פרק 1 - מוזיקאי מלידה
עוד כשהייתי עובר קטן בבטן של אימא היא נהגה לתופף על בטנה, כי היא רצתה שיהיה לה בן מתופף, ואבא נהג להניח אוזניות על כרסה ההריונית ולהשמיע את הקונצ'רטו מספר 2 לפסנתר של יוהנס ברהמס. אני די בטוח שכך החלה אהבתי למוזיקה בכלל ולמוזיקה קלאסית בפרט, ומהרגע שהצלחתי לאחוז בידיי מקלות תופים – בערך בגיל שנתיים – לא עזבתי אותם לעולם.
נולדתי בבית מוזיקלי, עם אבא פסנתרן ואימא שמכירה יותר שירים בעולם מ"ספוטיפיי". התחלתי לנגן עוד כשהייתי בן שנתיים ואפשר לומר ש"נגזר" גורלי להיות מוזיקאי. עוד לא ידעתי באיזה כלי אני הולך לנגן כי הייתי עדיין קטן, אבל לא עבר הרבה זמן עד שמצאתי את ייעודי בתופים, ותמיד אמרתי – עד היום – שאני מצליח לבטא את עצמי בתופים טוב יותר מאשר בדיבור או בכתיבה. עצם העובדה שהספר הזה יצא לאור היא הישג עצום עבורי.
בתור ילד אני זוכר שבבית תמיד הייתה מוזיקה, ובעיקר מוזיקה קלאסית – הסגנון שאני הכי אוהב ומתחבר אליו. בתור ילד ניגנתי שעות על גבי שעות בתופים כי היה לאבא שלי אולפן הקלטות בנמל תל אביב. יכולתי לנגן בכל שעות היממה בלי שאף שכן בעט לי בדלת – מה שקרה לא מעט כשהייתי נער מתבגר והתאמנתי כל הזמן בבית אצל אימא. כשניגנתי אצל אימא היא אף פעם לא אמרה לי להפסיק, אלא השכנים היו הבעיה. היה לי מזל שהייתה לי האפשרות הזאת לנגן באולפן של אבא בלי להפריע לשכנים.
אבא ואני ניגנו אין-ספור פעמים יחד ותמיד הבנו זה את זה בכל הקשור במוזיקה, לפעמים אפילו טוב יותר מאשר במילים. אני זוכר שהייתה תקופה שלמדתי פסנתר במשך שנתיים או שלוש אצל מישהי שאבא למד אצלה כשהוא היה צעיר. אך לבסוף חזרתי באופן טבעי לתופים, כי שם הרגשתי שאני מצליח להביע את עצמי הכי טוב.
מגיל צעיר אבא היה המודל לחיקוי שלי במוזיקה וגם בתופים. הוא לא היה מתופף, אבל הוא היה מסוגל להראות לי כמה דברים בסיסיים כדי שאבין את הדברים בהתחלה. אבל אני תמיד אהבתי ללמוד בעצמי. גם בבית הספר וגם במוזיקה. הייתי אוטודידקט. העדפתי לקנות מצבור של ספרי תווים וללמוד בעצמי, לקרוא ספרים, לראות הרצאות, לצפות בסרטים דוקומנטריים, לחקור דברים באינטרנט ובגדול להתנסות בכוחות עצמי, בקצב שלי, בלי שאף אחד יכתיב לי את צורת החשיבה שלו ובלי מסגרות.
מאוחר יותר, עם השנים, גיליתי שאני מרגיש מעט "תקוע". לא הצלחתי לרגש את עצמי עם מצב הנגינה הנוכחי שלי ורציתי ללמוד דברים חדשים. הבנתי שללמוד לבד זה טוב, אבל ללמוד מאנשים אחרים זה לא פחות חשוב. אחרי הכול אין חכם כבעל ניסיון, ולכן התחלתי ללמוד מאחרים. נרשמתי לכיתות אומן ולשיעורים פרטיים עם מורים מחו״ל, טסתי ללמוד בברזיל ובהודו ואפילו השתתפתי בסדנאות תופים בקרואטיה. ללמוד זה הדבר הכי חשוב בחיים.
לא אשכח שבגיל שמונה אבא הראה לי בפעם הראשונה בחיי את הדי-וי-די של "סירק דו סוליי" למופע שנקרא ״קווידם״ (Quidam), ועד היום אני זוכר את הרגע הזה. בגיל שלוש-עשרה בבר המצווה שלי, אבא קנה לי את התופים המקצועיים הראשונים שלי. הם נמצאים אצלי עד עצם היום הזה והם יקרים מאוד לליבי.
שנה לאחר מכן, בגיל ארבע-עשרה, אימא לקחה אותי לטיול בהולנד, ושם קנתה לנו כרטיסים למופע ״אלגריה״ של "סירק דו סוליי". זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותם בהופעה אמיתית, ואני יכול להגיד שמכל הטיול הזה, זה הדבר שאני הכי זוכר – המופע. זה היה בלתי נשכח. התאהבתי ב"סירק דו סוליי", אבל עוד לא ידעתי שאני אנגן איתם בעתיד.
השנים עברו ויום אחד הייתה לי הופעה בתל אביב, ואחריה ניגש אליי בחור אפרו-אמריקאי גבה קומה. הוא לבש מעיל ענק, ארוך ושחור, כמו גלימה. הוא ניגש אליי ללחוץ את ידי (הייתה לו יד עצומה) ואמר לי באנגלית בקול בס נמוך, ״Keep doing what you’re doing״, וזה היה רגע שלא אשכח לעולם. אני נזכר ברגע הזה פעם בשבוע לפחות.
מכיוון שבחטיבת הביניים למדתי בבית הספר לאומנויות במגמת המוזיקה, כל החברים שלי נרשמו כמובן לתיכון לאומנויות ידוע בלב הארץ כדי להמשיך עם מגמת המוזיקה, וכמובן גם אני רציתי. הגיעה שעת האודישן, אך להפתעתי לא קיבלו אותי ואת כל החברים שלי כן קיבלו. התאכזבתי מאוד והרגשתי שכל החברים הסתכלו עליי שונה מאז.
באופן טבעי קשרי החברות בינינו התנתקו מפני שלמדנו בבתי ספר שונים. לא קל להגיע לתיכון חדש עם אנשים חדשים, ועוד בלי מגמת מוזיקה. בסופו של דבר הגעתי לתיכון מיוחד מאוד, מכיוון שלומדים שם אך ורק מה שצריך לבגרויות ולא שום דבר נוסף, ומכיוון שגם לא הייתה שם מגמת מוזיקה היה לי המון זמן פנוי בבית להתאמן על התופים אחרי שעות הלימודים. וזה מה שעשיתי לאורך כל התקופה הזאת. הגעתי לבית הספר ומיד אחרי הלימודים תפסתי אוטובוס הביתה להתאמן כל היום.
אחרי שלוש שנים בתיכון, שבהן הייתי מצטיין כיתה בכל שנה, בחרו בי גם להיות מצטיין קמפוס תל אביב בנשף הסיום של התיכון – דבר שמעולם לא קרה לי לפני כן ומעולם לא חשבתי שיקרה לי. אבל בסופו של דבר לא הגעתי לנשף לצערי, מפני שהייתה לי הופעה באותו ערב. העדפתי לנגן כמה שיותר, וזה בא על חשבון דברים אחרים כל הזמן. שמחתי מאוד שהלכתי בדרך המיוחדת שלי, והכי חשוב – קיבלתי תעודת בגרות מלאה.
מיד בתום הלימודים הייתה לי חוויה ראשונה ויוצאת דופן שהייתה הזדמנות פז בתור מתופף: לנגן בקיסריה עם דוד ד׳אור, הפילהרמונית הישראלית וה"ג׳יפסי קינגס". זה היה ערב שלא אשכח לעולם, גם בשל החוויה המעצימה וגם מפני שמאוחר יותר למדתי ניצוח אצל רפי קדישזון, מי שניצח על ההופעה בקיסריה.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"קצב התוף כקצב הלב", עדן בכר, ספרי ניב, 164 עמודים
