בשיתוף עברית
נורית הדלק הצהובה העירה אותו ממחשבותיו. בלית ברירה פנה מהכביש הראשי לדרך צדדית, שבהמשכה, כך הבטיחה אפליקציית הניווט, נמצאת תחנת דלק פתוחה. עמדה לפניו עוד נסיעה ארוכה והוא לא רצה להתעכב, אך אם ייתקע בלי דלק באמצע הלילה, מצבו יהיה גרוע יותר.
במעומעם הבחין שהוא נמצא באזור של כפרים ערביים. היה לו נדמה שהוא קולט ריח של מרעה ועשן מדורות. רעשי הכביש התחלפו בשקט מוזר. השמים הלכו והחשיכו. על פי האפליקציה, הכניסה ליישוב הקרוב לא היתה רחוקה, ומבעד לחשיכה הוא זיהה מרחוק, במעומעם, דמות המהלכת לצד הכביש. הוא השתדל להבחין בפרטיה: נמוכה וחסונה, בעלת זקן לבן וכיסוי ראש או כיפה גדולה שממנה משתלשלות פאות, לבושה במעיל כהה, אולי מעיל צבאי. איתן האט. האיש צעד לקראתו בשולי הכביש, מתנדנד בצעדים לא יציבים כאילו כדי לשמור על שיווי משקל. שיכור? היה קשה להבחין בפרטים, אבל משהו בו הזכיר לאיתן דמויות של מתנחלים שראה מדי פעם בטלוויזיה, לבושים בחולצות פלנל משובצות וציציותיהם משתלשלות.
הוא לא שמע קולות בלימה, חריקת גלגלים, או את רעש מנוע המאזדה הלבנה שהגיחה בפתאומיות ושעטה לכיוונו במהירות מטורפת. הוא זכר את רגע האימה שבו חשב שתתנגש בו, ובאינסטינקט בלם בעוצמה, סובב את ההגה בחדות וסטה לשוליים. שנייה אחר כך ראה את הדמות מוטלת הצִדה בתנופה, כמעט מרחפת באוויר. במראה הפנימית ראה את המאזדה הולכת ומתרחקת, ולבסוף נעלמת. הוא ניסה להבחין בנהג, אבל כל שהספיק לראות, בעודו מוטח קדימה בכוח לכיוון ההגה, היה צל מטושטש של גבר מזוקן שחלף על פניו במבט מבוהל. הוא הזדקף וכאב חד ניעור בצלעותיו.
אחרי רגע התעשת איתן וקלט שהולך הרגל נפגע. הוא שחרר את חגורת הבטיחות וניסה לצאת מהרכב בריצה, אך הכאב בצלעותיו התגבר והוא האט לצליעה מהירה. לאחר חיפוש מהיר הבחין בגוף השוכב על הקרקע, נושם חלושות ובאטיות ומשמיע מדי פעם קול אנקה חנוק. "אתה בסדר?" שאל.
האיש לא הגיב. דם זרם מתחת לראשו ונקווה בשלולית שהלכה וגדלה.
איתן ניסה לשחזר כיצד יש לפעול במקרה כזה. הוא ירד על ברכיו וניסה למדוד דופק בווריד הצוואר ולהפשיל את מעיל הדובון הכבד כדי לבצע עיסוי לב. לפתע הניע האיש את פיו, כמנסה ללחוש דבר מה. איתן קירב את אוזנו לשפתיו, אך התקשה להפריד בין הנשימה המאומצת לבין המילים. בין המלמולים היה לו נדמה שהוא שומע את המילים "בן פיאבי..."
"מה אתה מנסה להגיד?" שאל איתן, נשימתו נעתקת.
המזוקן התאמץ להרים את ידו לכיוון איתן. על אצבעו היתה טבעת גדולה. הוא מלמל משהו נוסף שנשמע כמו "הפיצוץ..." הלחישות נדמו כעולות לו במאמץ רב. אחריהן נשמע חרחור של חנק, ולבסוף דממה. איתן מישש שוב את הדופק, אך לא הרגיש דבר.
לראשונה בחייו ראה אדם מת מול עיניו. לבו של איתן הלם בעוצמה וגופו התכסה זיעה. הוא הוציא מכיסו את הטלפון והתקשר להזמין אמבולנס. המוקדנית התקשתה להבין היכן הוא נמצא וגם לו לא היה הדבר ברור לגמרי. לבסוף הועלה על הקו מנהל המשמרת ובמבטא ערבי בולט אמר: "אני יודע איפה זה. נגיע הכי מהר שאנחנו יכולים."
איתן כיסה את פניו של המת בחולצה שמצא בתא המטען, וזו מיד האדימה מדם. הוא התיישב על גדר אבן נמוכה וחיכה. הדקות נקפו. הוא היה עייף ואירוע הדריסה היטשטש בתודעתו. מחשבותיו נדדו אל הצימר שבו בילה עם תמר בסוף השבוע. שוב צפה בו המבוכה שחש כשכרע על ברכיו אחרי הארוחה, שלוּוְתה בשיראז הפשוט והארומטי האהוב עליהם, ושלף מכיסו את הטבעת. תמר, במקום שתתנפל עליו בחיבוק אוהב, כיסתה את פניה בידיה ורצה בוכה לחדר השינה.
שארית סוף השבוע עברה באווירת נכאים. לא עזר שהתנצל באבירות ואמר שזאת הצעה פתוחה ללא תאריך תפוגה, ולא הועילו הניסיונות הגמלוניים שלה, המהולים ברגשות אשמה, להסביר שלא ציפתה לזה והיא צעירה מדי לחיים מסודרים ו"חסרי ריגושים". זה היה הביטוי שפגע בו יותר מכול. הוא? חי חיים "חסרי ריגושים"? נכון, הוא בן שלושים ועובד כמנהל מוצר בחברת היי טק מצליחה. הוא יכול להבין מדוע העיסוק הזה מצטייר כמשעמם ואפרורי. נכון גם שהוא אדם שקט וכבר מרגיש מבוגר מכדי לבלות במסיבות עם חבריה של תמר, שכולם בשנות העשרים לחייהם, או לרבוץ בפאבים אפלוליים. ועדיין, האמירה הזאת פגעה בו וגרמה לו להרגיש שאף על פי שהם יחד כבר שנה, תמר כלל אינה מכירה אותו. ובכל זאת, בהסתכלות של אדם אובייקטיבי מבחוץ, האם הוא יכול לטעון בלב שלם שהוא חי חיים מרגשים?
הוא ידע שתמר לא היתה כל כך רחוקה מהאמת.
למרות תחושת אי הנוחות שנוצרה, הם ניסו לנצל באופן מיטבי את השהות בצימר. הם רחצו יחד בג'קוזי, אבל למעט ניסיון אחד מגושם - לא עשו אהבה. במקום זאת יצאו לטיול רגלי קצר בסביבה, כשכל אחד מהם שקוע במחשבותיו. במובן מסוים איתן שמח על כך שנסעו במכוניות נפרדות. תמר הגיעה לצימר אחרי שבילתה שלושה ימים בסדנת רוחניות ליד הכנרת, והוא, כרגיל, נמלט ברגע האחרון מהמשרד. איך היה מתמודד עם שתיקה כל כך ארוכה לאורך נסיעה בת יותר משעתיים בחזרה לתל אביב בעומס התנועה של מוצאי שבת?
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"מחוץ לתלם", אדם פיין (שם בדוי), הוצאה לאור: ידיעות ספרים, 256 עמודים.
בשיתוף עברית
