כשאתם חושבים על טינדר, אתם חושבים כנראה על חדוות המין המזדמן, שיחות שמתחילות בהתלהבות ונקטעות בפתאומיות, שתיקות מביכות שמוגשות לצד יין חצי יבש, ואולי אפילו סיפור אהבה, שלא נדע. אבל יו נסבו חושב על רוצחים סדרתיים.
"חברה טובה שלי, שהיא גם מדריכת הטיפוס שלי, הייתה רווקה והתחילה לצאת לדייטים. שאלתי אותה אם זה בסדר אם אכתוב ספר על טינדר. לא רציתי לצאת לדייטים בעצמי, אז הפכתי לווינגמן שלה. היא הייתה חוזרת הביתה ומדווחת לי מה קרה", מספר נסבו בריאיון וידאו ל-ynet. למרות שהוא בבית, הוא חובש כובע מצחייה ומרכיב משקפי שמש. הוא נראה כמו כוכב רוק, מדבר כמו כוכב רוק - ולא בטוח שזה עניינכם, אבל הוא גם מרוויח כמו כוכב רוק. בכל אופן, נחזור לענייננו.
"הרעיון של פגישה עיוורת התחיל לרתק אותי לפני שנים, הרבה לפני טינדר, אבל עמוק לתוך העידן של אתרי ההכרויות. הייתי הולך לבית הקפה המקומי שלי, כי העדפתי לכתוב שם מאשר בבית, וראיתי בשולחנות לידי גברים ונשים משוחחים. בגלל הנימוס שבו הם דיברו זה עם זה, כל אחד בתורו ובלי להפריע, הייתי בטוח שאלה ראיונות עבודה. אבל אז הבנתי שאלה דייטים. והייתי מרותק מהמוזרות והמבוכה: הגופים הנוקשים שלהם, קשר העין המאולץ. ככה הגיע הרעיון לספר".
נסבו מדבר על "צמא", מותחן שרואה אור כעת בעברית (ידיעות ספרים), ובו הוא מחזיר לחיינו את הבלש הארי הולה. אמיץ אך רדוף, בעייתי אך טוב לבב - כל מה שהייתם יכולים לצפות מבלש, אבל עם תוספת של סרקזם וחיבה אדירה לשירי פופ. עכשיו הולה כבר בסוף שנות ה-40 לחייו, נשוי בנחת, ומנהל אורח חיים נטול התמכרויות והסתבכויות. אך כצפוי, השלווה נגוזה באופן בלתי צפוי, כשאדם אלמוני מתחיל לרצוח בזו אחר זו נשים מהטינדר. מבחינה הולה, אלה חדשות גרועות במיוחד, כי הוא מכין את חלקן באופן אישי והוא נאלץ לחזור לתפקיד.
אתה מזהה קשר בין עולם הדייטים להתנהגות של פסיכופתים?
"כן. אני חושב שזה מעניין שאפליקציות ההיכרויות מאפשרות לך להמציא את עצמך מחדש ולהציג את עצמך כמשהו שאתה לא. זו בעצם הזדמנות לעצב לעצמך אישיות אחרת, מבלי שאף אחד יודע. זה הולם מאוד פסיכופתים".
בספרים שלך, וגם בספר הזה, אתה מנסה להגיד משהו על העולם העכשווי - או שהוא רק משמש כרקע לעלילה?
"עלית עליי. החברה והחיים המודרניים, בספרים שלי, הם רק הזדמנויות לספר סיפורים בלתי רגילים. זו קלישאה, אבל אני מאמין שבסופו של דבר כל סופר כותב על עצמו. זה מוזר, אבל לא תמיד אני מבין את זה בזמן שאני כותב. רק שנים לאחר מכן, כשאני כותב הקדמות לספרים לכבוד התרגומים שלהם בחו"ל, אני מבין פתאום שהעלילה מתייחסת למה שקרה בחיים שלי באותה תקופה. זה לא יכול להיות צירוף מקרים, שהחיים שלי מופיעים על הדף".
נסבו עובר לדבר בנימה כללית: "אתה חייב לקחת את הסיפור מאיפשהו, ובדרך כלל זה מהחיים שלך. בסופו של דבר מה שאתה כותב עליו זו החוויה שלך ועל ההרהורים שלך. אפילו בז'אנר רחוק ממך לכאורה כמו 'מי עשה את זה', בסוף אפשר למצוא אותך שם".
"אני המוזיקאי הכי גרוע בלהקה שלי"
ביום שאנו משוחחים, מזג האוויר בישראל קודר. "כמו אצלכם בנורווגיה", אני אומר לנסבו, שעדיין חי במולדתו. מכאן מתנהלת שיחה על מזג האוויר, אך היא לא מתמקדת בנימוסים ובהליכות, אלא בבדיקת קלישאות. "טוענים שמזג האוויר הקודר אצלכם, ובסקנדינביה בכלל, מעודד ספרות אפלה ומלאת תעלומות. הגיע הזמן לשאול - זה באמת משפיע?". נסבו צוחק. "אני לא חושב. רוב הרומנים שלי נכתבו בכלל בחצי הכדור הדרומי, בארצות חמות. לפעמים אני יוצא לטפס על סלעים ברחבי אסיה או ביוון, ושם אני כותב, חודשיים בכל פעם. ופעם כתבתי ספר שלם בארגנטינה. אז אני לא חושב שיש קשר. תראה כמה רומנים אפלים מגיעים מלוס אנג'לס".
הארי הולה מלווה אותך כבר כמעט 25 שנה. הבאת אותו לעולם כשהיית באמצע שנות ה-30 לחייך, והיום אתה בן 60. מי הוא בשבילך?
"כשהתחלתי לכתוב עליו, מעולם לא תכננתי שהוא יהיה האלטר אגו שלי - והוא לא. מצד שני, אני כמובן מייחס לו המון השקפות ונטיות שלי, יותר מאשר לדמויות אחרות - בין אם זה קשור לפוליטיקה או לתרבות הפופ. אני רוצה להאמין שהוא דמות אפלה יותר ממני ובסופו של דבר זה מה שהוא - דמות שקיימת רק בתוך העולם הזה. אני לא פוגש את הדמויות שלי במכולת או משהו. הארי הוא כמו חבר שאתה יכול לבלות איתו שבוע, אבל לא תתקשר אליו שוב, כי היה לך מספיק ממנו. הוא אינטנסיבי. ואחרי שאתה מבלה כל כך הרבה זמן באפלה, אתה צריך כמה ימים אור".
"צמא" מתחיל בתיאור של מציאות רגועה, מושלמת כמעט, שהופכת למסויטת. אתה מרגיש שאושר הוא דבר שביר?
"אני חושב שאושר הוא כמו מצב חירום. גם כשאני מאושר, אני יודע שזה לא עומד להימשך זמן רב, זה מצב זמני ומתישהו הדברים יחזרו למצב הרגיל. זה לא בהכרח ששאר הזמן גרוע ואפל, אלא ממוצע. בת הזוג שלי אמרה לי פעם: 'אתה יודע מה, יו? אני חושבת שאתה אוהב להיות אומלל'. ואני חושב שזה נכון במידה מסוימת. אם לא אומלל, לפחות מלנכולי".
- רוצים לקרוא את ספריו של יו נסבו? לחצו כאן
אז מה מניע אותך אם לא המרדף אחר האושר?
"אני נהנה ליצור דברים, בין אם אלה ספרים או מוזיקה. אני אוהב את התהליך הזה: לקחת רעיון ולהפוך אותו לתוצר מסוים. אתה קם בבוקר ושנה לאחר מכן יש לך רומן. זה דבר נפלא. ויש הבדל גדול בין לקרוא ללכתוב. בין להאזין למוזיקה או לנגן בעצמך". וכאן נסבו מודה שכמו כולנו, גם הוא רוצה חיבוק: "כשאתה מבין שיש לך את היכולת ליצור משהו, אתה רוצה להביא את זה לשולחן. כמו כשאתה יושב עם חברים ואומר משהו מצחיק וכולם צוחקים ואתה מרגיש גאה. זה הרצון להיות מוערך".
אבל חוץ מהרצון ליצור ולהרגיש אהוב, נסבו מדבר גם על משהו אחר - הרצון לתרום. וכאן, הפוזה של הילד הרע מתחלפת תוך רגע בנימה של השכן הלבבי. "יש לנו רפלקס חברתי כזה. גם הארי, כדמות, שונא את העבודה שלו אבל מתמיד בה כי היא מאפשרת לו לתרום לחברה. אני חושב שזה הדחף הכי חזק בשביל רוב האנשים, זה כמעט ביולוגי. לתרום לעולם. זה משהו שאפילו אאוטסיידרים אוהבים. כנגר, אתה נוהג לעבודה ואתה יכול לעצור ברמזור אדום ולראות בית שבנית ואנשים גרים שם. ואפילו שאף אחד לא יודע שאתה בנית אותו, אתה תרגיש מרוצה. זה חשוב יותר מהכסף והתגמול - לדעת שעשית משהו טוב".
(נסבו מופיע עם הלהקה)
מאז ראשית שנות ה-90, נסבו גם חבר בלהקת הרוק "די דרה", שזוכה להצלחה בלתי מבוטלת בארצו. למעשה, בנורווגיה אנשים הכירו אותו כמוזיקאי עוד שנים לפני שהתפרסם כסופר, וזה היה בעוכריו בראשית דרכו. "כשהתחלתי לכתוב רומנים, אנשים אמרו שמדפיסים רק כי אני מוזיקאי מפורסם. ואתה יודע מה? זה הוגן וזה היה נכון. לפחות בהתחלה".
המוזיקה חשובה לך כמו הכתיבה?
"תראה", נסבו אומר וחיוך מבצבץ מתוך הזקן הקצוץ והבהיר. "אם להיות כן, אני המוזיקאי הכי גרוע בלהקה שלי, אבל אני גם הבחור עם הביטחון שכותב את השירים. כל שאר החברים בלהקה ממש טובים, בעוד שאני אפילו לא יכול לנגן מוזיקה שאני שומע בראש. אז כמוזיקאי, אני ממש צריך להילחם. אני אוהב לכתוב שירים יותר משאני אוהב להיות בסטודיו, לנגן ולעבוד על הפרטים הקטנים - אני רוצה כבר לגמור עם זה. בכתיבת רומנים זה בדיוק הפוך - אני יושב לבד במשך שעות ומשקיע בכל הפרטים". אל תצפו אגב להופעה של "די דרה" בישראל. כיוון שכל המילים בנורווגית, זה קורה רק לעתים נדירות. "יצא לנו לטייל קצת בעולם וזה היה כיף. הצלחנו לגרום לצ'כים לשיר בנורווגית".
"תור הזהב של הטלוויזיה מאחורינו"
בעידן שבו כל סדרה שנייה מבוססת על ספר, וכל ספר מצליח נמכר לעיבוד - גם נסבו התנסה בהרפתקאות בעולם הטלוויזיה. זה רק מתבקש, כשאתה נחשב לאחד מסופרי המתח המצליחים ביותר בעולם, ולאחר שזכית כמעט בכל פרס אפשרי בארצך. הסדרה "כיבוש" (Occupied) עלתה למסכים בשנת 2015, על פי תסריט של נסבו ובבימויו של אריק סקיולדביירג ונחשבה לאחת היקרות ביותר שהופקו אי פעם בנורווגיה (בהמשך נמכרה לעולם ועלתה גם בישראל, בנטפליקס). אם לא צפיתם, ובלי ספוילרים, "כיבוש" מתרחשת בנורווגיה עתידנית, שלא לומר דיסטופית, הנתונה תחת כיבוש של רוסיה. זאת לאחר משבר אנרגיה כלל-יבשתי, שנגרם מהחלטת השלטון הנורווגי לדחול מהפקת נפט וגז מטעמים סביבתיים.
אתה מתכנן להמשיך לכתוב לטלוויזיה?
"אני נהנה מזה ואוהב את זה. סגנון הכתיבה שלי מושפע מסרטים ומתאים לטלוויזיה. אני משתייך לדור שקרא הרבה, אבל בילה עוד יותר זמן מכך מול מסכים", נסבו אומר, ומבהיר שהוא "תורם" לתסריטים יותר מאשר כותב אותם בעצמו. כך או כך, מבחינתו אין תחליף לספרות - ולאו דווקא בשל החיבה למדיום. מדובר בחופש מסוג אחר. "הדבר הכי מדהים לגבי כתיבת רומנים הוא שאתה יודע שזה יפורסם, ולא תצטרך להתעסק עם שחקנים, מפיקים וצוותי צילום. כשאתה כותב, אתה משחק את כל התפקידים הראשיים בעצמך ובזה זה נגמר".
ולנסבו יש גם נבואה, מדכדכת מבחינת תעשיית הטלוויזיה אך אופטימית מבחינת המו"לים. "התעשייה השתנתה בשנים האחרונות, ונדמה לי שעכשיו כולם קצת חוששים לקחת סיכונים. אני חושב שמכמה בחינות, ייתכן שתור הזהב של הטלוויזיה כבר מאחורינו. זה נכון שיש עכשיו שפע עצום של סדרות, אבל אני לא בטוח שזה מוכיח את עצמו ושהרשתות מרוצות ממוצרי הנישה שלהן. לדוגמה, אני לא בטוח אם סדרה נועזת כמו 'מד מן' הייתה יכולה להיווצר היום".
אז הרומן לא מת, בניגוד למה שאומרים.
"ממש לא. הרבה אנשים חושבים שבעולם התרבות אין מספיק מקום לכולם, אז צריך להתחלק, בין ספרים לסרטים לדוגמה. אבל בפועל, העוגה רק הולכת ונעשית יותר גדולה. אנשים צורכים המון ספרים בכל שנה, זה רק הולך ומתגבר. אני זוכר שסבא וסבתא שלי, שהיו אנשים משכילים, החזיקו המון ספרים בבית. הם פשוט מעולם לא קראו את אותו ספר פעמיים. היום אנשים כבר לא צוברים ספרים".
תכתוב ספרים עד שיימאס לך?
"אנסה להפסיק לפני שיימאס לי. אבל המזל שלי הוא שאני לא חייב לכתוב", הוא אומר, ומתייחס כמובן להיבט הכלכלי של העניין. מבחינת הדחף, זה כבר סיפור אחר. "אני תמיד שואל את עצמי - האם העולם צריך בכלל את הספר הזה? והרבה פעמים התשובה היא, 'לא, הוא לא. אבל אני צריך את הספר הזה'".
