בשיתוף עברית
הפעם הראשונה ששחטתי עגל במו ידי היתה חודשים ספורים אחרי שעליתי לאוניות המשלוחים החיים. הפלגנו לנמל קופר דרך הים האדריאטי. זה היה בחורף והיה קר, קור שנצמד אל העצמות וחפר בבגדים העבים. והם המתינו לנו שם בסלובניה, חמשת אלפים עגלים שנאספו מליטא ומכפרים מסביב, דחוסים ומותשים במשאיות הכבדות, חלולים ומחוללים. פרקנו אותם אל בטן האונייה ונתנו להם לאכול והובלנו אותם לשחיטה.
הוא היה שמן וכבד, העגל הראשון ששחטתי, והוא היה צעיר ופעלתן. העגלים התחלקו לשמנים ושריריים, והוא ללא ספק היה מן השריריים והשמנים גם יחד. כל אותה שעה, בזמן שפרקנו והעמסנו עגלים תשושים, הוא התרוצץ מקצה לקצה באונייה, מריח את צחנת הפגרים וחלקי האיברים שנספגו ברצפת הסיפון משנים של הפלגות, כמו מבין לא מבין לאן לוקחים אותו ומה נגזר עליו, ומה הטבע פקד עליו לעשות ברגעים כאלה כדי לשרוד.
לא היה שם אף אחד מלבד שנינו. וגם אני זזתי מקצה לקצה כמו אינדיאני שמסתער על בופאלו או על סוס פרא. הקשבתי לרעשי המנועים, מדדתי את נשימותיו, חשתי בתנודות הרוח, עד שהעגל עצר והביט בי בעיניים מלאות וכהות - עומק נשקף מהן כמו הגולה הכחולה, ולא הריקנות או מסך העשן שראיתי בעיניהם בזמן שהתעוורו בהפלגות - ואמרתי לו רגע לפני, "אני הולך לשחוט אותך, באבי אביך אני אשחט אותך, ואתה לא תתנגד." וכשבאתי לשחוט אותו תפסתי בסכין החדה ביותר שהיתה לנו בפתח כל סיפון וסובבתי אותה בידי כמו אקדוחן במערבונים, רגע לפני שהוא שולף והורג את אויבו המר, ואז הסתערתי עליו והרמתי ראשו ושיספתי גרונו באבחה אחת. הוא התנגד, בכוח רב התנגד, עד לרגע שבו נפלה הסכין ושחטה. דם השפריץ לכל עבר ומילא בגדי. התרחקתי ממנו שלושה צעדים, מתנשף, שערי נופל על פני. עוד דם ניגר ומילא את דק האונייה, וכבר לא הסתכל עוד בעיני.
הפעם הראשונה ששחטתי עגל היתה גם הפעם האחרונה שהסתכלתי ליצור חי בעיניים. מאז הפסקתי להביט בעיניהם של בעלי חיים ובעיניהם של בני אדם. ובכל פעם ששכבתי עם אישה הסתכלתי לצדדים ולתקרה, רק שלא תצוד אותי במבטה. הן לרוב תפסו בפני ואילצו מבטי וביקשו לשמוע את נשימותי תוך כדי שאני מסתכל עליהן, ואני ברחתי הצדה. ובכל פעם ששחטתי עגלים התקרבתי מעורפל חושים, בעיניים שפופות, במבט מתבייש, התקרבתי וצעדתי כנשמה שעזבה את גופה, בצעדים של נשר אל נבלת שור, נוגע לא נוגע, בטפיפות של צבוע, בודק ומתרחק ונכנס אל הגומחה שתסתיר אותי מפני המוות. והבנתי שאיני רוצה יותר עיניים לראות את יופי העולם, כי העולם היה כיעור והעולם היה אכזר כפי שנשקף אלי בבטן האונייה. עקרתי את עיניהם של עגלים שהתעוורו וראיתי בעיניהם פנינה כסופה ואטומה. עקרתי את עיניהם כדי לוודא שלא יראו את הזוועה.
היו ימים שהסתערתי מאחור כדי לא להביט, ודקרתי בכל חלקי הגוף - בצוואר ובראש ובבטן ובלב. כן, גם את הלב, שהתכווץ ונמתח, מצאתי עם הזמן, הרך והיפה מכל שרירי הגוף. עד שהצליח העגל קצת לברוח וקרס בכובד גופו על הרצפה ומת. ומרגע ששמעו את גניחות המוות, התאספו הדגים הגדולים מסביב לאונייה, מעלים בגב סנפיר, צוללים מטה. הדגים הגדולים שהופיעו בחלומותי שנים רבות אחרי שעזבתי את הים.
היו אלה מראות השחיטה. וחברי לאונייה שבאו וראו את מראות השחיטה עצרו מוכי בהלה ואמרו, "גאד דמט, אצלך זה תמיד הרבה יותר מלוכלך."
כולנו שחטנו. אני זוכר. ואם היה מי שנמלט מן השחיטה, השחיטה לא עזבה אותו. צעדנו במסדרונות הדם וריחות המוות. כך היה ביום שבו שחטתי את העגל הראשון שלי. התנשפתי והשלכתי את הסכין ועזבתי אל הסיפון העליון וניקיתי את הדם. לא באמת אהבתי את מראות הפגרים המוטלים, אבל עם הזמן לא ייחסתי להם חשיבות מיוחדת. שחטתי אותם כמו ששוחטים עגלים וכמו ששוחטים טלאים וכמו ששוחטים תרנגולים תלויים בראש שמוט, כשאינם מתנגדים או מקרקרים. כמו שצולים את בשרם הרך ומבשלים בתבשילים. שחטתי לא עבור מזון ולא מתוך הנאה, מהרגל השחיטה שחטתי; הכוח ששלט ברבים מאיתנו על האוניות. שחטנו ואכלנו מה שאכלנו וזרקנו מהאוניות מה שזרקנו, וידענו שלא יגידו דבר ולא נשלם מחיר על מעשינו ותיעבנו כל רגע.
מעולם לא ספרתי כמה עגלים עברו תחת ידי; כמה זרקתי מהסיפון לים, כמה השארתי שם מאחור. אבל ספרתי כמה נשימות הם נשמו ברגעיהם האחרונים. שכבתי לצדם כמו אם המרגיעה את בנה התינוק, שומע איך הריאות מתמלאות באוויר, עולות ומתאמצות ופולטות רעשי נחירה. הייתי סופר וסופר עד שכבר הבנתי בעצמי מתי תהיה זו השאיפה האחרונה. הם לא סיימו יותר מעשרים נשיפות. מרוצה חייכתי על הסיפון שכך היה וכך ידעתי. וג'יין, שהיתה שם איתי על האונייה, אמרה לי שברגעים האלה מרגישים, ולו לרגע, כמו מלאך המוות. וזה רע וזה מעורר אצלה בחילה בכל פעם מחדש. לא האמנתי באלוהים ובכוח שיש למי שנטל חיים ולמי שנתן חיים. קטנים ממני לקחו חיים במידות גדולות בהרבה, ואף אחד לא חשב עליהם כעל אלוהים.
הוא היה גדול יחסית, בן חמישה חודשים, אבל נמנה עם הגדולים בחבורה. האכילו אותו ופיטמו אותו מבוקר עד ערב, בכפר שבו גדל בצפון ליטא. מספר האוזן שלו היה עוקב וקליט: 4567. אני זוכר את סימני הזיהוי המשולשים והצהובים מרקדים באוזניו בזמן שקיפץ בבטן האונייה. והוא ידע שהוא גדול והוא ידע שהוא חזק, והוא ניסה עלי את כל התרגילים שיכול עגל לנסות; הצמיד ראש לברכיים וקפץ על הרגליים הקדמיות ונע ממקום למקום בסיפון העליון. וכשהבנתי שיהיה קשה להשתלט עליו, הכנתי רצועת עור ארוכה ושרשרת שתעזור לי לקשור את רגליו, וקצת אחרי שהצלחתי לדחוק אותו לפינה בין ארבע מכלאות המאוכלסות בשישה עגלים, הסתכלתי בעיניו טוב טוב, מבט ממוקד שסיפר לי את כל תולדותיו - למן הרגע שנולד ועד לצער בסוללות האונייה והוא החזיר במבטו ופעה.
עד היום איני יודע לספר מה גרם לי לשחוט אותו. הסתכלתי בעיניו וידעתי - זה יישחט. ואיך זה שעיניו, קרות ויציבות כעיני שחף, סיפרו לי מה שסיפרו ואני המשכתי עם מה שהתחלתי בלי לחשוב פעמיים. לפעמים אני חושב שלא באמת הייתי שם ברגעים האלה, כי אם כוח אקסטטי של מי שהתייאש בחיים וראה יותר מדי מוות ורדף אחריו ומילא תשוקותיו. ובמרדף הזה, הגוף אינו אלא ציווי, סך כל המחשבות שהאדם נושא על כתפיו.
באותו שבוע עזבתי את הנמל כשרוח פרצים נדנדה בגשר. אייק ושלושה סוורים עלו לאונייה והודיעו לי שאבי מת בתאונת עבודה, ושאלו אם אני רוצה לראות את הגופה ששכבה מתחת למנוף שקרס ברציף עשרים ושתיים, בזמן שפרקו את המכליות אל המזח. ואני אמרתי שלא וגם כשהתעקשו לגרור אותי בכבש האונייה, לטפל בסידורים להלוויה, סירבתי והפלגתי, וכשחזרתי השלכתי אותו לבור באדמה והנחתי מצבה קטנה ליד שדרת עצי הברוש, בלי ביקורים ומספידים.
ידעתי שעבודתו תכניע את גופו, והוא ימות בתוך שלולית שמנים וגריז. והוא הלך וחזר אבי, מדי בוקר הלך וחזר, שפוף ומותש כמו אובידיוס שביקש מן המוות שיפתיע אותו בעבודתו.
אומר הזוהר, כשמתקרבים ימי האדם למות מכריזים עליו בעולם שלושים יום ואפילו עופות השמים מכריזים עליו, ואם צדיק הוא מכריזים עליו שלושים יום בין הצדיקים בגן עדן. כך סיפר לי רב החובל בר נתאי במועדון הימאים. ואני אמרתי, "אבי לא צדיק ולא יכריזו עליו בין הצדיקים." אז סיפר בר נתאי הימאי, כשמתחילים אותם שלושים יום, צלמו של אדם נחשך והצורה הנראית בארץ נמנעת מלהיראות.
את זה אני זוכר. שלושים הימים שבהם נע אנה ואנה, חסר צלם. ואני רואה אותו כפי שהלך, ורואה איך נשמתו הסתלקה בכל לילה, ולא האירה לו בחלום ולא בתפילה. שלושים יום עבר ממנו הצלם עד אשר שכב אבי כמו אחד העגלים באוניות המשלוחים, שכב על צדו ולא זז יותר ולא הביט עוד בעיני.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"המשלוח", אלעד זרט, הוצאה לאור: ידיעות ספרים, 208 עמודים.
בשיתוף עברית
