה תרבות והרבה אנשי תרבות, אבל אני לא זוכרת שזה היה ברקע. הייתה לי ילדות רגילה. אני זוכרת את אבא שלי הרבה בחדר העבודה, יושב וחושב על הדברים שהוא עומד לכתוב, תמיד מוקף בהמון ספרים. יום רביעי היה היום שבו היה מגיע השליח של 'ידיעות אחרונות' לאסוף את המקאמה השבועית שאבא כתב. הייתה רק מזכירה אחת ב'ידיעות' שידעה לפענח את כתב היד שלו. הוא היה בן־אדם מאוד יצירתי לא רק בכתיבה, גם במהות שלו. וזה התבטא גם ביחס אליי וביחס לנכדים, שאותם מאוד אהב".
הוא הבין שסופו קרב?
"בסוף ימיו, כשהוא היה בבית חולים, ממש הרגשנו כמה הוא נאחז בחיים בשבילי ובשביל הנכדים. הוא לא רצה להיפרד מאיתנו".
איזה שיר שלו את הכי אוהבת?
"אני מאוד אוהבת את 'השמלה סגולה', אבל בעיקר את 'ילדה קטנה' של החלונות הגבוהים, כי זה שיר שאבא כתב כשהייתי בת שנה".
זעירא, בן 65, חוקר תרבות והיסטוריון, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, כבר הוציא מתחת ידו ביוגרפיות מקיפות על נעמי שמר ותרצה אתר. גם במקרה של חפר, החפירה הייתה בקונצנזוס ובשוליים. וכמו כל דמות שידעה עליות ומורדות בחייה, גם אצל חפר אלה הסערות הציבוריות שהותירו חותם הרבה אחרי מותו. בשנת 2002 התראיין חפר לשלוחה הניו־יורקית של "ידיעות אחרונות" ואמר בין היתר, "מה הביאו לנו המרוקאים? תרבות של מופלטות וכמה קברים. אולי ההתפתחות שלהם תבוא עוד מעט", ועוד הוסיף על הזמר המזרחי: "החבר'ה האלה לא מדברים עברית נכונה. זה לא רק עוני של השפה זה עוני של רגשות".
"זאת הייתה איזו ורסיה מוקדמת לדברים של גרבוז על מנשקי הקמעות", אומר זעירא. "זה עורר מיד גל תגובות. עשו לו הפגנות ליד הבית. נערים ונערות עשו משמרת מחאה עם מגשים של מופלטות. אחת הנערות אפילו עלתה עד לקומה שלו, דפקה בדלת, הגישה לו את המופלטות, ואמרה לו - ומכל הדברים זה הדבר שהכי נגע לליבו - 'כל השנים הערצתי אותך וגדלתי על השירים שלך, ועכשיו פגעת בי'. 'אני מתנצל', הוא ענה לה, 'לא התכוונתי לפגוע בך. זה גם לא עניין אישי'. אחרי זה הוא הגן בחירוף נפש על עמדתו. יש לו דעה והוא דבק בה, יגידו מה שיגידו. להפך, פרובוקציה זה משהו שמאתגר אותו".
הוא היה גזען?
"אני נזהר מלהגיד שהוא היה גזען כי אם אתה אומר דבר כזה על מישהו, אתה צריך לראות התנהגות כזו לאורך השנים. וחפר היה גזען לפרס, גזען לבגין, גזען לשרון, וגזען למתנחלים. היה לו את מי לשנוא בלי להיות גזען. להדביק לזה ישר גזענות, זה טרמפ קל מדי. האדם שאהב לדבר בלשון בוטה, הלך שבי אחרי ההברקה של עצמו. אני לא חושב שהוא זילזל במורשת שלהם או חשב שהם נחותים. מבחינתו, יש דרך נכונה לכתוב ויש דרך לא נכונה, והדרך הנכונה היא פזמונים שכתובים היטב. אחרי זה הוא התנצל התנצלות רפה, כשהשתתף באיזה פסטיבל מרוקאי שהיה באילת".
אבל גם בחברות הקרובה שלו עם נתן זך הם לא בדיוק קיבלו את האחר.
"הם חלקו ביניהם שנאה ורתיעה מהממסד הדתי, במיוחד מהבירוקרטיה שלו שממררת את החיים לכל הציבור החילוני, ובראשה חברה קדישא. לכן הם החליטו בסוף שנות ה־90 לתור אחרי חלקת קבר חילונית. הם הגיעו לקיבוץ עינת והמקום מצא חן בעיניהם. לחיים הייתה תוכנית ברורה איך תיראה ההלוויה שלהם. הוא קרא לזה הלוויה מקסיקנית, עם סומבררו ושירים. בסוף חיים החליט להיקבר בעין הוד. כששאלו אותו, 'תגיד, מה עם החלקה שם בעינת?' הוא אמר, 'אני משאיר את זה לנתן, שיתרווח'".
אפשר לכנות את חפר משורר או פזמונאי?
"היה לו ניסיון קצר, בתקופת הפלמ"ח, לכתוב שירה רצינית. אתה קורא אותה ואתה רואה שזה אלתרמן לעניים. השפה מאוד אלתרמנית. אחרי כמה זמן הוא אמר בעצמו, 'ניסיתי לכתוב שירה והבנתי שאני הרבה יותר טוב בכתיבת פזמונים'. את השירה השארתי לאחרים".
האם בעוד 20 שנה המורשת שלו עדיין תישאר?
"אני חושב שתהיה סלקציה. כל מה שהיה בו ניחוח אקטואלי ועסק בענייני דיומא, כמו המקאמות, לא יחזיק מעמד. הוא יעניין היסטוריונים וארכיאולוגים של תרבות. בתוך זה אפשר לכלול חלק גדול משירי הפלמ"ח, ואת כל השירים הסאטיריים של רביעיית מועדון התיאטרון. שיר כמו 'נאצר מחכה לרבין' בטח לא יחזיק מעמד, ומוזר איך אותו בן־אדם כתב שיר כזה לצד שירים יפים. מה כן יחזיק מעמד? מה שמבטא משהו מהממלכתיות. כיוון שאי־אפשר את יום העצמאות בלי 'הן אפשר' ו'יצאנו אט', הדברים האלה יחזיקו מעמד. הדבר השני שיחזיק הוא שירים יפהפיים כמו 'השמלה הסגולה', שיעברו את מסננת הזמן".
פורסם לראשונה: 07:42, 10.09.21
