בשיתוף עברית
**
אני קיימת
אני פעוטה. אני יושבת על אדן החלון, מסביבי פזורים צעצועים, מגדלי קוביות הפוכים, בובות עם עיניים בולטות. הבית חשוך, האוויר בחדרים מצטנן לאיטו, מתעמעם. אין איש. הם עזבו, נעלמו, מרחוק נשמע עוד הד קולותיהם, דשדוש רגליהם, צלילי צעדיהם וצחוקם. מעבר לחלון — חצר ריקה. החשיכה גולשת מן השמים. היא נפרשת על הכול כמו טל שחור.
הדבר המכאיב ביותר הוא חוסר התנועה: הוא סמיך, נראה לעין — דמדומים קרים, ונורות הגז של פנסי הרחוב, שאורם הקלוש טובע בתוך החשיכה, רק מטרים ספורים ממקורו.
לא קורה דבר — מצעד החושך נעצר בפתח הבית, וכל המולת ההתעמעמות משתתקת, יוצרת קרום עבה, כמו על חלב רותח שמתקרר. קווי המתאר של הבניינים על רקע השמים נמתחים ללא סוף, מאבדים לאיטם את זוויותיהם החדות, את הפינות, את הקצוות. האור הכבה לוקח איתו גם את האוויר — קשה לנשום. האפֵלה מפעפעת עכשיו דרך העור. הצלילים התקפלו לתוך עצמם, הסיגו לאחור את עיני החילזון שלהם. תזמורת העולם עזבה, ואבדה בתוך הפארק.
הערב הזה הוא קצה העולם, ואני נתקלתי בו במקרה, תוך כדי משחק, בלי כוונה. גיליתי אותו מפני שהשאירו אותי לרגע לבד, לא הצליחו להגן עלי. ברור שמצאתי את עצמי בתוך מלכודת, נצורה. אני פעוטה, אני יושבת על אדן החלון, ומתבוננת בחצר שהתקררה. האורות במטבח בית הספר כבו כבר, כולם עזבו. מרצפות הבטון שבחצר ספגו את האפֵלה ונעלמו. הדלתות ננעלו, הפתחים נסגרו, הווילונות הוסטו. הייתי רוצה לצאת, אבל אין לאן. רק נוכחותי שלי מקבלת עכשיו קווי מתאר ברורים, ואלה רועדים, נעים כמו גלים, וזה כואב. ברגע אחד מתגלה לי האמת: אין מה לעשות — אני קיימת.
העולם שבראש
המסע הראשון שלי היה דרך השדות, ברגל. במשך זמן רב איש לא הבחין שנעלמתי, ולכן הצלחתי להגיע די רחוק. עברתי את כל הפארק, ואחר כך המשכתי בדרכי עפר, בשדות תירס ובשדות מרעה לחים, זרועים בפרחי בכור האביב ומשובצים בתעלות ניקוז — עד שהגעתי לנהר. ובכלל, הנהר שלט בַּכול בָּארץ השפלה הזאת, הוא חילחל דרך העשבים, ליחך את השדות.
כאשר טיפסתי על הסוללה, ראיתי לפנַי סרט מסולסל: דרך שמפליגה ויוצאת אל מחוץ למסגרת התמונה שלי, אל מחוץ לָעולם. אם התמזל מזלו של המתבונן, הוא יכול לראות שם דוברות, מסוג הסירות הגדולות והשטוחות ששטו לשני הכיוונים והתעלמו מן הגדות, מן העצים, מן האנשים שעמדו על הסוללה, שהיו בוודאי עבורן כמו נקודות ציון ניידות, עדים לתנועתן החיננית. חלמתי שכשאגדל, אעבוד על אחת הדוברות האלה — או הכי טוב: שאהיה בעצמי דוברה.
זה היה בסך הכול נהר האוֹדֶר, לא נהר גדול. אבל אני הייתי אז קטנה. מקומו של הנהר הזה בסולם הנהרות היה משני בלבד, כפי שבדקתי אחר כך במפות — אמנם משני, אבל בכל זאת נראה לעין. כמו דוכס מן הפרובינציה בחצרו של מלך האמזונס. אבל לי הוא הספיק, והוא נראה לי ענקי. הוא זרם כרצונו, ללא התערבות, ונטה להציף את סביבותיו, להפתיע. פה ושם, קרוב לגדה, הוא נתקל במכשולים באפיקו, ואז נוצרו בו מערבולות. אבל הנהר קלח לו, כמו במצעד ניצחון, עסוק רק במטרותיו הספונות שמעבר לאופק, אי-שם הרחק בַּצפון. לא היה אפשר לתלות בו את המבט, כי מימיו משכו הרחק, אל מעבר לאופק, עד שאיבד המביט בו את שיווי המשקל.
הוא לא התייחס אלי, נותר עסוק בעצמו, באותם מים הפכפכים, נודדים, שאי-אפשר — כפי שנודע לי מאוחר יותר — להיכנס לתוכם פעמיים.
כל שנה הוא גבה מחיר כבד תמורת נשיאת הדוברוֹת על מימיו — כי כל שנה טבע מישהו בנהר: פעם ילד שרחץ בו בימי הקיץ החמים; פעם שיכור שהתנודד על הגשר, והצליח איכשהו ליפול ממנו למים, למרות המעקה. את הטובעים חיפשו תמיד זמן רב וברעש גדול, דבר שהשרה מתח על כל הסביבה. היו מביאים צוללנים וסירות מנוע של הצבא. לדברי המבוגרים, שלהם צותתּי, הגופות שנמצאו היו נפוחות וחיוורות — המים שטפו מהן את כל החיים וטישטשו את תווי פניהן, עד שאפילו קרוביהן התקשו לזהותן.
כשעמדתי כך על הסוללה, מבטי בזרם, הבנתי שלמרות כל הסכנות עדיף תמיד דבר-מה שנמצא בתנועה על פני דבר ששרוי במנוחה; שהשינוי אצילי יותר מן הקיבעון; ושמה שחדל להתנועע חייב להתפרק, להתנוון ולהפוך לאפר ואילו מה שנמצא בתנועה יתקיים אפילו לנצח. מאותו הרגע היה הנהר כמחט שננעצה בנוף הבטוח והקבוע שלי, הנוף של הפארק עם גני הירק שבהם עלו הירקות וצמחו בשורות ביישניות, עם מרצפות הבטון שעליהן שיחקנו קלאס. המחט חדרה עמוק לתוך הנוף הזה, סימנה בו ממד שלישי אנכי, חוררה אותו — ועולם הילדוּת שלי הפך מיד לסתם צעצוע מגומי שהאוויר יצא ממנו בשריקה.
הורַי לא היו יושבי קבע במלוא מובן המילה. הם הרבו לעבור ממקום למקום, עד שהתיישבו לבסוף, לפרק זמן ארוך קצת יותר, בבית ספר בפרובינציה, רחוק מכל כביש מסודר ומתחנת רכבת. כל יציאה מן הבית היתה טיול — אפילו רק עד קצה השדה או לעיירה הסמוכה. לקניות, להגשת מסמכים במשרדי הרשות המקומית, תמיד לאותו הסַפּר בכיכר השוק שליד בית המועצה, חגור תמיד באותו סינר שכובס והולבן שוב ושוב ללא הועיל, שכן תמיד נשארו עליו כתמי צבע בצורת סימניות סיניות מפותלות. אמא צבעה את שערה, ואבא חיכה לה בבית הקפה נוֹבָה, ליד אחד משני השולחנות שהועמדו בחוץ. הוא היה קורא בעיתון המקומי — זה שהחלק המעניין ביותר בו היה תמיד מדור הפלילים, עם ידיעות על שוד של ריבת שזיפים ומלפפונים כבושים ממרתפי הבתים.
נסיעותיהם לנופש היו תמיד מבוהלות, במכונית סקודה עמוסה עד הגג. היו אלה נסיעות שתוכננו בקפידה בערבים שלפני בוא האביב, כאשר השלג בקושי נמס והאדמה עדיין לא התנערה. היה צריך לחכות עד שהיא תיענה למעדר ולמחרשה, עד שתתמסר; ומאותו רגע ואילך היא העסיקה אותם מבוקר עד ערב.
כבני דורם, הם נהגו לצאת לנופש בקרוואן, גוררים אחריהם תחליף של בית. כירת גז, שולחנות וכיסאות מתקפלים. חבל פלסטיק לתליית כביסה בחניונים ואטבי עץ. שעוונית לשולחן, כזאת שדוחה מים. מערכת כלים לפיקניק — צלחות פלסטיק צבעוניות, סכו"ם, מלחיות וכוסות ליין.
אבא קנה קומקום צבאי אי-שם על אם הדרך, באחד משוקי הפשפשים שהוא ואמא אהבו במיוחד (אם לא הצטלמו בדיוק ליד כנסיות ומצבות זיכרון) — כלי עשוי נחושת, עם שפופרת, שאליה היו מכניסים חופן זרדים ומדליקים אותם. ואף שבאתרי הקמפינג אפשר היה להשתמש בחשמל, הוא הרתיח מים רק בקומקום הזה, שהפיץ עשן ועשה בלגן. הוא היה כורע ברך ליד הכלי המתחמם, ומאזין בגאווה לקול בעבוע המים, אותם היה מוזג על תיון — כמו נווד של ממש.
הם היו מתמקמים במקומות המסומנים באתרי הקמפינג, תמיד בחברת אנשים כמוהם, מפטפטים כשהם מוקפים זוגות גרביים שהתייבשו על חבלי האוהלים. על המסלול היו מחליטים לאחר עיון בספרי מסעות, מסמנים בקפדנות את האטרקציות. עד הצהריים: רחצה בים או באגם; ואחרי הצהריים: מסע אל העת העתיקה, ביקור באתרים ארכיאולוגיים, ולבסוף ארוחת ערב — בדרך כלל שימורים בצנצנות זכוכית: גולאש, קציץ בשר, קציצות ברוטב עגבניות. היה צריך לבשל אטריות או אורז. תמיד-תמיד מקפידים לחסוך, הזלוטי הפולני חלש, רק גרוש במונחי העולם. תמיד בחיפוש אחר מקומות שבהם אפשר להתחבר לחשמל ואחר כך לפרק ולארוז את המחנה כדי להמשיך בנסיעה, אבל תמיד במסלול מטאפיזי שמסביב לבית. הם לא היו נוודים של ממש, כי הם נסעו כדי לחזור. והם היו חוזרים בתחושת הקלה, בהרגשה שהם מילאו את חובתם כראוי. היו חוזרים כדי לאסוף מן הארונית ערימות של מכתבים וחשבונות. לעשות הרים של כביסה. לשעמם עד מוות בתמונות ובסיפורים את החברים המפהקים בחשאי. הנה אנחנו בקרקסון. והנה אשתי, ברקע רואים את האקרופוליס.
אחר כך, במשך כל השנה, הם ניהלו חיי קבע, החיים המשונים האלה, כאשר בבוקר חוזרים למה שהושאר בערב, כאשר הבגדים סופגים את ריח הדירה שלך עצמך, וכפות הרגליים כובשות ללא לאות נתיב על השטיח.
זה לא בשבילי. חסר לי כנראה הגֶן הזה שגורם לך להכות שורש, אם רק עצרת למשך זמן מעט ארוך מדי במקום אחד. ניסיתי פעמים רבות, אבל השורשים שלי היו תמיד רדודים, וכל רוח מצויה עקרה אותם בקלות. לא ידעתי להוציא ניצנים, נשללה ממני התכונה הצמחית הזאת. אני לא ניזונה מן האדמה, אני אנטי-אנתיאוס. האנרגיה שלי נובעת מתנועה — מנדנוד האוטובוסים, מנהמת המטוסים, מהערסול באוניות וברכבות.
מבנה הגוף שלי פרקטי: לא גדול וארוז היטב. יש לי קיבה קטנה, ללא דרישות מיוחדות, ריאות חזקות, בטן מוצקה ושרירי כתפיים איתנים. אני לא לוקחת תרופות, לא מרכיבה משקפיים, לא משתמשת בהורמונים. את השיער אני מקצרת במכונת תספורת, אחת לשלושה חודשים, ואני כמעט שלא משתמשת בתמרוקים. יש לי שיניים חזקות, אולי לא שוות בגודלן, אבל שלמות, רק סתימה אחת ישנה, בשן מספר 6 למטה, אני חושבת. הכבד שלי תקין, הלבלב תקין גם הוא. הכליה הימנית והכליה השמאלית שלי במצב מצוין. אבי העורקים הבטני תקין. שלפוחית השתן — תקינה. ההמוגלובין שלי הוא 12.7. לויקוציטים: 4.5. המטוקריט: 41.6. טסיות: 228. כולסטרול: 204. קריאטינין: 1.0. בילירובין: 4.2. וכן הלאה. האיי-קיו שלי — אם מישהו מייחס לזה חשיבות — הוא 121. לא רע. הזיכרון המרחבי שלי מפותח ביותר, הוא כמעט צילומי, ואולם היכולת הלטרלית עלובה. הפרופיל האישיותי: בלתי יציב, אולי לא ראוי לאמון. הגיל: פסיכולוגי בלבד. המגדר: דקדוקי. בדרך כלל אני קונה ספרים בכריכות רכות, כדי להשאירם בלי צער בתחנות רכבת, למען האחרים. אין לי אוספים.
השלמתי תואר אקדמי, אבל לאמיתו של דבר לא רכשתי שום מקצוע, ואני מצטערת על כך מאוד. אבי-סבי היה אורג, והוא הלבין יריעות ארוגות באמצעות פרישתן על צלע ההר, תחת קרני השמש היוקדת. הייתי שמחה לעסוק בשזירת חוטי שתי וערב, אבל אין נולים ניידים. אריגה היא מלאכתם של יושבי קבע. בנסיעותי אני סורגת. אלא שלאחרונה יש חברות תעופה האוסרות על העלאת מסרגות לתא הנוסעים. כפי שאמרתי, לא רכשתי מעולם שום מקצוע, אך בניגוד למה שתמיד אמרו לי הורי, לא הידרדרתי, והצלחתי לשרוד הודות למלאכות מזדמנות שנקרו בדרכי.
כשחזרו הורי העירה אחרי הניסוי הרומנטי שלהם שנמשך עשרים שנה — כשעייפו מן הבצורת ומן הכפור, ממזון בריא שהתקלקל במהלך החורף במרתף, מצמר כבשים תוצרת בית שנדחס בקפדנות לתוך הלוע הפעור של כרים וכריות — קיבלתי מהם סכום כסף, ובפעם הראשונה בחיי יצאתי לדרך.
עבדתי בעבודות מזדמנות בכל מקום שאליו הגעתי. במפעל בינלאומי בפרוורי כרך גדול הרכבתי אנטנות עבור ספינות פאר. היו שם רבים כמוני. העסיקו אותנו "בשחור", ומעולם לא שאלו מהו מוצאנו ולאן מועדות פנינו. בימי שישי קיבלנו תשלום, ומי שלא התאים לו יותר, פשוט לא הגיע ביום העבודה הבא. היו שם סטודנטים-לעתיד בהפוגה שבין בחינות הבגרות לבחינות הכניסה לאוניברסיטה. היו מהגרים שעדיין נמצאו בדרכם הארוכה למדינה צודקת, אי-שם במערב, שבה האנשים הם אחים ואחיות והמדינה החזקה ממלאת את תפקיד ההורים. היו הנמלטים ממשפחותיהם —מן האישה, הבעל, ההורים; האוהבים שנכזבה אהבתם, פזורי הדעת, המלנכוליים, שתמיד סובלים מקור. היו שנמלטו מפני החוק, כי לא הצליחו להחזיר את ההלוואות שלקחו. נוודים, הולכי בטל. משוגעים שהגיעו לאשפוז בבית חולים עם כל התפרצות של מחלתם, ומשם — מתוקף חוקים ותקנות לא ברורים — גורשו לארצות מוצאם.
היה רק אדם אחד שעבד שם בקביעות, במשך שנים — גבר הודי. אבל למען האמת לא היה מצבו שונה ממצבנו. לא היו לו לא ביטוח רפואי ולא חופשה שנתית. הוא עבד בדממה, בסבלנות, בקצב אחיד. מעולם לא איחר, מעולם לא מצא סיבה להיעדר. שיכנעתי כמה אנשים להקים ועד עובדים — היו אלה ימי ה"סולידריות" בפולין — ולוּ רק בשבילו, אבל הוא לא רצה. עם זאת הוא התרגש מן המעורבות שלי, ולכן החל לכבד אותי מדי יום בקארי החריף שהביא איתו בתוך מסטינג. היום אני לא מצליחה כבר להיזכר אפילו בשמו.
הייתי מלצרית, חדרנית במלון מפואר, אומנת. מכרתי ספרים, מכרתי כרטיסים. בתיאטרון קטן אחד השגתי לי עבודה כמלבישה, וכך שרדתי חורף ארוך וקשה בין קלעים מקטיפה, חליפות בגדים כבדות, שכמיות משי ופאות. כשסיימתי את התואר עבדתי גם כמחנכת כיתה, כיועצת גמילה מהתמכרויות, ובסוף גם כספרנית. וכשהצלחתי להרוויח קצת כסף, הייתי יוצאת לדרך.
הראש בעולם
למדתי פסיכולוגיה בעיר קומוניסטית גדולה ועגומה. המחלקה שלי שכנה בבניין ששימש בזמן מלחמת העולם השנייה כמִפקדת אס-אס. החלק הזה של העיר נבנה על חורבות הגטו היהודי, קל היה להבחין בכך, אם רק טורחים להתבונן: כל השכונה היתה גבוהה במֶטר שלם משאר העיר. מֶטר של הריסות. מעולם לא הרגשתי שם טוב: בין הבלוקים החדשים לכיכרות העלובות נשבה תמיד רוח, והאוויר הקפוא צבט בפנים והכאיב. לאמיתו של דבר, למרות הבניינים החדשים, היה זה מקומם של המתים. עד היום מופיע בניין המכון בחלומותי, על מסדרונותיו הרחבים, שכמו נחצבו באבן ושויפו תחת כפות רגליים אלמוניות; קצות המדרגות הבלויים, המַעקות המלוטשים ממגע ידיים רבות, עקבות שנטבעו במרחב. אולי בגלל זה פקדו אותנו רוחות רפאים.
כאשר שיחררנו עכברים לתוך מבוך, תמיד היה אחד שהתנהגותו סתרה את התיאוריה ושהתעלם לגמרי מן ההיפותזות המלומדות שלנו. הוא היה נעמד על שתי כפותיו, לא מעוניין בעליל בפרס המחכה בסוף המסלול. עוין לכל תגמול בתהליך ההתניה הפבלובי, הוא היה מביט בנו בחטף ואחר כך מסובב את גבו או מתמסר לאיטו לבדיקת המבוך. הוא חיפש אחר משהו במסלולים הצדדיים, וניסה למשוך את תשומת לבנו. הוא צייץ, מבולבל, ואז היו הבנות שוברות את החוקים, מוציאות אותו מן המבוך ומערסלות אותו בכפות ידיהן.
שריריה המתוחים של צפרדע מתה התכווצו והתיישרו בהתאם לפולסים החשמליים, אך תנועתם היתה שונה מכל מה שתואר בספרי הלימוד שלנו —הם אותתו לנו, והגפיים ביצעו תנועות ברורות של איום ולעג, וסתרו בכך את האמונה המקודשת בתמימותן המכנית של התגובות הפיזיולוגיות.
לימדו אותנו כאן שאפשר לתאר את העולם, ואפילו להסביר אותו, בעזרת תשובות פשוטות לשאלות נבונות. שבבסיסו — העולם הוא אינרטי ודומם. שהוא מתנהל על פי חוקים פשוטים למדי שאותם יש להסביר ולהציג — מוטב בעזרת דיאגרמות. דרשו מאיתנו לערוך ניסויים. לנסח השערות מחקר. לאמת. הכניסו אותנו לעולמה הנסתר של הסטטיסטיקה, מתוך אמונה שבעזרתה אפשר לתאר היטב את כל סוגי הסדרים הקיימים בעולם — שתשעים אחוז זה משמעותי יותר מאשר חמישה אחוזים.
אלא שהיום אני יודעת רק דבר אחד: מי שמחפש סדר, אל לו להתקרב לפסיכולוגיה. שיבחר בפיזיולוגיה או בתיאולוגיה, ושם יהיה לו לפחות בסיס איתן — הן בחומר והן ברוח — והוא לא ימעד על אדמת הפסיכולוגיה החלקלקה. הנפש היא תחום מחקר רעוע ביותר.
צדקו האומרים שללימודי פסיכולוגיה לא נרשמים למען עבודה עתידית, או בגלל סקרנות או מתוך רצון לסייע לזולת, אלא מסיבה אחרת ופשוטה מאוד. אני חושדת שלכולנו בעבר היה פגם חבוי במעמקים, אף שכלפי חוץ נראינו צעירים, אינטליגנטים ובריאים. הפגם היה מוסתר, מוסווה היטב, ולא התגלה בבחינות הקבלה. פקעת רגשות צפופה, כמו הגידולים המוזרים האלה דמויי הלֶבֶד, שמופיעים לפעמים בתוככי גוף האדם ושכמותם אפשר לראות בכל מוזיאון לאנטומיה פתולוגית המכבד את עצמו. או שמא גם הבוחנים שלנו היו אנשים מאותו הסוג, ולאמיתו של דבר ידעו היטב מה הם עושים כשבחרו בנו? אם כך, הם בחרו וחינכו את יורשיהם. בשנה השנייה, כאשר דנו בתפקוד מנגנוני ההגנה וגילינו בהשתאות את תפקידם המכריע בחיי הנפש שלנו, התחלנו להבין שלולא הרציונליזציה, הסובלימציה, ההדחקה וכל התכסיסים האלה שאנו מפעילים על עצמנו — לולא כל המגננות המונעות מאיתנו להישיר מבט לעולם בכנות ובאומץ — היה לבנו נשבר.
במהלך הלימודים האלה למדנו שאנחנו בנויים משריון, צינה ומגן; שאנחנו עָרים שעיקרן חומות, צריחים וביצורים; שאנחנו מדינות של מקלטים מבוצרים.
את כל המבחנים, השאלונים והמחקרים עשינו זה על זה, ולכן בתום שלוש שנות לימוד ידעתי כבר לקרוא בשם למה שלא בסדר איתי; זה היה כמו גילוי של השֵם הנסתר, השם שבו נקרא אדם לטקס חניכה.
לא נשארתי זמן רב במקצוע שלמדתי. באחת הנסיעות שלי, כאשר נתקעתי בלי כסף בעיר גדולה ועבדתי כחדרנית, התחלתי לכתוב ספר. היה זה סיפור שמתאים לנסיעות, לקריאה ברכבת, סיפור שהייתי כותבת לעצמי. ספר-חטיף שבולעים בבת אחת, בלי ללעוס.
ידעתי להתרכז ולהתמקד כנדרש והייתי הופכת לזמן-מה לאוזן מפלצתית המאזינה לכל רחש, לכל הד ורשרוש, לקולות רחוקים המגיעים כמו מעברו האחר של קיר.
אך מעולם לא נעשיתי סופרת — או מוטב לומר: סופֵר, כי כך זה נשמע רציני יותר. החיים חמקו ממני תמיד. ואני מצאתי רק את עקבותיהם, את שרידיהם הבלויים. בעודי תרה אחריהם, כבר היו החיים במקום אחר. מצאתי רק סימנים לנוכחותם, כמו הכתובות האלה: "הייתי כאן". בכתיבה שלי היו החיים לסיפורים לא שלמים, למעשיות חלומיות, לקווי עלילה מטושטשים. הם היו מופיעים מרחוק, כאילו הוסט המוקד ממקומו הטבעי או השתבש חתך הרוחב — וקשה היה להסיק מהם מסקנות באשר לתמונה השלמה.
כל מי שניסה אי-פעם לכתוב רומן, יודע עד כמה קשה המלאכה. זוהי בוודאי הצורה הגרועה ביותר להתפרנס. על הכותב להישאר כל העת בתוך עצמו, בתא זעיר, בבדידות מוחלטת. זוהי פסיכוזה מבוקרת, פרנויה ואובססיה רתומות למלאכה, ועל כן —חסרות נוצות, קישוטים ומסכות שבהן הן נוהגות להופיע בפנינו; כאן הן עוטות סינרי קצבים ומגפי גומי, סכין חדה בידיהן. מתוך מרתף הכתיבה הזה אפשר לראות רק את רגלי העוברים והשבים, לשמוע את נקישות עקביהם. לפעמים יעצור מישהו, יתכופף ויעיף מבט למרתף; או-אז אפשר יהיה לראות סוף-סוף פני אדם ואפילו להחליף כמה מילים. אבל לאמיתו של דבר המוח עסוק במשחק משלו, משחק שהוא מציג בפני עצמו בתערוכת המוזרויות ששירטט לעצמו בבהילות; הוא מציג דמויות על בימה שהוקמה בחופזה — מחבר וגיבור, מספרת וקוראת, המְתאר והמתואר; כפות רגליים, נעליים, עקבים ופנים ייהפכו במוקדם או במאוחר לחלק מן המשחק הזה.
אני לא מצטערת שבחרתי לעצמי דווקא את העיסוק הזה. אני לא מתאימה לפסיכולוגיה. מעולם לא ידעתי לבאר, להעלות תמונות משפחה מנבכי מוחו של אדם כלשהו. אני מודה בעצב שווידוייהם של אחרים שיעממו אותי לעתים קרובות. אודה ואומר שלא אחת רציתי להפוך את הסדר במערכת היחסים שלנו ולהתחיל לספר להם על עצמי. הייתי צריכה להישמר פן אתפוס פתאום בשרוולה של מטופלת ואפסיק אותה באמצע המשפט: "מה את אומרת! אצלי זה לגמרי אחרת! ומה שאני חלמתי, תשמעי..." או: "מה אתה יודע על נדודי שינה! ולזה אתה קורא התקף חרדה? אתה צוחק עלי. ההתקף שהיה לי לאחרונה, זה היה התקף..."
לא ידעתי להקשיב, לא שמרתי על גבולות. חטאתי בהעברה. לא האמנתי בסטטיסטיקה ובאישוש תיאוריות. ההנחה שלפיה לכל אדם יש אישיות אחת נראתה לי תמיד מינימליסטית מדי. היתה לי נטייה לטשטש את המובן מאליו ולהטיל ספק בטיעונים מוצקים — זה היה הרגל שרכשתי, יוגה פרוורטית למוח, הנאה מעודנת לנוכח תחושת תנועה פנימית. בחנתי בחשדנות כל החלטה, גילגלתי כל אחת על הלשון, עד שהגעתי לבסוף אל ההבנה שלה ציפיתי: שום טיעון אינו אמיתי, הכול מזויף, מה שמצטייר כמותג הוא רק חיקוי. לא רציתי להחזיק בדעות מוצקות, שהיו הופכות רק למטען מיותר. בְּוויכוחים החלפתי צדדים, ואני יודעת שהייתי לצנינים בעיני בני שיחי. שמתי לב לתופעה משונה שהתרחשה בראשי: ככל שמצאתי טיעונים רבים בעד דבר כלשהו, כך עלו בדעתי יותר טיעונים נגד; וככל שמצאו חן בעיני הטיעונים בעד, כך נראו לי המנוגדים להם מושכים ומרתקים יותר.
איך אוכל לאבחן אחרים, כאשר לי עצמי קשה לעמוד בשאלונים השונים האלה? שאלוני אישיות, סקרים, טורים של שאלות ובצדן תשובות שונות עם ערך מספרי — כל אלה נראו לי קשים מדי. מהר מאוד הבחנתי בפגם הזה שלי, ולכן, כאשר בחנו וניתחנו זה את זה בזמן הלימודים, נהגתי לתת תשובות סתמיות, מקריות. התוצאה היתה פרופילים אישיותיים מוזרים — עקומות לאורך גרף של משתנים. "האם את סבורה שההחלטה הטובה ביותר היא זו שקל מאוד לשנות אותה?" האם אני סבורה? באיזו החלטה מדובר? לשנות? מתי? ומה זאת אומרת "קל מאוד"? "בכניסתך לחדר, האם את מעדיפה להתיישב במקום מרכזי או בשוליים?" באיזה חדר? ומתי? האם החדר ריק, או שלאורך קירותיו נמצאות ספות קטיפה אדומות? והחלונות — מה הנוף הנשקף מהם? ובעניין ספרים: האם אעדיף לקרוא ספר במקום ללכת למסיבה, או שמא גם זה תלוי באיזה ספר ובאיזו מסיבה?
איזה מין מתודולוגיה זאת! ההנחה הסמויה היא שאדם לא מכיר את עצמו, אבל אם נציג לו שאלות מתוחכמות דיין, הוא יצליח להבין מיהו. הוא ישאל את עצמו שאלה והוא ישיב לעצמו תשובה. ובלי משים הוא יחשוף בפני עצמו סוד שעליו לא ידע דבר.
ויש הנחה אחרת, מסוכנת להחריד: שאנחנו איננו משתנים, ושהתגובות שלנו צפויות מראש.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"נדודים", אולגה טוקרצ'וק, תרגום: מרים בורנשטיין, הוצאה לאור: אחוזת בית, 387 עמודים.
בשיתוף עברית
