מי שהיה שם, בלילה במועדון הלוגוס בתל־אביב שבו קרס יוסי אלפנט, בחלל רועש וממוסך עשן, כמה דקות אחרי שירד מהבמה, זוכר את זה כחלום רע. החברים רצו לחשוב שהוא התעלף, בכל זאת הוא היה רק בן 32. אחרים מיהרו להאשים את הסמים. אבל הצוות הרפואי שהגיע לשם כבר מצא אותו מת, תוצאה של דום לב שבו לקה. בינתיים בבית שלו בגבעתיים, את נעמי גולדנר אלפנט, בת זוגו ואם התינוקת שלו, אז בת שלושה חודשים, הבשורה תפסה באמצע חלום ממשי. "הוא מאוד רצה שאני אבוא איתו ללוגוס אבל לא הייתה בייביסיטר. הוא הלך לבד וראיתי שהוא שכח לקחת את המפתח והשארתי את הדלת פתוחה והלכתי לישון. ואז אני שומעת דפיקות ואני צועקת 'פתוח, פתוח!' אבל הדפיקות ממשיכות. אני קמה לפתוח ובדלת עומדים אהוד בנאי, איתי אלוהב ואלי טרגן. לא הבנתי מה העניין, ואז הם אמרו לי מה קרה ליוסי. אמרו לי שהוא מת".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
והתגובה הראשונית שלך?
"הלכתי והקאתי, ככה הגוף הגיב. הייתי המומה. שבעה לא ישבנו כי הוא מת בערב ראש השנה. כשעשו ליוסי את הנתיחה אחרי המוות לא היו לו סמים בגוף, שזה מוזר קצת אבל בסדר, אפילו עדיף. זה נותן קונטרה לכל המלעיזים. מה שכן, מצאו לו בלב הרבה צלקות, מה שאומר שהיו הרבה התקפי לב קטנים, הוא כנראה הרגיש רע והמשיך הלאה או לא ידע. אחרי שסיפרו לי מה היה שם לא המשכתי להתעסק בזה. בשביל מה, חסר כאב?"
ובהמשך?
"כמה ימים אחרי שהוא מת פתאום אני מקבלת זר של שושנים אדומות עם הכיתוב: 'אל תדאגי, הכל יהיה טוב' ומתחת כתוב בערבית 'אנונימי'. זה כל כך נגע לליבי, ובסוף זה היה הבן שלי מבעלי הראשון, שהיה בן 12 וקרוב מאוד ליוסי".
חשבו שככה יוסי רצה למות, במועדון, כמו רוקסטאר.
"זה לא נכון, הוא רצה לחיות. אחרי המוות הרומנטי ששלט באייטיז הגיעו הניינטיז שבהן רצו לחיות. הוא לא רצה להיות ג'ימי הנדריקס, הוא רצה לחוות את הרוק אבל גם להיות איש משפחה, ללכת ליום הורים, לגדל את יסמין, הבת שלנו. לאאוטסיידרים תמיד יש שאיפה להיות בורגנים, או לפחות שהבורגנות תקבל אותנו. רק תקבל, לא תחבק חלילה. אחרת מה אני שווה אם אני רק אמן של אמנים? אבל יוסי, כשהוא רק התחיל להתקרב למיינסטרים הוא מת".
איפה הוא היה היום לדעתך אם הוא היה חי?
"קשה להגיד, אבל יש שני דברים שאני בטוחה בהם, הוא היה מתעסק במוזיקה ולא שותק פוליטית. וגם מקועקע, כי בתקופה שלו זה עלה הרבה כסף וכשהיה לו, או שהוא היה הולך להחזיר חובות או קונה מנה".
המוות הלכאורה רומנטי ב־1991, בתקופה שהרוק הישראלי בעט, הפך את יוסי אלפנט למיתוס בלי יכולת להתנגד. אבל קשה להגזים בחשיבות השפעתו המוזיקלית: כמשתתף בולט בלהקת "הפליטים" של אהוד בנאי שגם הפיק את אלבומה הראשון, באופרת הרוק "מאמי", כמפיק המוזיקלי של "שינויים בהרגלי הצריחה" של החברים של נטאשה ובשיתופי פעולה עם פורטיסחרוף וגידי גוב. אבל כשזה מגיע לסיפור חייו, הנרטיב מסובך יותר. עכשיו מבקשת בת זוגו, אחרי 30 שנה של שתיקה, לספר מי היה באמת האלפנט שהכירה.
ביום שלישי הקרוב ייערך בתל אביב "הזמן נוסע", אירוע ההצדעה המסורתי לזכרו של אלפנט, שיציין שלושים שנה בלעדיו, ובו ישתתפו אהוד בנאי, החברים של נטאשה, רוקפור, טריפולי ורבים אחרים.
השנה היה אמור להיות בן 62, ונעמי גולדנר אלפנט (61) היא כבר סבתא לשני נכדים מבנה הבכור, בן. יסמין, בתם המשותפת, בת 30. בקורונה עזבה נעמי את גבעתיים שבה חיו יחד ועברה לבית מוקף שדות בכפר ורדים. בעבר למדה ספרנות והיום היא מנהלת הוצאת ספרי ילדים קטנה. עכשיו היא מלטפת שני חתולי ספינקס ועולה בה כעס. "בכתבות עליו תמיד השתמשו בשבלונה השטוחה הזאת של הרוקיסט המכור והסובל, הן לא תיארו את יוסי כמו שהיה. הפעם האחרונה שהתראיינתי הייתה מיד אחרי שהוא מת. ועכשיו ב־30, נמאס לי מהקלישאות האלה של סקס, סמים ורוקנרול. אני לא מבטלת את זה, אבל יוסי היה הרבה מעבר. הוא היה מתפוצץ מזה. ויותר מהכל, התמכרות היא מחלה. אז אולי לא הבינו את זה אבל היום כולם מבינים שזאת מחלה, אז למה להמשיך עם הגלוריפיקציה?"
מה פיספסו?
"את כוחות הנפש שהיו לבן־אדם הזה, עם כל הטראומות שהוא עבר בילדות, ליצור מוזיקה וכל הזמן ללהטט בין הדודא לסם לבין המחויבות למשפחה, לחברים ולמוזיקה. להתמודד עם האשמה, הרצון להצליח והידיעה למה הוא מסוגל מול המשיכה שלו לאסור. והוא הצליח בתוך כל זה להפיק מוזיקה ולהקים משפחה".
להקה רטורית - סדר יום
נקודת ההתחלה של אלפנט הייתה רמת־גן בשנות ה־60, כבן להורים ניצולי שואה. "אבא שלו היה ניצול אושוויץ והאמא התחבאה ברומניה במלחמת העולם השנייה באיזה כפר. מבחינת אבא שלו, שהיה הדמות החינוכית, היה חשוב שליוסי יהיה מקצוע. הוא היה רואה חשבון, וכשיוסי התקבל לתיאטרון אורנה פורת אבא שלו הטיל וטו כי בתפיסה שלו זה היה 'ממה הוא יחיה'. בדיעבד הוא אמר שהוא מצטער. בשלב מסוים אבא שלו התאהב במישהי אחרת, מאהבת שהפכה לאשתו בהמשך ואמא שלו לקחה את זה מאוד קשה. זה היה בית של מריבות וצרחות, יוסי הרגיש שמשתמשים בו בפרידה הזאת, וכשהאבא עזב הכל הפך להיות יותר קיצוני. ההורים התגרשו ובשנים האלה גילו שיש ליוסי מום בלב. כנער שאהב את הפועל רמת-גן, לשמוע שהוא לא יוכל יותר לשחק כדורגל השפיע עליו. לדעת בגיל 13 שאתה מוגבל לכל החיים? יוסי כל הזמן דיבר על המוות, הוא היה אומר, 'מר מוות יושב לי על הכתף ומדבר איתי'. הוא ספג עוד מכה בגלל הלב בצבא, לא נתנו לו להתגייס לתפקיד משמעותי וכאילו גם לא נתנו לו להיכנס לגבריות הישראלית, שבזמנו הוא היה שבוי בה, רצה להיות חלק".
מתי הכרתם?
"בגיל 17, שנינו בני אותו גיל, אני גדלתי בגבעתיים ויוסי ברמת־גן. היינו יושבים אצל חברים בדירה שכורה עם פטפון, לוקחים תקליטים מפאז, שהייתה חנות תקליטים. פינק פלויד, סיד בארט, לו ריד, יושבים ומקשיבים בחדר מלא עשן סיגריות. הכרתי אותו שם, בחבר'ה, והוא ישר נדלק. הוא היה רזה, אפילו עגיל באוזן לא היה לו, אבל כריזמטי ברמות, תמיד היה לו מה להגיד וכולם מקשיבים לו. ליואב קוטנר הייתה תוכנית שהוא היה משמיע התחלה של שיר או צליל והיית צריכה לזהות מה זה, יוסי תמיד היה מזהה. השכלה מוזיקלית שהוא השיג בעצמו, הוא למד לבד לנגן, תמיד היה מספר שהוא ניגן על המטאטא. הוא התחיל איתי אבל היו לי שבלונות אחרות בראש לגבר שאני רוצה (צוחקת). אבל הוא תמיד ידע שנהיה יחד וגם אמר לי את זה. כל פעם שהיינו נפגשים הוא היה סביבי".
אחרי תקופת הצבא הקצרה עבר אלפנט לכרכור, הקים ב־1983 את "להקה רטורית" ושיחרר איתה את הלהיט שהזניק את הקריירה שלו, "סדר יום", והקים במקביל להקה נוספת שהושפעה מ'ג'וי דיוויז'ן' והופיעה בפינגווין. במקביל נכנס לסמים ועוד לא ידע כמה משבצות במונופול הם ייקחו אותו אחורה. "יוסי חיפש את האסקפיזם והזוהר, רצה לצאת מהבית. בכרכור הוא גר בהתחלה עם עופר הררי שהיה המתופף אז ועם עדנה דה בר שהייתה בת זוג שלו. הוא אהב את כרכור, הוא סיפר לי איך פעם אחת הוא הלך לקטוף אבוקדו בבוקר במטע, יצא עם מלא אבוקדואים בידיים וראה פתאום את הבעלים של המטע אוכלים ג'חנון של שבת בבוקר והם מתחילים לרדוף אחריו, עושים סיבובים בכל כרכור. יוסי היה יוצר ביטויים ומחבר בין מילים וזה היה תופס. הייתה לו שמיעה כל כך אבסטרקטית, הוא היה שומע מוזיקה והייתי רואה איך המוח מפתח צליל אחד למניפה שלמה. הוא לימד אותי להקשיב, כשהכרנו כל הזמן היה אומר לי, 'שומעת את זה? ואת זה?'"
אהוד בנאי והפליטים (עם יוסי אלפנט) - עבודה שחורה
הקיצוניות שבה התנהלה המשפחה שלו, הקצינה עוד יותר כשהסמים השתלטו על חייו. "יוסי סיפר שאמא שלו אמרה לו יום אחד, 'גנבת לי את הטבעת יהלום' ואפילו הלכה והתלוננה עליו במשטרה. חשבה שהוא קנה מנה ובסוף היא מצאה את הטבעת בבית. תארי לך מה זה לחיות שנים ככה, כשאמא שלך חושבת שאתה מקרה אבוד ואין לך תקווה. אבל הוא הרים את עצמו, כמו הברון מינכהאוזן, תפס את עצמו מהקוקו ושלף את עצמו מהביצה. אם היא הייתה מתייחסת להתמכרות כאל מחלה, היא הייתה יודעת איך להתנהג איתו. ההורים שלו היו מלאי רגשות אשם, אבא שלו יצא מהשואה עם המון רגשות אשם, ראה איך החבר'ה של מנגלה רוצחים את ההורים שלו ואחיו ככה מול העיניים. יוסי לקח את האשמה, כל הזמן רבצה עליו העננה הזאת של בן לניצולי שואה, למרות שהוא הסתלבט על זה. ללהקה שלו הוא קרא Undertaker Contractor, אוספי הגופות. האשמה שלו הרימה ראש סביב ההתמכרות, הוא הרגיש אשם שהוא לוקח ממישהו כסף כשהוא יודע שלא יחזיר".
ובכל זאת האשמה לא גרמה לו לא לבקש.
"לא. הוא היה מבקש בכל זאת. אולי הוא הפריד את עצמו לשניים, עשה הפרד ומשול. אני לא יודעת".
ב־1984 אלפנט עבר לניו־יורק. דרך בת זוגו דאז הוא הכיר את המפיק הישראלי-אמריקאי ארנון מילצ'ן שהבטיח חוזה הקלטות באנגלית. העיר הגדולה לא פתחה לו את הדלתות שרצה, אבל פתחה לו את הוורידים. "למישהו כמו יוסי היה הרבה פוטנציאל להצליח בניו-יורק כי כאן הוא לא היה במיינסטרים. הייתה תנועה לשם של ישראלים, הוא מכר שם חולצות וגר בוויליאמסבורג. לפני שהוא הגיע לשם הוא היה מריץ חומרים, אבל שם הוא התחיל להזריק. מישהי מהחבר'ה של עדנה הכירה לו את המזרק ובשבילו זה היה המענה האולטימטיבי לייסורים ולטראומות מהבית, לשאיפה לאושר העילאי והבלתי מושג. גם כאן הוא הלך עד הסוף והתחבר חזק למחט. הכל היה באקסטרים. הסוטול הרבה יותר חזק וזה כבר נעשה מסוכן ממש, כי המחטים מזדהמות".
הבנת איזה בור הסמים מילאו?
"אני חושבת שבגלל שיוסי גדל בבית כל כך מסובך, הוא הרגיש בצורה לא מודעת שהוא צריך ליצור דרמות כל הזמן כדי להצדיק את ההתנהגות של אמא שלו ואת חוסר האונים של אבא שלו. בניו־יורק הוא הידרדר ואושפז עם דלקת בקרום הלב. זו מחלה שהלב גדל בה בצורה לא בריאה, מתרחב. חברים הבינו שהוא חייב להפסיק עם הסמים שם, דחפו אותו והעלו אותו על המטוס לארץ. הביאו אותו כאן בישראל לגמילה. לא היה לנו קשר באותה התקופה, לא ידעתי מה קורה איתו".
מתי שוב פגשת אותו?
"אני התחתנתי מוקדם ובגיל 19 כבר הפכתי לאמא. נפרדתי מבעלי כשהבן שלי היה בן חצי שנה. פגשתי את יוסי במסיבת פורים מטורפת באותה השנה בהאנגר ליד בית הקברות של קריית שאול. הוא היה באותה תקופה עם עדנה ובאחד הלילות כשהוא בא אליי הוא אמר שהוא איתה, הוא לימד אותי להכין טוסט מטוגן ורק ישנו כפיות. עדנה עלתה לארץ מארצות־הברית, היא נדלקה והם עברו לגור יחד. הוא סיפר שבכל פעם שעדנה הייתה חוזרת לארץ היא הייתה שואלת אותו, 'דפקת?' והוא שאל אותה, 'מה דפקתי, סמים או בחורות?' הפעם השלישית והאחרונה שפגשתי את יוסי הייתה כשהיינו בני 29. נפגשנו בהופעה ופתאום כל מה שהיה מוחזק כל השנים פרץ החוצה, התפוצצנו אחד על השני וכששאלתי אותו, 'רגע, מה עם עדנה?' הוא אמר שהיא עזבה. חשבתי שזה אומר שהם נפרדו אבל התברר שהיא עזבה לביקור אצל המשפחה שלה בניו־יורק".
הבדל קל.
"יוסי היה מתוחכם. אם למשל הייתי שואלת אותו מי יותר יפה, אני או חברה שלי, הוא היה עונה שאבא של החברה גבוה יותר מאבא שלי (צוחקת). כשעדנה חזרה לארץ הקשר שלנו כבר היה חזק. השתלטה עלינו האהבה. לא ידעתי לאן נלך ובחיים לא הייתי בסיטואציה כזאת אז אמרתי לו, תעשה מה שיעשה לך טוב והוא הלך לדבר איתה. למחרת כבר דפק בדלת שלי, הסביר שנמאס לו מזוגיות של מטפל ומטופל בלי רומנטיקה. הוא הלך עד הסוף בכל דבר".
הכרת אותו מגיל 17 כשעוד היה נקי, הסמים שינו אותו?
"לא את המהות שלו. אבל ברור שזה משנה את ההתנהגות. כי כשאתה תלוי במשהו ויש את הדודא, ברור שזה משנה אותך. כשהתחלנו להיות יחד הוא אמר לי, 'רק שתדעי שאני נרקומן ואני מתנקה עכשיו'. הוא לא שיקר, יוסי שיקר רק כשהוא היה צריך מנה, רק כשהדודא דפקה לו את המוח. זאת הייתי אני שלא מספיק ידעתי מה זה, הייתי מאוהבת ולא ראיתי בעיניים. וכמובן חשבתי שבזכותי הוא יתנקה, אבל התפכחתי מהר".
זה לא מה שגרם לך לקום וללכת.
"מה פתאום. אני לא הייתי מחושבת. אבל אז אפילו לא ידעתי מה זה אומר שהוא נרקומן, כשחייתי בתוך זה אז כבר הבנתי שזה אללה יסתור, שזאת מחלה ושזה פלא גדול שהוא הצליח להרים את עצמו ככה. לפני שהוא עבר לגור איתי ועם הבן שלי אירגנו לו חברים ערב התרמה כדי שייכנס לגמילה. אני לא הבנתי שאני נכנסת לזוגיות עם מישהו חולה, לא הייתה לזה מודעות אז והייתה סוג של תמימות, חשבתי שנתגבר גם על זה".
ובאמת היה נראה שהם מתגברים. מה שהתבררה כשנה האחרונה לחייו של אלפנט, הייתה כנראה המאושרת והמאוזנת ביותר שידע. שם גם התחיל לפקפק בתדמית הרוקר שדבקה בו. "הייתה לנו דירה בגבעתיים וסוף-סוף גם לי וגם ליוסי הייתה משפחה, במובן האמיתי. גם אני תמיד התנדנדתי בין עצמי לבין הציפיות של החברה, ויוסי היה תאום שלי. הוא היה נון־קונפורמיסט, אני זוכרת איך במלחמת המפרץ הוא לא הלך לקחת את המסכה. אחד הדברים שכבשו אותי בו זה היחס שלו לבן, אני זוכרת איך הוא התלבש וסידר את השיער במשך שעה לפני האסיפת הורים של בן, והכין איתו שיעורים. הוא כל הזמן אמר לי שהוא רוצה לאמץ את בן וחבל שאבא שלו לא מסכים. נוצר לנו יחד אי של יציבות בים של כאוס. הייתי גוזרת את הגמל מהחפיסות קאמל שלו ועושה מזה קישוט על הקיר, והוא עישן המון, זה כיסה כמעט קיר שלם. היינו משפחה אומללה ומאושרת בדרכה".
ואז נכנסת להיריון עם יסמין.
"הוא אמר כל הזמן שהוא רוצה להיות אבא ובגלל זה הבאנו יחד את יסמין. והוא היה כל כך מוכן, כשהגענו הביתה מחדר לידה הוא החזיק אותה בידיים ואמר לי, 'נעמי, זאת האישה שאני הכי אוהב בחיים שלי'. היה לו צד נאיבי, הוא אמר, 'הילדה שלי לא תאכל שוקולד, רק חרובים'".
וההתמכרות עדיין ברקע.
"כשנכנסתי להיריון הוא היה נקי, הייתה תקופה טובה מאוד. הוא היה יוצא ומופיע ועבד עם אנשים שכל כך הכילו אותו. אבא שלו היה כל הזמן בתמונה ואיתו אפשר היה לדבר על המצב של יוסי. עם שאר בני המשפחה זה היה ישר מתפתח לדרמות ולהלקאה".
וזאת גם הייתה תקופה טובה מקצועית. "'איפה הילד' בדיוק התחילו, הוא קיבל מהם קסטה וסימן חצי מהשירים, אמר, 'איתו אני אעבוד', 'הוא טוב', 'הוא לא טוב'. הוא קיבל אחריות. אני זוכרת אותו חוזר מחזרות עם החברים של נטאשה, אומר, 'היום עשיתי איתם אבי רוד' או 'היום לימדתי אותם לנגן אלפנטית' ואז מתיישב ושם את יסמין על הלב שלו ושר לה. על הבמה הוא היה עירום רגשית, מתערטל לחלוטין, הייתי מתביישת לפעמים בשבילו. צועק ושר עם כל הנשמה".
כשהוא אבא לתינוקת רכה, עשה מאמצים למשות את עצמו מהמצולות. "יוסי היה כבר מכור הרבה שנים, הוא חלם לצאת מזה. כשהייתי אומרת לו שירצה בבתי ספר על ההתמכרות שלו כי לו יקשיבו, הוא היה אומר שבשביל להיחשב לנקי צריך להיות נקי הרבה שנים והוא במלחמה יום־יומית, במיוחד מהרואין, שהמשיך איתו אחרי ניו־יורק, כל הזמן. הוא הרגיש שזה כבר מתמשך יותר מדי. וכמה הבטחות הוא הבטיח לעצמו? וכמה לאחרים? אבל הוא הגיע למקום של חוסר שליטה. הוא היה יכול להבטיח לי משהו וכבר לדעת שזה בסימן שאלה ומראש כבר לכעוס על עצמו. וההלוואות, שהיו פועל יוצא של המחלה. הוא הלווה מהחברים, מהחומוסייה, ומי שהלווה לו וראה שהוא לא החזיר כבר לא הלווה יותר".
גולדנר אלפנט לא מרגישה שהקריבה. בשונה ממערכות היחסים של אלפנט עם החברים והמשפחה, בקשר ביניהם ההתמכרות לא הצליחה לכרסם. היא הייתה דבר משני. "ברור שהוא ביקש כסף גם ממני, אבל זה לא היה האישיו מבחינתי".
הוא מת בדיוק כשהתחלת ליהנות ממנו, מהביחד.
"נכון, התחלנו לחיות ואז זה נקטע. הפספוס ענק. בשנים הראשונות דאגתי לבן אפילו יותר מליסמין שהייתה רק בת שלושה חודשים, כי הוא הכיר ונקשר כל כך ליוסי. אבא של יוסי ואמא שלי עזרו עם הילדים. אני חושבת שלקח לי עשור להבין מה קרה בכלל. עד אז הייתי קפואה".
מתי התחלת להתאבל על האובדן שלך?
"הסכר נפרץ ב־2006 כשטסתי לפסטיבל ספרי ילדים באיטליה. נהגתי ברכב לבד והלכתי לאיבוד שם, מסתובבת באיזה עיר ולא מצליחה לצאת. בפול ווליום אני שומעת ברכב את 'מתאוס פסיון' של באך ופתאום נופל עליי הקטע של האובדן, שהלכתי לאיבוד ואיבדתי את יוסי. וזה מתגבר עם המוזיקה. אני נוסעת בכביש המהיר ובוכה־ובוכה, אנשים מצפצפים לי ואני לא מבינה למה. בדיעבד שכחתי להדליק אורות. זו הייתה הפעם הראשונה שהיה לי אבל מלא, שכל הגוף שלי בכה".
יסמין אלפנט, שלא זכתה להכיר את אביה, מתגוררת היום בניו־יורק. "יסמין גדלה בלי אבא, היא קראה עליו בעיתונים וידעה לזהות שיר שלו ובאמת גילתה מי הוא בעבודת השורשים של כיתה ז'. אני לא מאמינה בלהסתיר שום דבר, בטח לא מילדים. אבל בסוף לא עסקנו בזה יותר מדי, חיינו את החיים ומדי פעם אמרתי לה, 'זה אבא ברדיו'. בשנים האחרונות, כשיסמין עברה לניו־יורק, הייתי טסה אליה בימי הזיכרון של יוסי. לפני שנתיים נסענו לוושינגטון סקוור, הייתה לו תמונה משם עם פרצוף קשוח, מעיל ופוזה. יסמין לבשה מעיל דומה וצילמתי אותה עומדת כמו אבא".
פורסם לראשונה: 07:30, 08.10.21
