עשר שנים של הצלחות לא שיכנעו את יובל דיין שמגיע לה יותר מהדירה שהייתה לה עד לאחרונה ברמת־השרון. ישנה, קומה רביעית, בלי מעלית שתעזור עם הגיטרה, למשל. עד שבוקר אחד היא הבינה שאפשר לשחרר. "זה היה בניין לא משופץ, אבל לא הפריע לי, אף פעם לא חיפשתי משהו יוקרתי. ואז קמתי בשישי בבוקר, אני נכנסת למטבח ורואה חולדה דוחה. אחר כך ראיתי עוד אחת".
זה לא טריגר קיצוני למעבר?
"רגע. הסתגרתי בחדר, הזמנתי לוכד, הראשון שעלה בגוגל, אבל כזה שלא מכאיב לבעל החיים. אמרתי לו, 'או שאתה בא עכשיו או שאני לא יודעת מה שאני עושה'. חשבתי קודם על מעבר, אבל החולדות נתנו לי את הדחיפה ואת ההחלטה שאני יכולה להוציא על עצמי יותר".
מה עוד את יותר מרשה לעצמך היום?
"לא מזמן הפסקתי לקנות את הבושם של ה־80 שקל בסופר־פארם, מאסק אויל. זה הבושם שלי מכיתה ו' והייתי קונה אותו רק כשירד למבצעים של ה־80 שקל. די קמצני מצידי, לא?"
שאריות של החיים.
"אז לא מזמן אמרתי, 'יובל די, את כבר לא נערה, אלא בכל זאת אישה. קניתי בושם קצת יותר יקר, לא נעשה לו פרסום. כזו אני, חסכנית. בכל פעם בהופעה הסאונדמן שואל אותי מתי אני מחליפה את הגיטרה ואני עונה לו, 'אתה כל הזמן רוצה שאני אבזבז. הגיטרה עומדת, היא תמשיך לנגן. אני שבע שנים איתה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בקורונה דאגת לגבי הפרנסה?
"נקרע לי הלב רק על הצוות שלי והנגנים שלי, שמלווים אותי שמונה שנים. דאגנו להם במה שהיה אפשר אבל ברור שהיה קשה. לגבי עצמי, לא באמת דאגתי. אני חוסכת מלא, לא חיה בפיזור".
מאיפה זה מגיע?
"חינוך מהבית. אף פעם לא היה לי את הקטע של 'אחותי עכשיו את מרוויחה סכומים גדולים אז בואי נפוצץ'. כשעברתי לדירה הראשונה שלי לפני שש שנים, בתל־אביב, קניתי רק דברים יד שנייה למרות שכבר הרווחתי מספיק לקנות חדש. זה מה שהיה לי בסיסטם והיום אני חיה יותר בשלום עם הכסף".
7 צפייה בגלריה
''לא באתי מתוך ילדות קשה שהשאירה בי חסכים פיזיים שצריך למלא''. יובל דיין
(צילום: יובל חן)
ופתאום יש אפשרות לקנות מה שאת רוצה. זה יכול לבלבל.
"נכון, אבל זה לא עשה לי יותר מדי, כי לא באתי מתוך ילדות קשה שהשאירה בי חסכים פיזיים שצריך למלא. היה לי כל מה שהייתי צריכה, אבל ידעתי שאנחנו לא קונים את הכי טוב כל הזמן. יש איזו גישה בחברה שצריך תמיד הכי חדש והכי טוב, בטח כשיש לך. לי היה את כל מה שצריך אבל לא בפינוק. אחרי שאתה גדל ככה, הרצונות שלך אחרים ואתה רואה כסף באופן אחר".
הרגשת שאת עם היד קפוצה מדי?
"אני עדיין בשיח עם עצמי כמה נכון לבזבז. מן הסתם אני צריכה יותר בגדים מפעם, למשל, אבל עדיין נצבט לי הלב כשאני מוציאה סכום גבוה. אני שמחה שזה ככה ולא הפוך, לזרוק על כל מה שבא. את זה לא הייתי אוהבת בעצמי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
גם ביצירה שלה היא לא משחררת בקלות. בדרך כלל דיין מעדיפה לכתוב ולהלחין את השירים שלה. 'שרק תחייך' היפהפה, אחד הלהיטים הגדולים שלה ושל השנה האחרונה, נכתב עם אבי אוחיון, ארכיטקט להיטים בפני עצמו. אלא שדיין לא הכירה את אוחיון וחששה לפגוש אותו. "המנהלת שלי, מיכל וייסברג, אמרה לי: 'אני רוצה שתיפגשי עם כותבים כדי שתיפתחי לעוד רעיונות'. היא הציעה את אבי אוחיון. אמרתי שאני לא רוצה, אנחנו לא מכירים, ומה הוא יחשוב עליי אם אני לא אהיה טובה בסשן".
נראה לי שעברת אודישנים יותר מלחיצים.
"אני מאוד ביישנית וקשה לי בהתחלה עם אנשים שאני לא מכירה, ועוד יותר גרוע עם מפורסמים שאני לא מכירה ואומרים לי היי. זה מביך אותי. אבל מיכל שיכנעה. התקשרתי לאבי, אמרתי לו, 'נעים מאוד, אני באה'. קבענו".
נשמע שהתגברת בקלות.
"יום לפני ביטלתי. פחדתי, אמרתי לעצמי שהסשן בטח יהיה לא טוב ואנחנו ניתקע בגללי. אבל אחרי שבוע קבענו שוב. אנחנו נפגשים אצלו בבית ברמלה ותוך רגע אני מרגישה שהבן־אדם דוד שלי. השיר נכתב בחצי שעה וזה היה מטורף. באתי עם כל התובנות שלי על זה שלא צריך למהר בחיים. הייתי בזוגיות אז, מרוגשת ממי שאיתי, וזה נכתב בהשראתו. אבי מוכשר ברמה שלא ראיתי. שלחתי למיכל, כתבה לי 'וואו'. ככה היו גם פידבקים אחרים אבל חשבתי שלא נכון להוציא את זה".
כי?
"כי אולי לאנשים לא יהיה זמן להקשיב? זה היה באוגוסט, בין הסגרים, לחץ, אנשים קורסים ומתח באוויר. חשבתי על אחי למשל. יש לו שתי מסעדות באשדוד שנסגרו ואחר כך עבדו פחות. יהיה לאנשים מצב רוח לשיר חדש? אמרתי למיכל שזה לא רעיון טוב להוציא את השיר, היא אמרה שצריך להוציא אותו אתמול. הלכתי איתה".
דיין עשתה מארון פייב בקליפ שמתעד נדידה שלה בין חופות, בהפתעה, חמושה בגיטרה, באופן מינימליסטי, בלי הפקה פומפוזית, מה שהוכיח שלפעמים מספיק רק הקול הסדוק־נוגע של דיין כדי שהשיר יהפוך להמנון מדינה בקורונה.
השיר עומד כרגע על 26.2 מיליון צפיות ביוטיוב.
"המון. זה לא משהו שהיה לי בכלל".
את קונה את זה?
"קונה לגמרי, מאוד גאה בהישג הזה".
התכוונתי: האם את או הצוות שלך קונים צפיות ביוטיוב, כי זה מה שנהוג היום בשוק.
צוחקת. "בחיים לא קניתי, ובחיים הצוות שלי לא קונה כלום כדי שיראו שאני מצליחה. עד כדי כך אני לא חושבת על זה, שאפילו לא הבנתי את השאלה. זה שיר שגם ילדים מאוד אוהבים והיום אני מתחילה את ההופעה בשיר הזה. זה ממש מסמל את מה שעברתי בתקופה הזאת של הקורונה: לחזור פנימה, להתרגש ממילים אותנטיות".
תסבירי.
"אתה ואני נפגשנו בפעם הראשונה כשהייתי בת 16, אחרי 'דה וויס', זוכר? מאז לא לקחתי חופש. מהעונה ההיא, הראשונה, לא יצאתי לפגרה, לא הורדתי את הגיטרה, לא היה רגע שבו אמרתי, 'חבר'ה אני נוסעת, שנייה רגע'. אני גם ככה לא בן־אדם של טיול אחרי צבא, אני פחות שייכת לזה, ואוהבת לטייל בארץ. ופתאום חופש, הפוגה, אין לחץ. נחתי, ניגנתי המון בבית, ראיתי משפחה, חברות, הבנתי שזה בסדר לנשום, שאני לא בלחץ ואפשר טיפה להישען אחורה, צ'יל, לשמוע מוזיקה, לגשת לטקסטים שלי שהם טלאים, ולבנות משהו. מאוד נהניתי ואז נהיה פסח ואני קולטת שזה בעצם ביג הדבר הזה".
שאין ודאות.
"הרגשה מוזרה. אתה קולט מה זה שאירועי יום העצמאות התבטלו ויצא שהייתי פעם ראשונה בבית ביום הזה אחרי עשר שנים? עשינו על האש באשדוד, הבאתי פסנתר חשמלי. אבא שלי מסתכל עליי ואומר לי, 'יובל, איך זה לחגוג ככה יום עצמאות בבית?' אמרתי שמדהים אבל שאני מקווה שבשנה הבאה אוכל להיות על הבמות כי זה יום שאין שני לו בעולם שלנו".
אהבת את החוויה של הופעות בזום?
"האמת שכן. את לא שומעת מחיאות כפיים. ופתאום את מבינה שאת צריכה לשיר את הכי טוב שלך בלי להיות תלויה בשום דבר, בלי פידבק, וזה הדבר הכי בריא שקיבלתי בקורונה. פתאום מצאתי את עצמי עוצמת עיניים בהופעת זום של שמונה שירים, 40 דקות בלי מחיאות כפיים. מתוך הרגע הזה, של שנייה לאוורר, הגיע 'שרק תחייך'. שיר פשוט ונקי, ויכול להיות שאם הייתי כותבת אותו בתוך אטרף של עשייה הייתי אומרת, 'מי יקשיב לזה, זה סתם'".
הקולות המבטלים מבחוץ.
"הרבה פעמים נכנסים הקולות האלה של מה יגידו ואז אני אני יודעת שלא ייצא שיר. אלה קולות שתוהים אם זה טוב, אם זה מרענן את הסגנון, אם זה עומד ברף של השירים הקודמים שלי. ואם אין לי את החיבור, השיר לא יקרה".
אז חוויית הזום ביטלה את הקולות האלה?
"כמה שסבלנו בקורונה וכמה שמבאס לא לפגוש קהל בסגרים, משהו בכניסה הביתה ריפא לי את המקום הזה. חזרתי ליובל הפשוטה, שיוצרת ממקום בריא".
הרגשת שברחת משם?
"העצירה בקורונה הראתה לי שהדרך היפה שלי הפכה מתישהו למרדף. יש תחושה שגורמת לכל מה שכבר קיים להרגיש חסר, פתאום את עושה השוואות בראש שלך. נגיד, כשהסתכלתי על הזאפה. בהתחלה את אומרת, כשאני אגיע לזאפה, יהיה טוב. זה הדבר, ואז את מגיעה לזאפה ואת לא מגיעה לסולד־אאוט, ואז את אומרת, אוקיי, אבל מה עם הסולד־אאוט? ואז יש סולד־אאוט. את נחה? לא, את רוצה מקום גדול יותר. אני בן־אדם שאפתן וזה מבורך, אבל העצירה בקורונה שמה לי תובנה בראש: תשמחי במה שיש לך. את שואפת לנקודה, מגיעה אליה ובכל זאת מרגישה בה חסרה".
אין שקט.
"בדיוק. פתאום הקורונה אמרה לי: שנייה יובל, את בת 26, הספקת המון. מה שיש לך עד עכשיו מדהים. תמשיכי לשאוף הכי רחוק אבל בלי להילחץ, ותיזכרי תמיד במה שיש לך".
7 צפייה בגלריה
''אני לא מוכנה שעניינים של מצעדים, צפיות ולייקים ינהלו אותי''. רגע הפרישה מהתוכנית ''דה וויס''
איפה הרגשת שאת מלחיצה את עצמך?
"בגלל שאנחנו צריכים להוציא, להופיע עוד, להצליח, אז העיניים תמיד קדימה והחוויה של ההווה פחות נוכחת. אני לא מוכנה שעניינים של מצעדים, צפיות ולייקים ינהלו אותי. זה היה עוד לפני הקורונה. ההישגים שהגעתי אליהם מוערכים ומחממים את הלב בצורה כמעט בלתי אפשרית לתיאור, וזה חיבוק ענק מהקהל ומהשדרנים ברדיו ומהעיתונאים - אבל כל זה לא יכול להיות הדלק שלי".
אלא מה?
"המפגש עם חייל שהגיע אחרי הופעה שלי לספר שכל הלילה הוא קפא מקור בבסיס ובכה כי החבר שלו נפצע ואז הוא שמע את 'עד שתחזור' ואמר שזה החזיק אותו. או מישהי שעברה טיפולים כימותרפיים ומספרת לי שהשירים נתנו לה כוח להמשיך. בשבוע שעבר הופעתי במגידו. פתאום, בין השירים, נעמד בן־אדם בן 80, חובש כיפה ואומר, 'אני אבשלום. כשהייתי חולה שלחת לי סרטון ברכה שאני אחלים, והנה החלמתי ובאתי".
באמת מרגש.
"אלה הדברים שעושים לי את זה ואומרים לי, 'יובל תמשיכי הכי רחוק'. אני לא יודעת אם בשנה הבאה אהיה גבוה במצעדים, אבל אמשיך לכתוב מתוך המקום הפנימי שלי. את מגיעה לנקודה שכל כך הצלחת בה ואת לא שמחה. למה לא? מי החליט מה הקצב שצריך לעבוד בו הרגע?"
ולקינוח גם חלית בקורונה.
"הרגשתי פתאום לא טוב, היו קצת תסמינים. זה קרה לפני ארבעה שבועות, היו כמה ימים שכאב לי בהם הראש וזה עבר אצלי די קל, אבל ברור שאי־אפשר לזלזל בדבר הזה. יום אחרי הבידוד כבר הופעתי ברדינג בתל־אביב והיה לי מאוד מרגש".
יובל דיין היא אחת ההצלחות הגדולות, היפות והשונות של המוזיקה הישראלית בעשור האחרון (ב-30.9, אחרי החגים, תופיע בגבעת ברנר). בתוך תעשיית בידור ממוסחרת, מפולטרת ונוטפת גימיקים, קניית עוקבים וצפיות, שממשיכה להפלות נגד נשים הן בהשמעות ברדיו והן בפסטיבלי המוזיקה, גם אחרי עשור דיין די דומה למה שהכרנו בתחילת הדרך. אז, באודישן המופלא שעשתה ל'שאריות של החיים', חפה ממניירות. מילים ולחן: אמת.
כוכבות בגילך קורעות את האינסטגרם. עושה רושם שאת פחות.
"אני עושה מה שאני מרגישה שהקהל שלי יאמין לו. אני מקדישה זמן לקהל שלי ברשתות, עונה על שאלות ותשובות, מפרסמת הופעות, סרטונים שלי עם גיטרה, אפילו תמונות עם המשפחה. אי־אפשר להתחסד ולהגיד שאני לא שם. זה לא נכון. אני כן מכניסה אחרים לחיים שלי".
מריח פה אבל גדול שמגיע.
"אבל כן אפשר להגיד: אני לא כוכבת פופ. כשהוצאתי סינגלים ראשונים, לא היה אינסטגרם במרכז ההוויה, זה לא היה אף פעם הנתיב המרכזי שלי לקהל ולא סגנון המשחק שלי".
העולם עקב בדאגה באולימפיאדה האחרונה אחרי סימון ביילס המופלאה שהחליטה לזוז הצידה כדי לשמור על בריאותה המנטלית. דיין עשתה את זה כנערה כבר לפני תשע שנים ב''דה וויס'', כשלקראת הגמר, כשהיא על תקן זוכה בטוחה, החליטה לפרוש ולהגן על עצמה מהלחץ ומהציפיות המאיימים לקרוע את הנפש. זה היה שיעור מהפנט בבגרות מבת 17 שלא יודעת משהו על העולם הזה. "מחמיא לי שאתה מזכיר את סימון ביילס איתי באותה נשימה. הזדהיתי איתה. מאוד הערכתי את זה שהיא חתכה משם. זה סדק לי את הבועה הזאת של האלופים בסדר הגודל שלה, שכביכול הכל טוב אצלם. פתאום היא הרגישה לי אנושית".
תמצית השיעור שהעברת אז בפריים־טיים.
"אני תמיד הייתי בצד הרגיש של החיים, יש אחרים שאוכלים את זה בלי מלח. זה לא שעולם הריאליטי הוא בהכרח רע, כמו שעולם הספורט הוא לא בהכרח רע. עובדה שחזרתי להיות מנטורית ב'דה וויס' ואני לא נגד התוכנית".
אלא ש?
"מאוד חשוב שיהיה ליווי רגשי בתהליך הזה כי אתה עובר דברים מאוד גדולים, שאתה כלל לא קרוב להכיר. בטלוויזיה, אז, לא היה לי את הליווי הרגשי הזה. לא כי חסכו עלינו, אלא כי זה לא היה במודעות כל כך. היום לכל אחד יש כבר קואוצ'ר ושיחות וחיזוקים".
הפרישה שלך טילטלה את התעשייה אז.
"אולי היום זה היה עובר אחרת כי הרגשות יותר מונכחים ואין דברים שמתביישים לדבר עליהם, לטוב או לרע, כמו בריאות נפשית".
שלומי שבת אמר פה בראיון שזו הייתה הצעה שלו שתפרשי כי הוא הרגיש שאת מאבדת את זה.
"אז כנראה הרגשנו את אותו הדבר כי הוא קלט שאני לא עומדת בזה. תשמע, זה היה באמת חתיכת וואו. בכיתה ג' איתרו אותי כמחוננת והמסלול שלי היה ברור - ללמוד כמה שיותר. הייתי הולכת בכל שישי לבית ספר של מחוננים, השתתפתי באולימפיאדות של מתמטיקה, הייתי בכיתת מחוננים בתיכון. אף פעם לא אמרו לי, 'איזה יפה את שרה'. גם לא שרתי עם דאודורנט בסלון. כשהתחלתי לשיר, פתאום בגיל 16, אנשים היו בשוק".
גם את?
"כן. אני זוכרת שבמיונים ב'דה וויס' אני שרה עוד שיר ועוד שיר, ובכלל חשבתי שאני אהיה הבדיחה של העונה כמו שהיו עושים ב'כוכב נולד' פעם. לא היה לי רפרנס למה שטוב. אבא שלי בכלל חשב שעובדים עליו כשסיפרו לו על 'דה וויס', והיה שוק למורים בבית ספר. 'למה לא אמרת שאת זמרת'. הלו, מי ידע שאני זמרת?"
אף אחד כנראה.
"אז לא באתי מוכנה לדבר הזה ולנגד עיניי עמדה תעודת הבגרות בכלל, לא ידעתי מה יהיה עם המוזיקה. שלומי כנראה קלט עליי שזה קשה לי. אתה הולך לישון בלילה, ובבוקר קם מפורסם. אפשר להצליח לתפוס את זה? זה משהו שלוקח זמן לעכל. אתה יוצא במונית בשבע בבוקר, אוסף עוד מתמודדים, מגיע לנווה אילן ויוצא משם ב־12 בלילה. אז גם פיזית היה קשה. פעם ראשונה שאיפרו אותו ופעם ראשונה שהחזקתי מיקרופון".
ועוד אחרי סיבוב במהירות שיא של הכיסאות.
"לפני ששרתי אז, מגיע אליי המלהק צחי אליהו ושואל במי אבחר כמנטור אם אעבור. עניתי, צחי כפרה קיבלתי מכם נגן מוזיקה עם אוזניות. אני בשיא. לא חשבתי שאעבור בכלל ופתאום אני עולה לבמה וכולם מסתובבים, וזה רגע שממש משנה חיים, מכניס אותך להלם".
מתחרטת שהתחלת ככה את הקריירה?
"הפוך. זו פלטפורמה מטורפת. פשוט צריך ליווי רגשי בתהליך כי לא כל אחד בא עם חוסן. היום ילדים מתחילים מוקדם ויש להם סגנון מוזיקלי בגיל 12 והכל קורה. אנשים כמו נועה קירל, שחרוצה ברמות אחרות. אלו ילדים שמבינים את התעשייה הזאת יותר ממה שאני הבנתי".
דייין גם חזרה בתשובה לפני כשש שנים, בהחלטה שאיכשהו גם היא קשורה למה שעברה ב'דה וויס' ומאוחר יותר בקריירה. "לפני שש שנים התחלתי לשמור שבת, נכנסתי לעולם של הדת. זה משהו שלא היה זר לי לגמרי, גם אצלנו, בבית באשדוד, תמיד היה קידוש ומֵחם ופלטה, אווירת שבת".
היה טריגר?
"לא ממש. הרגשתי בגיל 19 שאני ממש חייבת שקט כדי להירגע. קריירה, צבא, אלבום ראשון, הופעות. אמרתי שאני צריכה לנוח לפחות בשבת. בהתחלה אמרתי, זה יהיה רק בלי טלפון, אבל כן אמשיך לנגן. פתאום קלטתי שהשירים הכי טובים שלי נכתבו במוצאי שבת אחרי שעשיתי הפסקה. היום אני דתייה. אני מתייחסת לקלנדר היהודי אחרת, מתכוננת לחגים, הלכתי לשמוע שופר, הולכת לבית הכנסת בערב שבת".
הסביבה שלך הופתעה?
"לא באמת. אבא ואמא הבינו את זה. לא היה רגע דרמטי שבו בישרתי להם שאני חוזרת בתשובה. בנפש שלי די הייתי שם תמיד. אמרה לי חברה מהגן לא מזמן, 'יובל, מילדות את כותבת בס"ד, אז מה כולם רוצים ממך?' זה לא שהייתי באקסטרים הפוך. ואז מגיע שלב שאת צריכה הפוגה".
היו עוד סיבות פרט לצורך לקחת אוויר?
"אצלי זה בא ממקום של 'מאוד הצלחתי בגיל צעיר ויש פחד שקצת יעלה לי'. כשאת פוגשת את העולם של הדת, את כל בוקר זוכרת שיש משהו מעליך, אני זוכרת שאת הכישרון שנולדתי איתו קיבלתי במתנה, ואני רוצה לעשות כמה שיותר טוב בעולם. זה לא 'אני ואני ואני וזה שלי'. הדת עוזרת ועזרה לי להיות עם רגליים על הקרקע, נותנת לי עוגן וביטחון".
את מודעת ליחס של הדת לשירת נשים. אתי אנקרי לקחה את זה להופעות לנשים בלבד.
"זה לא משהו שמעסיק אותי בכלל, אין בי את הקונפליקט הזה. טבעי לי לשיר גם מול גברים. לא מרגישה שבנים או גברים מפריעים לי בקהל. אני לא עולה בצורה שחושפת אותי ברמה שמפריעה לי. לא מרגיש לי שזה פוגע בדתיות".
אבל יהיו מי שיגידו לך מהצד הדתי שאסור לגברים לשמוע את הקול שלך.
"אני לא שם. אני עובדת על להיות בן־אדם יותר טוב בעולם. בקרוב אעשה דואט עם זמר ואין לי בעיה עם הדבר הזה. אם יהיו כאלה שייצאו מהאולם? זה שלהם וזה פוגע באמת הפנימית שלהם לדעתי".
בינתיים גם הרדיו שלנו מדיר נשים. למה?
"באמת שלא ברור לי למה. זה מצער אותי מאוד. כשהייתי ב'דה וויס' כמנטורית קלטתי את כמות הזמרות שבאות ורוצות להצליח. אז זה לא שאין. בכל פעם שיש יוצרת חדשה כמו יסמין מועלם, אני מתרגשת. פעם חשבתי שקריירה של נשים נפגעת כי הן עוצרות להביא ילדים לעולם ולגדל אותם. אבל אז את רואה את קרן פלס או מירי מסיקה ממשיכות להצליח. אז אין לי באמת תשובה למה נשים מושמעות פחות. אלא אני רק יכולה להביט על זה בעצב ולומר שחבל מאוד".
את מגיל 17 מול המצלמות. מרגישה שפיספסת משהו בהתבגרות?
"על הבמה, מרגע שאת מרגישה שעיניים של נערות מסתכלות עלייך, את כבר מתבגרת. מצד שני, התחום שומר אותך צעירה כל הזמן. לא משנה איזה יום עבר עליי, אני עולה לבמה והכל נשטף ממני. גם אם יש כאב בטן או גב, האדרנלין מסלק את זה".
והפרטיות?
"לא הגעתי לרמה של הפרעה. את פשוט לוקחת בחשבון שבכל יציאה מהבית תפגשי אנשים. זה לא שהיה לי מקצוע ואז הפכתי למפורסמת. גדלתי לתוך זה, ואני לא מרגישה שהיו לי חיים שהייתי צריכה לוותר עליהם".
7 צפייה בגלריה
''אני רוצה לחשוף את הזוגיות בשלב שאני מתחתנת עם הבן־אדם, לא לפני''. יובל דיין
(צילום: שי פרנקו)
בינואר נפרדה דיין מבן זוגה אחרי מערכת יחסים של כשנה. באחרונה, כך היא מגלה, יש מישהו חדש לידה. את הפרטים היא מעדיפה להשאיר אצלה. "התחלתי עכשיו קשר ואני לא מוכנה לתת פרטים בכלל על הבן־אדם כי אני מפחדת מעין הרע. אני אספר לקהל ולעולם רק כשארגיש שזה משהו אמיתי. שזה הבן־אדם".
בסוף זה ייצא. את מפורסמת. יהיה צילום או שניים.
"בסדר, אבל אני רוצה לחשוף את הזוגיות בשלב שאני מתחתנת עם הבן־אדם, לא לפני. את הקשר הקודם שלי לא חשפתי וגם לא את זה שלפניו. כיבדתי את הבחירה של בני הזוג שלא רצו להיחשף, כי זה עושה משהו לקשר".
נכבד גם. התלתלים הם הסמל המסחרי שלך. קיבלת הצעה לקמפיין במהלך השנים?
"עוד לא הגיע משהו שיגרום לי לצאת מהחדר ולעשות קמפיין. לא עשיתי בכלל קמפיינים עד היום, גם בלי קשר לשיער. היו פניות, אבל לא היה משהו שגרם לי להרגיש שזה נכון. ברוך השם, אני מתפרנסת יפה מלהיות זמרת. אבל כמובן שאין לי שום דבר נגד להיות פרזנטורית".
פורסם לראשונה: 07:38, 17.09.21
