ישנם רגעים בהם אדם ישוב מול המסך, צופה בסדרה ומציין לעצמו בנחת שעבור סדרות כאלו הומצאה הטלוויזיה. לא מלודרמה עתירת תקציב, לא דיאלוגים מתחכמים בהפוך על הפוך, לא תסריט מלא תעלומות שמתקפל ונפתח ומתקפל עד לסופו הלא מספק. רק זאת - דרמה-קומית אנושית, עשויה מהחומרים הכי אלמנטריים – יחסים, פרידה – וכזאת שכתובה כל כך טוב, שלשחקנים שלוקחים בה חלק אין ברירה אלא לזרוח. "חזרות", הדרמה הקומית החדשה שעלתה בכאן בחמשוש האחרון, מספקת את כל מה שהייתם מצפים מסדרת טלוויזיה – מצחיקה, מנחמת, שובת לב ומעוררת תיאבון, עם איכות של יהלום תסריטאי ונגיעת הקסם של החיים עצמם. מצטערת אם זה נשמע כאילו בלעתי קונטיינר של קומפלימנטים, זאת באמת אחת הסדרות היותר מהנות שצפיתי בהן לאחרונה, וכמשלמת מיסים מאוד מעודד להיווכח שזה מה שהכסף שלי עשה היום.
מתוך "חזרות"
(באדיבות כאן)
אם אהבתם את "אפיזודס" המצוינת (ששודרה בזמנו ב-yes), בטח תאהבו את מה שנראה כמו הגרסה הישראלית שלה, שיצרו נועה קולר ("להעיר את הדב", "קופה ראשית", "המנצח"), הפרטנר שלה לכתיבה ארז דריגס ואסף אמיר, שגם הפיק. קולר ודריגס גם משחקים בה בתפקידים הראשיים כבני זוג - מחזאית ובמאי, שהקריירה שלהם נוסקת דווקא כשהיחסים שלהם מתרסקים. רגע אחרי שהם נפרדים מתגשם חלומם, ומחזה שהם אמורים לעבוד עליו יחד מתקבל לתיאטרון מבוקש. הם נאלצים לוותר על החגיגות לטובת ניסיונות להבין איך להציל לפחות את החלום המקצועי שלהם, ולגרום לו להצליח בעבודה משותפת.
מדובר בטייק אוף על החיים עצמם – קולר ודריגס הכירו בבית ספר למשחק והפכו לזוג לפני 15 שנה. אחרי שנפרדו התברר שכבני זוג הם אולי לא כל כך מוצלחים, אבל דווקא במישור המקצועי שיתוף הפעולה ביניהם עובד. הם כתבו מחזה "אחד פלוס אחת", שתיאר את היחסים ביניהם מהמעבר למגורים משותפים עד לפרידה, ועלה בכמה תיאטראות בארץ. לטלוויזיה הם כתבו את הסדרה שתיארה את העבודה על המחזה. כבר בפרק הראשון הם נפרדים, בשני הפרקים הבאים הם מתחילים לעבוד. רוב הסצנות מתרחשות במהלך העבודה על המחזה, מה שאפשר ליוצרים להפיק זהב קומי מההיכרות ארוכת הטווח שלהם עם אחורי הקלעים של התיאטרון. החל מהקונפליקט הנצחי בין האמנות והמסחריות וכלה באגו העצום של הנוגעים בדבר. ממש כמו ש"אפיזודס", שנוצרה על ידי זוג תסריטאים, דייויד קריין וג'פרי קלאריק, התמירה את חוליי תעשיית הטלוויזיה ההוליוודית לקומדיה מעולה.
וכשהכתיבה מלוטשת, מדויקת וטבעית, היא משליכה גם על המשחק. במקרה של שמיל בן ארי, שמגלם את השחקן הוותיק והבוטה ויבגניה דודינה, מנהלת התיאטרון הצינית והיבשושית, זה מתבקש. אבל ב"חזרות" גם אגם רודברג, שתצוגת המשחק שלה לא מצליחה תמיד לשכנע, מגלמת באופן מושלם את השחקנית היפה שמרוכזת בעצמה, ואיתי תורג'מן מעולה בתור שחקן הטלנובלות הפוחז שמקבל תפקיד בהצגה. ארבעתם מחזיקים את הקצוות הסאטיריים של הקומדיה, כמו חופה שמאכלסת תחתיה את הסיפור הזוגי של איריס ותומר (קולר ודריגס, שבצורה לא מפתיעה מגלמים את עצמם גם באופן יוצא מן הכלל).
בינתיים מסתמן שערוץ כאן נע כמו מטוטלת בין סדרות עתירות תקציב כמו "טהרן" ו"שעת נעילה" לבין סדרות קטנות יותר שמצליחות לגנוב את ההצגה, כמו "מנאייכ" ו"חזרות". הסדרות מהסוג הראשון אולי נמכרות לגופי שידור גדולים בחו"ל ומכניסות קצת כסף לקופת התאגיד, אבל הסדרות מהסוג השני הן אלו שמצדיקות מבחינתי, כצופה, את קיומו של הערוץ. אלו הסדרות שערוצים מסחריים אולי לא ששים להשקיע בהן משאבים בגלל הפוטנציאל המסחרי שלהן, אבל כשהן עולות לשידור מתברר שהן שוות כל שקל. החל מהדקה הראשונה שלה, "חזרות" עוברת מסך כממתק חד, מצחיק, מהנה ומעורר מחשבה על זוגיות ועל החיים בכלל. זו כנראה הפרידה העליזה והמענגת שצפיתי בה מימי, להוציא אולי את הפרידה של טראמפ מהבית הלבן.
