"התגייסתי לצוות הווי גולני ב־1970. לא ידעתי שאני רוצה להיות זמרת, אבל היה לי נוח להיות כזו כדי שארוויח כסף ללימודי קולנוע ותיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. ב־1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, היינו ארבע סטודנטיות שהתנדבו להופיע בפני חיילים, אפילו חצינו את הסואץ והגענו לאיסמעיליה, שם פגשתי את המוזיקאית יעל גרמן (לא השרה וראשת העיר לשעבר). באיזשהו ערב היא סידרה לה ולי הופעה בגבעת חביבה בפני רכזי תרבות של קיבוצים. הם קנו יותר מ־30 הופעות וכך בעצם התחילה הקריירה שלי. אשר ביטנסקי הפיק את כל הדבר, והתחלנו להסתובב בקיבוצים בעיקר, אבל גם במועדונים, כמו בטהובן בת"א. כל זה התגבש לאלבום הראשון ותוך כדי עבודה אילן הציע לי את 'הלילות הקסומים'. נורא רציתי אז להשתתף בפסטיבל הילדים. לא זכיתי מעולם בשום פרס וגם השיר הזה לא זכה, אבל הוא נהיה שלאגר גדול ועד היום אני מופיעה איתו. לימים המכשפות עשו לו קאבר שמאוד אהבתי".
"זה שיר ששרה קודם אמא שלי, לאה סיטין, בלהקת הזמר של הבריגדה היהודית, שבה היה חבר גם מרדכי זעירא. אמא לא הקליטה את השיר אבל הייתה שרה לי אותו בילדות. כשנכנסנו לאולפני טריטון לעבוד על האלבום הראשון, לקחתי גיטרה ושרתי לייב את 'שלכת' וגם את 'התבואי אליי הלילה'. כך הוקלט השיר, עם טעויות במילים, אבל אני חושבת שאורלנד סלח לי. פשוט שרתי את הגרסה של אמא".
"אשר מאוד אהב להלחין טקסטים טובים. קיבלתי ממנו את השיר, חשבתי שהמילים קצת כבדות, זה בכל זאת שיר שמדבר על סוג של אובדן, 'נורית צהובה' על הקבר, כך שחששתי לקחת אותו אבל עם זאת, הלחן קסם לי. אשר אמר לי ששלמה ארצי מתעניין בשיר הזה, ואז החלטתי שאני אקליט אותו. לימים הוא הצליח מאוד, וברור ששמחתי שלקחתי אותו".
"זה שיר שביצעו לפניי עדנה גורן וקובי רכט. דובי לנץ עשה אז תוכנית בגלי צה"ל שנקראה 'אולפן 1' ורצה שאשתתף בה. באותה תוכנית השתתפה גם יהודית רביץ".
התבלבלו ביניכן כבר אז?
"כן, תמיד התבלבלו. זה הצחיק אותנו. הייתי צריכה להקליט שלושה שירים לתוכנית ההיא ו'אהובתי שלי לבנת צוואר' היה אחד מהם. השיר מצא את מקומו באלבום הבכורה, בגרסה שהוקלטה לתוכנית. לא כל כך שרתי אותו מאז בהופעות, לא יודעת למה, אולי כי לדעתי השיר הזה לא מזוהה איתי".
את די טועה.
"אני מאוד שמחה שאתה אומר את זה".
"תמיד רציתי מנעמי שמר שיר. היא גרה אז בנווה אביבים בתל־אביב ואני גרתי לא רחוק, אבל הקרבה שלי אליה הייתה הרבה יותר מגיאוגרפית. נעמי שמעה עליי והציעה לי את השיר הזה. כשפונה אליך משוררת אגדית כמו נעמי שמר, ועוד בתחילת הקריירה, זה מעמד גדול. אמא שלי נולדה באמצע התמוז, ומתה באמצע התמוז (כך גם נעמי שמר – ר"ש). הייתי כמעט משוכנעת שנעמי כתבה את השיר על אמא שלי, אבל ברור שהיא לא הכירה אותה בכלל. נעמי אהבה לקרוא בתנ"ך ודיברה איתי אז על הפסוק 'כי על קיצך ועל קצירך, הידד נפל', מספר ישעיהו פרק ט"ז. היא אמרה: 'תראי איזה יופי של משפט. הידד נראה לך כמו משהו גדול, ופתאום הוא נפל'. ובאמת לשיר נכנס הפסוק הזה, כשגם המלודיה מתייחסת לניגודיות ב'הידד נפל', בירידה התלולה מגבוה לנמוך, כשאני שרה. הרי מי מרומם נפילה? זה שיר שמדבר על המוות באופן מאוד ישיר".
"גלי צה"ל הפיקו ערב שירי משוררים ומולי שפירא פנה אליי עם הטקסט ואמר שהוא העביר את זה לשלמה גרוניך. במקרה, באותה שנה, עשיתי סיבוב הופעות בארצות־הברית ושלמה גר אז בניו־יורק. הגעתי אליו לדירה, הוא הקליט לי על קסטה של טייפ את המעבר הקולי הג'אזי - 'דה בה דה בה' - התחלתי לשמוע בלופ את ההקלטה בווקמן שלי. למחרת טסנו לקנדה להופעה, ואני לאורך כל הדרך שומעת את השיר. באיזשהו שלב ניגשת אליי דיילת ואומרת שמה שאני שומעת באוזניות מטריף את הטייסים, כי זה עלה להם על הרשת. הייתי בשוק וחשבתי שהם די אומללים, לשמוע את השיר הזה כל הזמן. לבקשת הדיילת, כיביתי את הווקמן. הופעתי עם השיר לראשונה בערב של גלצ בהיכל התרבות בתל־אביב, עם עיבוד שגרוניך שלח לאילן מוכיח וגרם לפילהרמונית להזיע בגלל מורכבותו. ביקשתי מהקהל להישאר לשבת בסיום ההופעה, כדי שנבצע את השיר שוב, להקלטה, זה התקבל בהתלהבות. מבחינתי זו הייתה נקודה מאוד דרמטית בקריירה כי היה לי ביד להיט מאוד גדול שנכנס למיינסטרים. לימים גרוניך הקליט את השיר בגרסה שלו. אני יכולה להבין, פתאום היצירה מתנתקת ממך ויש לך הרגשה שאתה רוצה להחזיר את זה הביתה. מאוד אהבתי את מה שהוא עשה".
"אני מאוד אוהבת את יונה וולך בחידודי הלשון ובנועזות. היינו צריכים באותם ימים שיר לפסטיבל הזמר של 1980, והופעתי עם אילן וירצברג ושמעון גלבץ, שעשו בדיוק את פרויקט 'בציר טוב'. לא זכינו כמובן בפסטיבל הזמר, אבל זכיתי בשיר".
"שיר נוסף שמבוסס על פסוק מהתנ"ך. ההיכרות שלי עם נתן החלה ב־1980, כשגלי צה"ל עשו ערב מחווה לספר שלו 'צפונית מזרחית', אחרי שחזר מ־11 שנה בלונדון. שרתי שם כמה משיריו, שלא היו שלי במקור, והוא אהב את מה שעשיתי. דיברנו על זה שאולי נעשה אלבום יחד, ונתן התלהב. בוויקנד אחד הוא כתב המון שירים בביתו בחיפה, כולל את 'כי האדם עץ השדה', והביא לי את הטקסטים. 'כי האדם עץ השדה' היה לי קצר קצת, כי השיר נכתב רק בשני בתים. ביקשתי מנתן להאריך, הוא נכנס לחדר וכתב בית נוסף, זה עם השורה: 'כמו העץ הוא צמא למים'. העברנו את המילים לשלום חנוך, חשבנו שהוא מתאים להלחין את זה, ובלי קשר נורא רציתי שיכתוב לי משהו. הגעתי לבית של שלום והיה לו בגינה עץ, שמתחתיו הוא ישב ושר לי את השיר. נפלתי כבר בשמיעה ראשונה. שלום עשה לחן מדהים".
"מילים איקוניות של נתן. קיבלתי את הטקסט בכתב יד ושנים חשבתי שאולי התבלבלתי כשקראתי את המילים. בכל פעם שהגעתי למשפט 'האושר לא מחייך', הייתי חושבת, 'אולי נתן כתב במקור 'האושר לא מחייב' והארכנו את ה־ב' כך שיצא מחייך? אולי טעינו?' לא העזתי לשאול את נתן על המשפט הזה, עד שעשיתי איתו עוד אלבום, 'ואז בא לנו', אחרי בערך 30 שנה. שאלתי, היה שקט בחדר והרגשתי שהוא חושב וחושב וחושב. ואז נתן הפטיר: 'מחייך, לא מחייב'. מאז אני כבר לא מוטרדת".
"במקור, חנן הקליט את השיר ואני עשיתי קולות. אהבתי אותו מאוד, ולא קרה איתו כלום. כשעשיתי את האלבום עם נתן ביקשתי רשות מחנן להקליט את השיר והוא, בשמחה גדולה, נתן לי. השאר היסטוריה. אני יודעת שנתן עצמו השתגע על השיר".
"נתן כתב לי אז לאלבום המשותף, שלחנו למתי את הטקסט, כי חשבנו שזה מתאים לו. מתי לא מלחין מילים שהוא לא מתחבר אליהן, וכאן הוא התחבר מיד לטקסט. לנתן הייתה אז בת זוג שהייתה חברה טובה שלי, אני הייתי בזוגיות לא טובה וקשה, משהו כמו ארבע שנים, והיא כנראה סיפרה לנתן על מה שאני סיפרתי לה. יכול להיות שההתייחסות הצינית שלו בשיר הגיעה ממערכת היחסים שהייתה לי".
"זה לחן שהגיע מפרו. אחרי 'ארץ טרופית יפה' קול ישראל עשה פרויקט של שירים דרום אמריקאיים, עם מתי כספי, הפרברים, ריקי גל ואני. קיבלתי את השיר הזה, הקלטנו אותו בבית המורה בת"א, אני לא חושבת שהופענו עם זה בכלל אז, אבל לקחתי את ההקלטה לאלבום 'סימפטיה' כי הוא נראה לי מדליק. לא היו לי אז הרבה שירים קצביים".
"וילנסקי הלחין את השיר להצגה 'ארבע נשים', בתיאטרון הבימה, ב־1977, בביצוע ששי קשת. יום אחד וילנסקי פונה אליי ואומר, 'אני רוצה שתשמעי משהו, יש פה שיר שמאוד מתאים לך'. כשוילנסקי פונה אלייך, את הולכת בעיניים עצומות. הוא גר אז ברחוב פנקס בת"א, באתי להקשיב - והתאהבתי בשיר. הקלטנו אותו במופע שלי עם תזמורת רשות השידור והחלטנו להכניס אותו לאלבום 'סימפטיה'. לא הכרתי את תרצה אתר, שהייתה בעיניי משוררת ענקית. לימים הקלטתי את 'שיר הנשמרת' שכתבה, שבו ענתה לשיר של אביה, נתן אלתרמן - 'שיר משמר'".
"רציתי מיהודית שיר, היא הציעה לי מנגינה שכתבה לסרט של מיכל בת אדם ולא יצא אל הפועל. פגשתי את יהודית בביתה יחד עם יעקב גלעד, שלמד איתי בכיתה בתיכון בהרצליה. הוא שמע את המוזיקה, כתב את המילים על הילדות שלנו, בין השאר על 'הצריף הירוק', שהיה המחששה של בית הספר ושם היינו מעשנים בהפסקות. הקלטתי את השיר בלונדון, באולפן של נחום היימן, שם עשינו את האלבום 'אני ראיתי יופי'. את רוב השירים הלחין נחום, ולכן הציע שנבוא אליו ללונדון".
"חיים כתב את הטקסט ממש בשבוע שבו אמיל גרינצוויג נרצח, אולי אפילו באותו יום. רפי הלחין אותו מיד ומי שהפיקה את השיר הייתה תלמה אליגון, שקראה לי לאולפן. כולנו היינו מזועזעים מהרצח והגעתי מיד להקליט. עוד באותו ערב נסענו לתוכנית של רם עברון בערוץ 1 והופעתי עם השיר. לא הכנסתי את 'אמיל' לאף אלבום, אבל היה לי חשוב להקליט אותו".
חשבת שיתייגו אותך כשמאלנית?
"זה לא היה בכלל הדיבור אז. פשוט כולנו היינו נסערים מהרצח, ללא קשר לימין ושמאל".
"גידי גוב ביצע את השיר במקור בתיאטרון חיפה ב־1977 בהצגה 'גוג ומגוג שואו', אבל לא הקליט אותו. בדרך כלל שירים שנולדים בתיאטרון חיים רק שם וברוב המקרים כלל לא מכירים אותם. כך היה עם השיר הזה ולימים יוני הציע לי להקליט אותו לאלבום 'נגיעה אחת רכה'. זה שיר אהבה לארץ שלנו, שבו ידע סובול להעביר גם ביקורת בין השורות".
"גידי גוב לא רצה את השיר הזה לאלבום שלו. יוני הציע לי גם אותו - ואהבתי - אבל הבעיה הייתה שהטקסט כתוב בלשון זכר, כך שביקשתי מעלי להפוך אותו ללשון נקבה. עלי אמר לי שהוא קצת מתקשה, אז אני עשיתי את זה בסופו של דבר אחרי שהרשה לי. אחרי מספר שנים עלי עצמו סיפר לי שהשיר נכתב מנקודת מבט של הגבר, שבא נרגן וכועס, רוצה לומר: 'איך את עוברת לידי לכיוון המטבח ולא מתייחסת למצוקה שלי?' עלי אמר לי, 'באת ועשית את זה מכיל, נשי ומחבק. מאז הולך לי טוב עם נשים, הן חושבות שאני מבין את עולמן'".
"במהלך השנים יצא שביצעתי הרבה שירי ילדים, וממש עכשיו עשיתי פלייליסט לנכדים שלי בספוטיפיי, רשימה של כ־20 שירים, בהם 'לבד בקרנבל'. אמנם הקהל שלי הוא לא ילדים, אבל לקהל שלי יש ילדים".
"הקפדתי מאוד שכמעט בכל אלבום יהיה לי שיר או שניים של נתן, וזה לא היה קשה כי הייתי כולי בתוך השירים שלו. מדי פעם הייתי מסמנת בספרים שירים שלו, ואחד המסומנים היה 'שיר אהבה'. עכשיו, לקחת שירה כתובה מספר ולעשות אותה מושרת זה לא פשוט, ולנתן ולי היו הרבה שיחות על זה. הוא האמין ששירים שמגיעים לאוזן צריכים להיות מובנים בשמיעה ראשונה יותר משירה מודפסת. היו הרבה מאוד שירים של נתן שנכתבו כפרוזה, עם שורות ארוכות, ו'שיר אהבה' היה אחד כזה, מורכב יותר. פה הגיעה הגדולה של אילן וירצברג, שידע לערוך את השיר, כך שהוא יכול לזרום עם המוזיקה. הגדולה של נתן במקרה הזה הייתה לשחרר, לא להיצמד למקור. באלבום הראשון שעשיתי עם נתן לא היה לי אומץ להתערב בטקסט או לבוא עם בקשות לשינוי. הפעם כבר היה לי העוז, וגם נתן הבין שאם הוא רוצה להגיע לקהל שלא רק קורא שירה קלאסית, הוא צריך לבוא לקראתנו. הרבה בזכות השיר הזה, שהפך להיט ונגע ברוקנרול, הכירו חבר'ה צעירים את נתך זך. על זה הוא הודה לי, שהצלחתי לקחת את השירה שלו ולהביא אותה למיינסטרים. בהמשך אמרתי לנתן שאני לא יכולה לקרוא לאלבום 'שיר אהבה' - אז הוא בא עם הרעיון של 'משהו בלבבה', שאימצנו".
"הייתי אמא צעירה לשני ילדים. יום אחד דופקים אצלי בדלת שני חיילים. את אחד מהם הכרתי, גילי קצנלנבוגן, ולידו בחור גבוה וביישן בשם מירון מינסטר. גילי אמר לי, 'תשמעי, הבחור הזה הוא משהו'. אמרתי שננסה, נתתי למירון את הטקסט ואחרי כמה זמן הוא חזר עם קלטת ולחן. נורא אהבתי, אבל מסביבי לא כל כך אהבו ובכל זאת התעקשתי להקליט.
לימים ביקשתי ממירון להלחין לי גם את 'קשר השתיקה (אמא ובן)', שהוא גם השיר הראשון שכתבתי. זה התחיל מזה שעומר, בני הקטן, התחיל לנסות לעמוד ותפס את השולחן בסלון עם הפה. אני מסתכלת עליו מלמעלה ואומרת לעצמי, 'כמה גבוהים החיים מזווית מבטו'. כך התחיל השיר, מינסטר הלחין וזה נכנס לאלבום. אני הולכת לבצע את השיר הזה בפסטיבל הפסנתר הקרוב, לראשונה מאז ההקלטה".
"ישבתי בדיון ספרותי באולם צוותא בתל־אביב ומישהו אמר, 'מה פשר הקשר'. כל כך אהבתי את צמד המילים, ושם זה התחיל. המילים נכתבו על זוגיות שבאה לסיומה בגלל חוסר קשר, לא עליי, לא על זוג מסוים".
"כל האלבום הזה לא הצליח, וזו הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי. בהתחלה הוא נישא על גלי 'משהו בלבבה' אבל בשורה התחתונה לא נשארו ממנו הרבה שירים. 'אחרינו המבול' הוא שיר שכתבתי בתקופה נורא קשה, באינתיפאדה הראשונה. זה היה חמישי בלילה, עברתי ברחוב ירמיהו בתל־אביב והרחוב המה בצורה מטורפת. ברדיו דיווחו על הרוגים שלנו, וגם על בלגנים שקורים מסביב. חשבתי לעצמי, זה לא יכול להיות שבמרחק כמה דקות נסיעה מפה יש חיים אחרים לגמרי. יש תחושה שלא אכפת לאנשים מה קורה מאחורי הגדר. הטקסט נכתב מהמצוקה: פה חוגגים ושם הרוגים, סוג של אדישות מצד אחד, ורצון שלי לשים מראה. הטקסט מגיע מנקודת מבט של בת יענה, כביכול, שלא רוצה שיספרו לה שום דבר (באותו אלבום יש גם שיר בשם 'בת יענה' על אותו נושא). נדמה לי שלא הייתה צנזורה רשמית על השיר, אבל יש עורכים ברדיו או ראשי מחלקות שהחליטו לא להשמיע. הם לקחו את זה לפוליטיקה, אבל אני כתבתי את השיר מהצד החברתי".
"יום אחד משה לוי אמר לי שיש שיר אחד שהוא חושב שאני חייבת לשיר. את השיר כתב אביב גפן והם עבדו אז יחד. אביב כתב את זה במקור לדפנה ארמוני, ואני חשבתי שהשיר קצר מדי, רק שני בתים ופזמון, וביקשתי מאביב עוד בית וסי־פארט. חשבתי כבר אז שהוא מלודיסט ענק, ובעיניי לא העריכו אותו נכון אז, התייחסו אליו כאל גימיק. אביב קצת התעכב עם המילים, אז שירה, אחותו, כתבה לנו עוד בית, ואני המשכתי לטרטר לאביב במוח על הסי־פארט. לא עזבתי אותו. קירצצתי, אם לומר את האמת. באיזשהו שלב התחלתי לעבוד על השיר עם עופר מאירי, הוא והגיטריסט שמוליק בודגוב אפילו עשו מעבר יפה של הגיטרה. השמענו לאביב והוא כתב את הסי־פארט על סמך הסולו של בודגוב ושר לי את זה בטלפון כשאני כבר באולפן, מקליטה, ממש ברגע האחרון".
"הגענו לשלמה הביתה לשמוע שירים שלו, הוא הציע לי את השיר הזה ואמר שהוא לא כל כך אוהב אותו. אני נורא אהבתי, הקלטנו ונהיה שלאגר גדול. נראה ששלמה השתכנע בסופו של דבר שהשיר טוב, כי באלבום 'אהבתיהם' הוא ביקש את ההקלטה שלי, פתחנו את הערוצים, והורדנו את הקול שלי במקומות שבהם הוא רצה לשיר. היה לו קצת קשה, כי זה בכל זאת הוקלט בסולם שלי".
"שיר שכתב אביב בגיל 17, ליום ההולדת של אמו נורית. יש שם ליין של מוזיקה שמאוד אהבתי, נשמע לי קצת מזרח רחוק. אהבתי גם את החוכמה של הטקסט ובהתחלה רציתי שאביב אולי יכתוב על הליין עוד מילים, אבל הוא חשב שזה מיותר. השתכנעתי".
"הקלטתי את האלבום 'להתראות מתוק' בהפקה האמנותית של יעקב גלעד, הפקה מוזיקלית של אבנר חודורוב, ומבחינתי זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. חיפשנו שירים, אני נורא אוהבת את לאה שבת ורציתי שיהיה לי שיר שלה. היא כותבת בעיניי שלם ועגול וזורם, ויצא שקיבלתי ממנה שניים, יחד עם 'להתראות מתוק'.
אנשים חשבו אז ש'אתה הולך לישון מוקדם' נכתב על הזוגיות שלך עם רפי רשף.
"מה פתאום? זה שיר שבא אז־איז מלאה שבת. רפי גם לא הולך לישון מוקדם אף פעם".
"הלכתי לראות את חנן בהופעה לפני שהוא היה כל כך מוכר. כבר היה לו קהל אוהדים וראיתי נוכחות בימתית מטורפת ומשב רוח אחר לגמרי. זה לא היה רוק, זה לא היה שירים חסידיים וגם לא ארץ ישראל היפה, זה היה חנן שהביא את סיפור החיים שלו ומאוד הרשים אותי, במלודיות, בטקסטים, באנרגיות. חשבתי שיהיה כיף שיכתוב לי שיר, נפגשנו כמה פעמים על השיר ובהמשך הוא בא להקלטות. שמחה שזיהיתי אותו עוד אז".
ב־29 באוקטובר תופיע נורית גלרון בפסטיבל הפסנתר של תל־אביב, במוזיאון תל־אביב לאמנות. ב־6 בינואר תופיע בזאפה בבאר־שבע וב־28 בינואר בגריי מודיעין
פורסם לראשונה: 07:14, 15.10.21
