📷
חשבתי שנתחיל בנושא כיפי: ביבי.
(נאנחת) "לאאאאאא. לאאאאא".
אוקיי אז בנט.
(ממשיכה להיאנח) "לאאאאאא. לאאאאא".
מה, בכלל?
"לא יכולה יותר לעשות אף בדיחת ביבי. החשש הכי גדול שלי זה שאם ביבי יחזור לשלטון אז אצטרך לגזור על עצמי שתיקה. אני פשוט לא יכולה. גירדתי את כל מה שיש לי להגיד. אבל נבואות הזעם האלה, 'אתם תראו, עוד תתגעגעו לביבי' - חייבת להגיד שזה עוד לא קרה. אני פתוחה לכל חוויה, אבל עדיין לא חשה געגוע עז. יש לי הרעלת פוליטיקה".
איך זה מסתדר עם תוכנית אקטואליה ברדיו תל־אביב?
"קודם כל אני מאוד מכורה לזה. אני יודעת כי אני רואה 'אולפן שישי'. זה המקבילה של אנשים שמעשנים בדלים".
בתא של המעשנים בנתב"ג.
"כן. נהיה לי מנגנון נרקיסיסטי כזה: אם אני לרגע אנמנם, כמו הסוהרת בעמדת השמירה בכלא גלבוע, תהיה בריחה של שישה מחבלים. אבל אני חייבת להגיד שנהיה לי רעב נפשי עמוק להתעסק בדברים אחרים. התחלתי לעבוד על פודקאסט שאין לו שום הצדקה, ודאי לא כלכלית, שהדבר היחיד שאפשר להגיד עליו זה שהוא לא מתעסק בפוליטיקה".
ספרי.
"זה נקרא 'איך להיות מושלמים'. כל פרק מתעסק באיך להיות מושלמים במשהו שהעולם מצפה מאנשים מבוגרים להיות תפקודיים בו איכשהו: ללמוד שפה, להנחית מטוס, לעשות קידוש. ואני עובדת כבר על הפרק השני ועדיין לא נדרשתי לחוות דעה על חוק ההסדרים - וזה עונג".
אם היית צריכה להתארח בפודקאסט, מה היה הנושא שלך?
"שאלה טובה. אני הייתי בפרק על מדליה על השתתפות. יש לי רצון עז להצטיין, עם כלים סבירים אבל לא יותר מזה. וזה כישלון מפואר, אבל כבוד להיכשל איתו".
בחזרה לממשלה.
"אני כן יכולה להגיד שאם הייתה איזושהי תחושה שיתחלף השלטון ויהיה קתרזיס עצום - אז לא. אבל כן יש רגעים. אתה פתאום מסתכל על בנט טס מתוקף תפקידו ללא רעייתו וילדיו והכביסה. זה כמו שאתה בדיוק תופס את הנקודה בחדר עם האוויר של המזגן".
אבל בואי נודה: עברו מאה ימים - זה לא נראה מדהים.
"התחיל מין דיבור כזה, בדיעבד, 'איזו הצלחה הטיפול בקורונה, לא היה סגר וכולנו זכינו לחגוג עם משפחותינו באכילת גפילטע פיש בראש השנה'. בוא, כל מי שאני מכירה או שיש לו קורונה, או שלילדים שלו יש קורונה, או שכולם בבידוד, או שהיו בבידוד או בדרך לבידוד, או שלוש שעות בתור לבדיקה. אני לא בתחושה שהדברים מתנהלים מדהים. אבל אני מרגישה מאוד, באופן לא ציני בכלל, שהדיבור נהיה קצת יותר שפוי. וזה טוב לי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- "מה כבר אמרתי על היטלר?" אוליבר סטון לא מתחרט
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"היינו במלון בצפון וביום שעזבנו הגיעו מאבטחים והתחילו לרשת את הקומה במצלמות, חוטים, עקרו דברים, קדחו. אמרנו, 'מי האדם שנוכחותו מחייבת כזאת אבטחה?' וזאת הייתה אסתר חיות. אני לא מזלזלת בנשיאת בית המשפט העליון, אבל זה היה רגע מצמרר: למה הגענו למצב שהיא צריכה מערך אבטחה כל כך משוגע? הרי תסכים איתי שלא לשם אמורה להיות מכוונת האש".
בקיצור, פיספסת הזדמנות להיות עם אסתר חיות בתור לחביתות.
"אני חושבת שהתקלתי אותה, כי ראיתי אותה וחייכתי אליה והיא עשתה לי הנהון. לדעתי היא לא זיהתה אותי בכלל. אני חושבת שביהירות רבה הבכתי את נשיאת העליון. חשבתי, 'ברור, אני ואת מסתובבות באותם חוגים, לא? גם אני מסמסת לאהרן ברק'. לדעתי, כשעזבתי אותה היא עמדה במסדרון עם מבט כזה של 'הו, המעריצים האלה, הגרופיז'".
עינב גלילי (52), בזוגיות פלוס שני ילדים. אשת תקשורת, קומיקאית, כותבת ובעלת רזומה עשיר בטלוויזיה ("העולם הערב", "העולם הבוקר", "משחק מכור", "גב האומה", "נגד הזמן", "חדר 101") וברדיו ("היפות והאמיצות", "יחס חם"). כיום מנחה את תוכנית הבוקר של רדיו תל־אביב לצד אור ישראלי ומגישת הפודקאסט "איך להיות מושלמים" (זמין בספוטיפיי). בקרוב תופיע באיחוד של "גב האומה" ב־31 בדצמבר, בהיכל התרבות בתל־אביב.
רציתי לדבר איתך על הומור וגבולותיו. מזה אין לך מנת יתר, נכון?
"ממש לא".
אמרת שמותר לצחוק על הכל, ואני מסכים. אבל זה כבר לא כל כך עובד. הג'ואן ריברס של העולם, הם לא קיימים.
"מצחיק שאתה אומר ג'ואן ריברס. לפני כמה שנים נסענו לצלם פרק פתיחת עונה של 'מצב האומה' בניו־יורק. וג'ואן ריברס, כי יש לה לב יהודי חם ושילמנו לה מלא כסף, הסכימה להתארח. ואז הלכנו להופעה שלה וזאת הייתה חוויה מכוננת מבחינתי, כמי שמתעסקת בגיל ובאנשים שאיכשהו מצליחים להתבגר ולהישאר לא מביכים לגמרי, רק קצת. ואין דבר שהיא לא אומרת ואין מגזר שהיא לא נכנסת בו. זה עונג שאי־אפשר לתאר. ונשבעת לך: אף אחד לא יצא והלך לבצע לינץ'. ומצד שני, אין בדיחה אחת שאני יכולה לגנוב. גם אם הייתי רוצה. נגיד אם אני ואתה נסתמס שבוע, אתה מבין שהחומרים הכי טובים יהיו בשיחה פרטית. ואני שואלת אותך: זה לא מצער אותך, שאין מקום להומור הזה?"
זה נורא מצער אותי, אבל אני יודע גם שיש לי פריבילגיות. השאלה היא על מה צריך לוותר כדי שאנשים שאין להם יוכלו להרגיש יותר בנוח. התשובה שלי: הומור קיצוני בינוני ומטה.
"מסכימה. רוב הבדיחות האלה גרועות. אני שמחה שכבר לא לגיטימי לעשות בדיחות על מרוקאים עצבנים ובלונדיניות שלא יודעות לנהוג. ברוך שפטרנו. עכשיו צריך לעשות הבחנה בין איזה הומור אפשר לעשות, איזה הומור אפשר לשדר ואיפה. כשעשינו בדיחת שואה ב'גב האומה', הגיהינום פרץ, כלומר בשנים שהיה לנו מספיק רייטינג כדי שהגיהינום יפרוץ. עכשיו, לא צריך להסביר לי שהשואה זה חמור. אני באמת חושבת שזה חלק מעיכול פסיכולוגי של משהו שאינו ניתן לעיכול. האם צריך לשדר את זה בקשת־רשת? לא בטוחה. הבעיה שאין שוליים. אין מקום שאתה בא בהסכמה ויכול לקבל הומור קשוח ולא פוליטיקלי קורקט. וזה מצער אותי, כי זה הומור נפלא ויש לזה תפקיד".
קשת־רשת זה דווקא קל, גופים פרטיים. מה עם השידור הציבורי? נגיד להציג את עמית סגל בתור "בן של טרוריסט".
"סתם בדיחה גרועה מאוד. תראה, זה בוודאי צריך להיות מאוזן. אתה לא יכול להיות הו־כה בוטה כשזה בא משמאל ולא לאפשר לזה להתקיים מצדדים אחרים, שאולי לא כל כך מסתדרים עם השקפת העולם של הרבה אנשים בטריטוריה שלנו. בעיקר מפריע לי שאנחנו מאבדים את הקונטקסט. יש הבדל גדול אם אייל גולן יספר בדיחה סקסיסטית או אני. יש שאלות משמעותיות מי מדבר, מה הכוונה ואיפה זה נאמר ומה ההקשר. והדבר הזה הולך לאיבוד לחלוטין. בסוף, את הפאנצ'ים הכי טובים שלי אני לא יכולה לספר. זאת לא כזאת אבדה לעולם, אבל אני מניחה שזה נכון להרבה קומיקאים טובים. אני לא אוהבת שפורצת שערורייה כי נאור ציון אמר משהו בסטנד־אפ שלו. עכשיו באמת, אתה מבין שההומור שלו זה לא ההומור שלי ושהבדיחה הזאת מעליבה אותי. אבל עדיין, מי שרוצה, שילך לשמוע אותו. אין לי כוח לדבר הזה.
"יש דבר יפה בהומור: התנאי שלו הוא שהתוצאות לא קטסטרופליות. ואני חושבת שבסוף, קומיקאים לא ביצעו רצח עם. יש בכולנו דברים נורא אפלים, טבע האדם זה חתיכת נושא דוחה. אז זאת דרך לשחרר בלי להשמיד מיעוט אתני. הרי אין מה לצחוק על השכול. אני לא חושבת שעשיתי בחיי בדיחה על השכול. יש לי ילדים, אין משהו שפחות מצחיק אותי מזה. אבל אתה יכול לעשות בדיחות על תעשיית שכול, ניצול שכול, תרבות השכול. יש משהו בישראל שברגע שאתה אומר 'שכול', נהיית תגובה היסטרית".
אז מה עושים?
"ככל שהנושא יותר נפיץ, ככה הבדיחה צריכה להיות יותר טובה. אני מוצאת את עצמי מנסה להיות יותר מובנת, וזאת אחריות שלי, גם על חשבון הדיוק הקומי הכה־מעודן שלי, שארבעה בוגרי סם שפיגל יידעו להעריך. פחות אגו־טריפ, אבל בסדר. אני באה ממשפחה שצוחקים על הכל. אבא שלי, שנורא אהבתי אותו, נפטר לפני שבע שנים מסרטן. פעם האונקולוגית התקשרה ואמרה לו, 'שלמה, המחלה שלך עכשיו במצב קל'. ואז הוא התקשר אליי ואמר, 'עינב, במודעת האבל שלי תכתבו 'מת ממחלה קלה'. זה מנגנון הישרדותי.
"מצד שני, יש לי בראש כל הזמן, מה להגיד, מה לא להגיד. אתה כל הזמן נורא זהיר. וזהיר זה קצת ההפך מיצירתיות. אני מנהלת חיים מונוגמיים, די משמימים, ושמחה שיש חוויות קיצון בעולם. הייתי שמחה אם היה דאנג'ן של הומור פוגעני, ומי שרוצה יבוא ויצרוך את זה. כשאתה יושב בשעה וחצי של ג'ואן ריברס, אחרי שצחקה על עיוורים, נכים, הומואים, לסביות, ניצולי שואה וגם על עצמה - אתה לא יוצא אדם רע יותר, אלא אדם יותר חמוד".
כמה מקום כמו טוויטר, שמזמין פאנצ'ים אבל גם מהומות על כלום, משפיע?
"בשבילי זה כלי עבודה מאוד נוח. אני עוקבת בעיקר אחרי עיתונאים ומקבלת משם את החדשות. ובניגוד למקומות אחרים, הטוויטר זאת זירה שבה המדע די שולט. מאוד אוהבת גרפים".
כן, אבל אז נשאבים לזה.
"אני אדם מאוד חרדתי. אין לי את האפשרות הפסיכולוגית להיות מרוחקת מזה. זה נותן לי תחושה של שליטה, או יותר נכון אשליה של שליטה. לקחתי את הבן שלי בן ה־14 וחצי להתחסן, הוא נורא רצה, ולפני כן קראתי את כל הנתונים על ההסתבכות של דלקת בקרום הלב. האם זה מומלץ? לא.
"אבל אם יש משהו שיחזיר אותי לספסלי האקדמיה, זה לכתוב תזה על תפקודו של הסלב בזמן אפידמיה. זה נורא מצחיק. הקורונה מאוד עושה סדר מי באמת מועיל ומי ממש מיותר. ומעמדו של הסלב - ואני בעד, עיני אינה צרה - קצת יצא מפרופורציה. בשנה וחצי האחרונות נזכרנו שאם אתה בטיסה ומישהו פתאום נחנק מפיתה קטנה, לא ישאלו, 'האם יש נטע אלחמיסטר במטוס?' אם אתה נוסע עם אשתך לבית חולים והיא יולדת בצומת, אתה רוצה פרמדיק ולא את טיטי איינאו.
"ובמובן הזה, תפקידו של הסלב במגפה עולמית זה לא להפריע. לא צריך להועיל, יש אנשים שעובדים בזה. (מרימה את הקול) סלבס מתבקשים לא להפריע! (מגבירה עוד יותר את הקול) לא להציע מסיבות הדבקה לילדים!!! רבים הסלבס שלא מצליחים לעמוד במשימה. אני מקבלת בטלפון מניפסטים מתסריטאים שמסבירים למה אין צורך במנת בוסטר. מה זה?"
אמרת את זה גם לאורנה בנאי, שכינתה את עצמה בראיון "מכחישת קורונה"?
"אני מתה על אורנה. נורא אוהבת אותה. ואת יכולה לערער על מדיניות, אבל כדאי להסתמך על מקורות מדעיים ולא על סרטון של הרב אשרוב. אז לא דיברתי איתה מאז כי לא בא לי לריב, כי אני חולה עליה. היא אדם יקר. יש בה משהו מקסים וילדותי. אני מכבדת את הרצון לבעוט, אבל לפני שאת בועטת במדע, תבדקי מה האלטרנטיבות. אני רוצה להגיד עוד משהו".
כן.
"בגלל שהדיון נהיה טרילילי טרללה, אי־אפשר לקיים שיחה רצינית, למשל על תופעות לוואי של החיסון. הרי ברור שיש. אולי לא מסכנות חיים, אבל כשמדברים על לחסן אנשים צעירים, זאת שאלה שאפשר לשאול. אני מכירה אנשים שלא פותחים את הפה כי הם פוחדים להיחטף. תוך דקה אורנה פיטוסי עושה להם שיתוף והם יופיעו בעמודי פייסבוק שהם לא ידעו עליהם. וזה נורא מטריד: אי־אפשר להחזיק בדעה מורכבת. נהיה דיון מטומטם ואתה מתייאש. אולי זאת תופעה של גיל, אבל הבנתי שכשיש לי תשובה פשוטה לשאלה מורכבת - אני כנראה טועה".
את מאוד אוהבת לעבוד עם פרטנרים ופחות כסולנית. די נדיר.
"זה כל כך טבעי לי שאני לא מקדישה לזה מחשבה. זה קשור גם לאופי. אני לא חנוך דאום שארקוד עם מירי רגב בשמלת ביבי ושרה, שזה קורע. הכלי שלי הוא בסוף דיבור־העל. אני גם נהנית לראיין. עכשיו למשל ראיינתי לפודקאסט את גילת אנקורי, שיש לה בעיה מאובחנת בלזכור פרצופים".
אולי בגלל זה הפאוזות שלה היו כל כך מוצלחות ב"רמת אביב ג'". את מי היית רוצה לראיין?
"אין לי תשובה כי אנשים הפתיעו אותי. 'בחדר 101' ראיינו את ציון ברוך. חיבבתי אותו מרחוק, אבל אף פעם לא דיברתי איתו. לא חשבתי שתהיה כימיה, כי אנחנו מאזורים שונים בהומור. ומהשנייה שהוא נכנס, עם מעיל שגם פרינס היה מרגיש שהוא צעקני מדי, הייתה פשוט שיחה מענגת.
"אני גם חושבת שקצת יותר נוח לי להתחבא מאחור. הרבה שנים אמרתי לעצמי, 'הו, איך נקלעתי לתקשורת, מקומי בכלל במעבדות של אוניברסיטת תל־אביב, שם אשקוד על גילוי הריבוזום'. אני נאלצת להכיר בעובדה שאני מאוד רוצה קהל, וכשיש לי עוד מישהו קצת יותר נוח לי עם זה. בכלל, אני חושדת באנשים שמרגישים כביכול בנוח עם תשומת הלב. אני חושדת שאם תבדוק, תגלה שאישיותם בנויה על כלונסאות".
אז איך הרגשת כש"גב האומה" ירדה?
"זה נשמע לא אמין, אבל מעבר להפרות חוזה שהן בין עורכי דינו של ליאור שליין לרשת, לא מאוד הצטערתי. היה לי קשה לחדש לעצמי ומצד שני זה משהו שאתה לא יכול לעזוב. נגיד הרדיו, שזה הרבה פחות תהודה - אני נורא נהנית שם".
אגב שליין, מה סימסת לו אחרי הלידה?
"כתבתי 'מזל טוב, מרגש ממש, אני שמחה בשבילכם מאוד'. והוא כתב לי 'תודה רבה'. ואני כתבתי, 'מרב הביאה תירוץ ממש מושקע (ל'חופשה'). ואז הוא כתב: 'ברור לך שאין באמת ילד, כן? נכנסנו רגע למאונט סיני (בית חולים), הצטלמנו עם תינוק. אנחנו בפיטר לוגר (מסעדת סטייקים מפורסמת - ע"ש)'. מאוד שמחתי בשבילם.
"אגב, יום אחרי (!) הזמינו אותי להתראיין לדבר על זה. אני בדרך כלל מאוד מנומסת, אבל זה היה קשה. אפשר לדבר על פונדקאות, אבל לא שנייה אחרי שנולד תינוק. וכמו שדיברנו קודם, זה דיון מורכב. אין פלט 'כן' או 'לא'. אני חושבת שלינוי בר גפן כתבה, שרק בגלל שהעזת לבטא עמדה לא חד־משמעית בסוגיה מורכבת, כאילו יגזרו לך את כרטיס הפמיניסטית".
מה הדעה הכי לא פופולרית שלך?
"שאלה מעולה. בחוגים מסוימים שאני מסתובבת בהם: שחמאס באמת־באמת רוצה להרוג אותנו".
מדהים, זה רק כתוב באמנה שלהם.
"בחוגים מסוימים, האשמים היחידים בסכסוך הם הישראלים והתאווה הקולוניאליסטית שלהם. עכשיו ברור לך לאילו אזורים אני שייכת: שמאל מתון שכזה. אני לוקחת אחריות מלאה על חלקנו, ועדיין סבורה שהצד השני אינו חף ממהלכים ומעמדות שקשה לחיות איתם. באזורים מסוימים אני נחשבת שמאלנית מדי ובאחרים אני בושה לשמאל. עכשיו מישהו כתב לי בטוויטר, 'את הבעיה של השמאל'".
איזה כיף לך. תואר חלומי.
"באמת, אחד הדברים הכי מחרמנים שאמרו לי".
זה צריך להיות נושא בפודקאסט: "איך להיות הבעיה של השמאל". בנושא אחר: יש בתוכנית הרדיו פינה מבריקה, "צ'ייסר זבל" של אהרון גבע, על המתרחש בחשבונות הדיגיטל של הסלבס. האיש הוא איתי אנגל בערבות הסטורי. מה את לומדת משם על מפורסמי ישראל?
"הוא באמת גאון. אני מסתכלת על זה בהשתאות וגם קצת בקנאה. גם אני קצת נמדדת בזה: יש לי עוקבים? כמה? בתחומים האלה השווי שלי הוא הפח של הפח. אני מדי פעם אומרת, 'הו, אולי עליי לקחת מישהו שיעשה לי את הדבר הזה ואני אעלה משהו קצת יפה בבגד ים עם הילדים ב־1 בספטמבר' או הדלקת נרות שבת בביקיני. כי אפרופו לרצות להיות מושלמים, מצחיק אותי שאתה מצופה לעשות גם את זה. מצד שני, לא יכולה להבטיח לך שזה לא יקרה. אני לא מתנשאת על זה כי בצוק העיתים, יכול להיות שגם אני אעלה טיקטוק, כמו ג'ודי ניר מוזס, במכון עם מכנסונים".
מה הכי אהבת לראות בזמן האחרון בטלוויזיה?
"Hacks. זאת סדרה שאני אומרת שיואו, כזאת הייתי צריכה לכתוב. התחלתי לראות גם את 'פגע וברח' מתוך לוקאל־פטריוטיזם. סתם, זה אחלה".
לסיום, עוד לא דיברנו על נושא אחד. רוצה לנחש?
"המוות. היותנו גרגירי אבק חסרי פשר".
דומה: השם. את יודעת כמה פעמים שאלו אותי: "עינב זה לא שם של בת? מכירים עינב גלילי".
"לא רוצה לכלוא אותך במקום מגדרי, אבל עינב זה קצת שם של בת".
אני אוהב אותו. את אוהבת את השם? מאיפה הוא?
"אני אוהבת את השם. לא יודעת מה המקור, רק שסבא שלי, ישראל גלילי (מהפוליטיקאים הבכירים בדור המייסדים של המדינה - ע"ש), חשב על 'אילאיל'. מבלי לפגוע, אני חושבת שיצא לי בסדר".
