השעה עשר בבוקר, ושני כהן מדווחת על התשה. כמו רוב הורי הקורונה שחיים מבידוד לבידוד, גם היא מתנדנדת על אדי הדלק אחרונים. לאחרונה המציאה משחק שנותן לה שבע דקות רצופות ללמוד טקסט. אלה החוקים: הבנות מדמיינות טיסה לפריז ומתחילות לארוז מזוודה. "כשהן מסיימות עם הבגדים, אני שולחת אותן לארוז תיק רחצה", היא מחייכת. התוצאה היא כאוס מוחלט, אבל זה שווה עוד רגע של שקט.
כתבות נוספות למנויים +ynet:
"התקופה הזאת הביאה את כולם לפריקת כל עול. לשחרר כי המאגרים כבר ריקים. את אומרת להן, יאללה עוד פרק אחד והחלום שלך שהוא לא יסתיים, ואז את שומעת את מוזיקת הסיום ומגיעה ההתלבטות. לקום? להתעלם ולא לשים לב שהתחיל כבר פרק חדש? ואת מרגישה נורא כי את יודעת שאם את קמה עכשיו ומכבה, את תמצאי את עצמך חצי שעה עם מגנטים על השטיח ואין לך כוח".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
3 צפייה בגלריה
שני כהן. ''פעם לא יכולתי להיות עם המשפחה שלי בלי איזו שכבה של איפור שמפרידה''
(צילום: גבריאל בהרליה)
כהן מדווחת על תשישות, אבל נראית כמו קמפיין למצפה הימים. כמו תמיד, היא מתוקתקת, מאופרת, לבושה מהז'ורנל. מוקפדת עד רמת הגבות והציפורניים. זרקתי על עצמי משהו - חגורה של ג'וצי במקרה הנוכחי - וירדתי למטבח לפתוח לשליח של דליקטסן את הדלת. "כן, חשוב לי להיות און טופ אוף איט. אני הבת של אמא שלי, ובסוף זה יושב על מה שראינו בבית. על רמת הקפדנות של אמא שלי. בחיים שלי לא ראיתי אותה עם ציפורן שבורה או שיער לא מסודר. עד היום אין לה טרנינגים שהיא מסתובבת איתם בבית. יש לה מכנסיים לבנים בסטייל שאיתם היא גם יכולה לארח".
דווקא התקופה הזאת נתנה לגיטימציה לוותר. לשחרר.
"זה העוגן שלי. אם אני ארים ידיים ואוותר אהיה נורא אומללה. אבל כשאפשר, אני משחררת. פעם לא יכולתי להיות עם המשפחה שלי בלי איזו שכבה של איפור שמפרידה. עכשיו, לראשונה בחיי, הייתי שלושה לילות בצפון עם המשפחה ולא הייתי בכלל מאופרת, לבשתי טישירטים גדולים וטרנינגים, והיה לי נורא כיף. בוא, אני לא קארין מ'חתונה ממבט ראשון' שחייבת להיות בכל רגע מאופרת. בסוף זה נורא מתיש כל הדבר הזה. אני יודעת שאם לא הייתי בן-אדם מטופל, היה לי מאוד קשה להחזיק את זה".
אז כן, שני כהן לומדת לשחרר. כלומר, מנסה ממש. בגיל 41, במעמד חלומי - אחרי שהפכה לאחת הקומיקאיות האהובות בישראל, שחקנית מבוקשת בתיאטרון, בטלוויזיה - עכשיו ב"עלומים" ב"כאן 11", ובקרוב בקולנוע, ואורחת קבועה בהפסקת הפרסומות (בקמפיין לפנגו) - כהן עושה עוד צעד פנימה.
אחרי שנים של טיפול פסיכולוגי קונבנציונלי, שהיה מושתת על שיחות, היא החליטה להתחיל גם לעבוד. לקחת מעדר קטן ולהתחיל לחפור, או במקרה שלה - להסיר איפור. "בשנה האחרונה התחלתי טיפול מטורף שנקרא AEPD. זה טיפול חווייתי, שמשלב בשיחה אפשרות לצלול פנימה לזיכרונות שלך ולעשות בהם שינוי שמשפיע אחר כך בהתנהלות היום-יומית. אני אדם שמאוד זוכר. יש לי זיכרונות חיים מגיל מאוד מוקדם. הראשון הוא משנה ושמונה חודשים. סיפרתי לאבא שלי את הזיכרון הזה פעם והוא היה בשוק כי אין לנו אף תמונה וזה לא שדיברנו עליו.
"באחד הטיפולים עם המטפלת שלי, מיכל זיו, הייתה שאלה שזרקה אותי לאחד הזיכרונות הראשונים שלי. אני עם ההורים שלי במלון דן קיסריה באיזה כנס עורכי דין, בת פחות משנתיים יושבת בכיסא תינוק. מגישים לי מרק עם קרוטונים, שלא הכרתי לפני, ואני לוקחת כף וטועמת. נורא-נורא טעים לי ואני ממשיכה לאכול בהנאה. פתאום אני שמה לב שההורים יוצאים מגדרם מרוב שמחה והתרגשות שהילדה הקטנה אוכלת מרק כל כך יפה ובוגר ובלי להתלכלך! ואני קולטת שכל מי שעובר ליד עוצר ומתפעל. ההורים שלי גאים בי וקורנים מאושר, ואני אומרת לעצמי באותו הרגע, 'אל תעשי טעויות, תמשיכי בדיוק ככה. אל תתלכלכי, שלא תכתימי את הבגד, את יכולה. כולם מתפעלים. אל תפסיקי את זה, זה נעים לי מאוד'. זה לכאורה נרשם כזיכרון מקסים אבל כשצללתי לתוכו הבנתי איזו מעמסה ואיזה מתח זה החוזה שלי שחתמתי מולי להמשיך ככה כל החיים.
"בעזרת הטיפול נכנסתי לזיכרון שלי ואמרתי לילדה הזאת, 'מותר לך להתלכלך, ואת עדיין תהיי נהדרת, את רק ילדה, את עוד לומדת. ויאהבו אותך גם אם יישפך לך המרק, את לא חייבת להחזיק את הכף כל כך חזק. מותר לך'. תוך כדי, נהרות של בכי שטפו אותי. והרגשתי הקלה עצומה. מדהים שבגיל 40 את פוגשת את עצמך כל כך קטנה ויכולה לעשות עבודה כל כך קריטית להמשך חייך".
וזה לא מעורר התחשבנות עם ההורים?
"אני בן-אדם נורא יצרי, פרא שנאלץ מהר להתביית. ההורים שלי שאני כל כך אוהבת רצו בסך הכל לגדל אותנו להיות ילדות טובות. וגם 'מוצלחות' מאוד, כן. היו הרבה הומור ושמחה בבית לצד דרישות מאוד ברורות. מה גם שמבחוץ נראיתי תמיד הכי לא מהרגישות, להפך. מבחינת הההורים, היינו ילדות וצריך היה לחנך אותנו להשתלב בעולם ולהיות בנות-אדם טובות מאוד! זה מה שידעו אז וזהו. לכן אגב אין לי ביקורת על זה".
מה עוד הטיפול הציף?
"באחד הטיפולים הייתה תחושה בגוף שלא ידעתי להסביר. וזה הציף לי את היום הראשון בגן בגיל שנתיים. אני אומללה. הכל אפל ומפחיד. כל הילדים בוכים. ואני זוכרת בבירור הכל. אני רואה את הצל של אמא שלי, האחרונה שעוד נשארה. הרגשתי את הדאגה שלה וצעקתי יותר חזק שאולי היא תשמע ותוציא אותי מהמקום הנורא הזה. אבל היא נעלמת כי זה מה שהורים צריכים לעשות. והלב שלי נשבר. אני בוכה בטירוף. כל הילדים נרגעו. מנסים לעזור לי להירגע. אני זוכרת את עצמי יושבת במרפסת ושומעת את הגננות מדברות ביניהן: 'טוב, תביאי אותה', 'לא, אין לי כוח אליה', ואני מבינה שוויתרו עליי, ואני רק רוצה שמישהו יושיט לי יד ויוציא אותי מהמצב הזה. ואז מגיעה גננת גדולה, קראו לה רותי, היא מושיטה לי יד, ומאותו רגע אני לא זזה ממנה. המון פחד.
"כמו עם הקרוטונים, גם כאן חדרתי לזיכרון הילדות הזה ונעמדתי לידה. אני זוכרת שהילדה הקטנה שם אמרה, 'אף פעם לא יתעלמו ממני יותר!' זה נורא הפתיע אותי והדהים אותי כמה זה ראשוני וכמה הכל בסוף נובע ממשהו. חיבקתי אותי קטנה ארוכות והרגשתי שמשהו בי התחזק, קיבל מקום. הטיפול הזה הוא כמו לעלות על רכבת הרים, לחגור, ולא לדעת לאן תגיע הפעם. אני מאוד נהנית".
גם מההבנה שלא משנה כמה התקדמנו והצלחנו, עדיין קיים בתוכנו ילד קטן ומבוהל?
"כולם נושאים את הילד הזה עליהם. פשוט רובם לא בקשר איתו".
את עובדת בסביבה צינית.
"כן, יש לי איזו נטייה לראות את הפצע, ובגלל זה אני מאוד סלחנית. בתור נערה שהייתה מאוד מושפעת ממה חושבים עליה, החוץ היה נורא דומיננטי, מה שחשבו עליי היה נורא קריטי. אבל כן, הבנתי שמה שאנשים חושבים עליי הוא עניינם בלבד".
זו השנה ה-12 שלה ב"ארץ נהדרת", ואין כמעט קשר בין האישה שהגיעה לשם, היא אומרת, לאיך שהיא מרגישה שם היום. "היה לי חשוב לדעת שחושבים עליי דברים טובים. אני רואה איך כל שחקן שמגיע לשם עובר בדיוק את אותו הלופ. אין בן-אדם שקל לו. הוא צריך ללמוד שפה. ללמוד מקומות אצלו שהוא לא מכיר".
ושם, כמו בזיכרון ההוא מהגן, יש מי שמושיט יד?
"חד-משמעית. גם ב'ארץ נהדרת' אנשים התקרבו לעצמם, משהו בהורות ריכך שם הרבה. אני מניחה שגם אני השתניתי מאז. אני יודעת שאוהבים אותי, אבל גם אם לא - זה לא מגדיר אותי. אני מביאה את מי שאני, גם אם זה קצת אחר. פעם האחר הזה הבהיל אותי. היום אני מבינה שהוא נכס שלי.
"התחלתי טיפול לראשונה בחיי אחרי העונה הראשונה שלי ב'ארץ'. הייתי במצב מאוד קשה. הייתי עם אנדומטריוזיס לא פתור, עם כאבים שאין להם מזור. ואני זוכרת שממש שנאתי ללכת לעבודה. פחדתי. לא זכרתי מי אני שם, והתבלבלתי. ולא הייתי רגילה להתבלבל. כן תמיד ידעתי להתאים את עצמי למקום שאני נמצאת בו, אבל בתחושה שאני מאוד נוכחת. תמיד ידעתי איך מדברים, אל מי מדברים, ידעתי להתנהל בעולם מגיל מאוד מוקדם. וב'ארץ נהדרת' זה לא עבד".
ממרחק הזמן, מה לא עבד?
"'ארץ נהדרת' היא מקום שאתה צריך למצוא בו את הבאלאנס בין להתאים את עצמך ובין לשמור מאוד על מי שאתה. ואני הלכתי לאיבוד. הייתי עולה במעלית - מאפס ועד קומה שלוש - ואומרת לעצמי, הכי חשוב תהיי עצמך. ואז מיד הייתי שואלת, אבל מי אני?"
מה השתנה?
"הכל השתנה. אני ב-180 מעלות מהמקום הזה. לפני הכל, ההגעה של רועי בר נתן הייתה עבורי אנחת רווחה מאוד גדולה. לא הייתי יותר החדשה. פתאום שכחתי שלי לא קל והלכתי לעזור לו ולתרגם לו את הסיפור. אני זוכרת שצילמנו את התוכנית הראשונה. התחיל הפתיח, הסתכלתי עליו והבנתי בדיוק מה עובר עליו. ישבנו בכיסאות של דה וויס - אני כשרית חדד, הוא כרמי קלינשטיין - והוא אומר לי, 'אני לא נושם!' ואני צועקת, 'אתה נושם! קח אוויר מהאף ותוציא מהפה בכפול. אתה מעולה!' מדהים כמה סטרס זה מוריד ממך לעזור לאדם אחר".
את הסטרס מפאנצ'ים מחליפה עכשיו כהן בפאוזות דרמטיות. החל מהשבוע היא מכבבת ב"עלומים", דרמת המתח החדשה של "כאן 11" שיצרו גיא סידיס, נירית ירון ותאופיק אבו-ואיל (הנערים) שגם ביים. כהן מגלמת את נעמי, מורה בבית ספר לנוער בסיכון. זה לא התפקיד הרציני הראשון שלה - בשנה שעברה הייתה חלק מ"השוטרים" - אבל התוצאה ב"עלומים" מהפנטת: לוקח רגע להבין שכהן שם - עם כיסוי ראש ובטן הריונית - היא אותה חקיינית מחוננת של רינה מצליח ואירית רחמים. מחר תמריא עם צוות הסדרה לפסטיבל הטלוויזיה של קאן - שבו גם במאי הסדרה אבו-ואיל, שאיתו רצתה כהן לעבוד עוד לפני שבכלל קראה מילה מהתסריט.
"הוא עשה פה משהו מאוד אמיץ. הוא לקח לשניים מהתפקידים הראשיים בסדרה - את יניב ביטון ואותי - שני אנשים שכשרואים אותם מחכים לבדיחה. כשהיינו באודישנים האחרונים, אמרתי, אין סיכוי שהוא ייקח אותנו יחד. בסוף הוא החליט לקחת את שנינו אבל הייתה לו בקשה אחת: אסור היה לנו לדבר על קומדיה או על 'ארץ נהדרת' על הסט של 'עלומים'. אף פעם לא שיחקתי דמות שאין לה אפילו סצנה אחת קלילה. הכל כבד, אפל ומסתורי. כמו החלק הזה שלי. היה לו חשוב לעשות הפרדה מאוד ברורה. הוא אמר, שום דבר מצחיק לא יהיה פה. מאוד הקפדנו על זה, אבל אני זוכרת שבאחת הפעמים בשלישי, יום לפני הצילומים ל'ארץ' יניב ואני קיבלנו הודעה מהתוכנית אילו דמויות אנחנו עושים. התקרבתי ליניב ולחשתי, 'איזו דמות אתה עושה מחר?' הוא ענה, 'דרעי, ואת?' שכחנו שאנחנו עם מיקרופון עלינו ותאופיק עם אוזניות. פתאום שמענו אותו צועק, 'לא לדבר על דברים מצחיקים על הסט! לא לדבר על שום דבר!' נתפסנו. מאז דיברנו בינינו בעיקר בפנטומימה".
צילמת את "עלומים" תוך כדי "ארץ נהדרת". שני קטבים מאוד קיצוניים.
"צילמתי כל השבוע את 'עלומים' וברביעי הגעתי לאולפן. ביקשתי אישור ממולי שגב (עורך 'ארץ נהדרת'). אמרתי לו שחשוב לי לעשות את הסדרה, הוא נתן את ברכתו ולכן כמעט לא עשיתי צילומי חוץ ב'ארץ נהדרת' באותה תקופה. הייתה פעם אחת שצילמנו את הקטע על מסיבת הרווקות, שבסופה אנחנו מגישות לכלה אקדח כי מי יודע מתי היא תצטרך אותו, ולא הייתי מוכנה לווותר על זה. סיימתי את הצילומים וטסתי לסט השני - שניהם היו ברמת-גן - והגעתי כשהמיקרופון עוד מחובר עליי. זה היה כמו בסקווש, שהכדור עף מצד לצד, אנדרלין מטורף. וזה גם הסיפור שלי. כמו בקומדיה ודרמה, גם אצלי מתקיימים שני קטבים כל הזמן, ומטרת-העל שלי היא לאזן אותם, שככל שאני מתבגרת לא בא לי לוותר על הבאלאנס, הוא נחוץ כדי לחיות טוב. לא רוצה פחות מזה, בטח לא כשזה תלוי בי".
למה שזה לא יהיה תלוי בך?
"לא מזמן אבא שלי שאל אותי מה נשמע. אמרתי לו, 'קצת מדוכדכת'. הוא אמר, 'לא שוני, תחליפי מיד דיסקט'. כשאני גדלתי בשנות ה-80 וה-90 היו מלא שיפוטיות ומעט לגיטימציה לרגשות. לא רק בבית שלי. כשאבא שלי אומר להחליף דיסקט הוא אומר את זה בחום, זו עטיפה שמנסה להרים אותך, אבל לפעמים את לא רוצה שירימו אותך. גדלתי בתחושה שצריך להחניק הרבה רגשות ולבטל אותם. במסע שאני עושה המשימה היא להשקיט את הקולות ולא להשתיק אותם".
יש מחיר מאוד כבד להשתיק רגשות כל כך חזקים.
"נכון. את עוברת את הכל בתוכך, ואסור לזה להשפריץ החוצה. ובתור ילדה שהכל אצלה צבעוני וגועש, ויש הרבה אש, אין לך לאן לזלוג. אתה לא יכול להדליק מדורה ולסמן ללהבה את הגובה. וכן, זה מתחיל לשרוף אותך מבפנים. בגלל זה הטיפול שלי מאוד חשוב. זה משפיע על המשחק. הייתה סצנה שממש פחדתי ממנה. סצנת התפרקות בבית קברות. אמרתי, איך אני אעשה את זה מבלי שאבלע בתוך האדמה. איך אני הולכת למקום שאני זוכרת מאחותי ז"ל, וחוזרת אחורה בזמן ולא מתה. ממש פחדתי למות. הרגשתי שכל הגוף שלי רועד.
"אחד הדברים שקורים בשנים האחרונות זה שאני בוכה. שנים עצרתי את הבכי. כי בכל פעם שבכיתי קפצה לי ההתניה: תסתמי יא קורבנית. צריך להגיד תודה. את חיה ובריאה. פתאום כל טיפול אני בוכה. זה נעים לי. שנים בכי ובושה התחברו יחד. יש סצנה שאני נורא בוכה בה, ואוטומטית הנחתי יד על הפנים, שלא יראו. תאופיק צעק לי, 'תורידי את היד'. אמרתי לו, 'אבל אני לא יודעת לבכות בלי יד על הפנים'. זה קשה. היום בטיפול אני בוכה כבר בלי יד על הפנים".
הייתה לך סיבה משמעותית להתפרק. עברו כמעט 20 שנה מאז שאחותך גל נפטרה מסרטן.
"זה קרה לפני המון שנים אבל כשאני חוזרת לרגע הזה, זה כאילו לא עברה דקה. את חוזרת לאותה התהום, ומסתכלת למעלה ושואלת: איפה החבל? היום אני יודעת שיש חבל, אבל חשוך בהתחלה. זה כאב שלא עובר אף פעם, אבל כן מתקבל. אני מבינה שזה הסיפור וזה מה שקרה ואני תמיד מאוד נאחזת בזה שאף אחד לא יוכל לקחת את הזיכרונות שלנו. זה מרגש אותי. אחרי שהיא נפטרה הייתה תקופה שניסיתי להיות שתיים באחת. ואני נזכרת בעצמי ובא לי לחבק את עצמי בת ה-22. ואני בעיקר כואבת שלא נתתי לעצמי מספיק מקום לכאוב. עכשיו, אולי עם הגיל וההתבגרות, אני קצת מפנה לזה מקום".
בינתיים, היא מדווחת, אין סימנים למשבר גיל באופק. את חגיגות הקידומת הספיקה לציין בין הגל הראשון לשני, "היינו בין המצרים", היא צוחקת ומספרת איך לקחה 12 חברות מאוד טובות ללילה בצימר עם בריכה. "כן, יש משהו בגיל הזה שפתאום כל לילה מחוץ לבית הוא התרגשות. יש לי חברות שעשו קעקוע לגיל 40. הלכתי איתן, אבל לא הייתי מסוגלת לעשות לעצמי".
מה זה כן מעורר?
"המחשבות האלה באות, וכן, פתאום את מגלה עוד איזה קמט, אבל יאללה. יש לי כל כך הרבה להחזיק, שכל מה שעובר - אני פשוט נותנת לו לעבור בגוף. אני לא בולמת. מעבדת אותו שנייה. ויוצא. פעם הדיפולט שלי היה: לא רוצה להתעסק בזה. זה לא המצב היום. בסך הכל מה שיש לי כרגע לא הייתי מחליפה עם הילדה הרועדת בת ה-28 שצריכה להוכיח את עצמה. איזה סיוט. נכון, יש התרגשות בהתחלה, אבל לא היה שום דבר מענג בזה. היום אני מתענגת ממש מכל יום צילום".
את מתאמנת בשנים האחרונות מסביב לשעון. על גברים שמתחילים בגיל 40 להתאמן לטריאתלון אומרים שככה הם מנסים לעקוף את המשבר.
"כן, יש את הפחד כשאת מסתכלת במראה, שלא ייהרס. מתי אתחיל לראות את הגיל? זה מפחיד, אבל אני עוד לא שם. בא לי להיראות טוב. האף יישאר אף, אבל שכל המסביב יהיה בסדר. תמיד עשיתי כושר. לקח לי זמן למצוא את הספורט שלי. התחלתי בקבוצה, אבל הייתי אחרי לידה, 13 קילו יותר, כולן מסביבי היו רזות ממש, ולא הצלחתי. הייתי מסיימת אימון והולכת לאכול פלאפל. התחלתי להתאמן עם מאמן לבד. אני עושה אימון שלוש פעמים בשבוע ואני נוסעת עד מרכז העיר. זה לא רק כושר. זה מחזיר אותי לבאלאנס. ועדיין, אחד מרגעי השיא שלי בניתוח הקיסרי, בלידה האחרונה, היה כשהרופא שאל, 'את עושה הרבה ספורט?' אמרתי, 'כן, למה?' הוא אמר, 'כי אנחנו לא מצליחים לחתוך לך את השרירים של הבטן'. הוא מנסר ומנסר ולא מצליח. הייתי ערה בקיסרי והייתי מבסוטית".
עם הריונות ולידות, היא אומרת, סגרה את הסיפור. שלוש בנות - יהלי (9), גאיה (9), עפרי (4) - זה מספיק כדי לסיים את שידורנו. בקרוב גם תציין 20 שנה עם בעלה גלעד ורובל, יזם ומנכ"ל של סטארט-אפ בתחום החינוך הפיננסי. "זה באמת המון זמן", היא נאנחת, "בהתחלה נורא התביישתי לספר לאנשים שאנחנו כבר חמש שנים יחד. פרצתי אז בדיוק באותו הזמן וחשבתי, כמה משעממת את יכולה להיות".
20 שנה מונוגמיות עם אותו אדם יכולות להיות עסק שוחק. לא מעט אנשים מפרקים את החבילה או פותחים את היחסים בשלב הזה.
"אנחנו מדברים על הכל, אני זוכרת שבזמנו היו לנו שיחות על התופעה, העמקנו, שאלנו את עצמנו שאלות ומהר מאוד הבנו שזה לחלוטין לא משהו שמתאים לזוגיות שלנו. תודה לאל, יש סקס טוב ואם יש סקרנות אפשר להביא אותה הביתה. יש הרבה אהבה, כבוד וחופש בינינו, הוא מפרגן לי על הזמן חברות שלי, ואני מפרגנת לו לזמן מדבר שלו מתחת לעץ שיטה בלי אוהל. גלעד הוא בן-אדם מאוד פרטי, אולי הכי פרטי שהכרתי, מאוד חשוב לו לא להיות באזור הפרסום שלי, ואולי הניגודיות הזאת היא מה שמחזיקה את האהבה שלנו כל כך הרבה שנים.
"אין לי ספק שהוא הבן-אדם שלי. אהבת חיי. ובוא, בסוף הוא הבן-אדם היחיד שהסיטואציה האהובה עליו היא לראות אותי לא מסורקת במדבר, מאובקת, עם חולצה קרועה ובלי גישה לתיק איפור".
פורסם לראשונה: 07:31, 08.10.21
