המשורר נתן זך מעולם לא שאף לכבוש את הפלייליסטים, אבל הוא בכל זאת חתום על כמה מהפזמונים האהובים ביותר בשפה העברית. הוא לא נתפס ככותב עממי, אך כמשורר התעקש כבר מתחילת הדרך להתקרב לשפת הדיבור, ולשחרר את השירה מכבלי החרוז והמשקל שאפיינו את הכותבים העבריים מהדורות הקודמים. נדמה שזך רצה להיות המשורר של כולם: השירה שלו, שעוסקת בחוויות אנושיות אוניברסליות, שואפת לגעת בקוראים מכל גיל ומקום ומבקשת לסחוף אותם באמצעות המוזיקליות שבה. כשקוראים את שורותיו, עם המצלול העשיר והקצב העדין, אפשר לשמוע אותן מתגלגלות בראש כניגון. כנראה שמסיבות אלה התחבב במיוחד על ידי מלחינים (הבולט שבהם הוא מתי כספי), ושיתופי הפעולה האלה הולידו כמה יצירות מופת, שמזכירות לנו גם היום שאין קשר חזק יותר - הדדי, מרומם נפש או סתם קליט - בין מילים ולחן. הנה כמה משיריו שהפכו ללהיטים גדולים, והסיפורים מאחוריהם. תהיה נשמתו צרורה בצרור השירים.
איך זה שכוכב אחד לבד מעז
בשנת 1974, באלבום הראשון שלו, מתי כספי הוציא את הגרסה שלו ל"איך זה שכוכב". זך היה אז כבר בן יותר מ-40, כספי מוזיקאי בתחילת דרכו - ונדמה שהם רק חיכו להיפגש. השיר כולל 22 מילים בלבד אבל בצורתו המולחנת נמשך קרוב לארבע דקות. ככה זה כשחוזרים על השורות שוב ושוב כמנטרה. ומפעם לפעם, הן מתעצמות: "איך זה שכוכב אחד לבד מעז. איך הוא מעז, למען השם. כוכב אחד לבד. אני לא הייתי מעז, ואני בעצם, לא לבד". השיר הזה חושף בדיוק את סגולותיו של זך ככותב: שפה יומיומית מצד אחד, ומתוחכמת ומלאת רבדים מצד שני. לכאורה הרהור פשוט של מי שמביט בשמיים, ובעצם, תהייה שמשלבת בין הפילוסופיה הכי כללית שיש, לפסיכולוגיה הכי אישית שאפשר. בקול נמוך ורגיש, כשברקע גיטרה קופצנית, מתי כספי מתחיל - ולא מפסיק עד שהוא עולה גבוה-גבוה, כמעט עד השמיים. מרגע זה ואילך, גם הקריירה שלו נסקה - וזך זכה לחשיפה מחודשת, מסוג אחר.
כי האדם עץ השדה
השיר הזה, שמוכר כל כך מימי זיכרון, והפך כבר מזמן לקלאסיקה על-זמנית, לא נולד מראש ככזה. בשנת 1979, תחנת הרדיו הצבאית, גלי צה"ל, הפיקה מופע מחווה לנתן זך עם שובו משהות ארוכה, בת יותר מעשור, באנגליה. בין שלל המופיעים בערב השתתפה גם נורית גלרון, ונתן זך החליט לכתוב שירים במיוחד עבורה. בין השניים נוצר קשר הדוק, והם ראו בעצמם יוצרים-תאומים: היא המועמדת הטובה ביותר לבצע את שיריו, והוא הכותב שקולע היטב לתפיסה האמנותית. הקשר הזה הגיע לשיא בשנת 1981, כשגם שלום חנוך הצטרף לזוגיות הזו, והלחין את "כי האדם עץ השדה", על פי מילותיו של זך. בהמשך גם חנוך עצמו פרסם גרסה של השיר בביצועו, שזכתה להצלחה גדולה לא פחות. "כי האדם עץ השדה" נוטל פסוק מספר דברים, ובמקור הוא מבקש לומר דווקא בדיוק ההיפך, בנימה של שאלה רטורית: עצים אינם אנשים, ועל כן יש לחוס עליהם במלחמה. בשל מילותיו הכאובות, השיר התנגן ברדיו לאורך השנים בשלל הקשרים של אבל - מרצח סאדאת, דרך משה דיין וימי מלחמת לבנון, ועד שנעשה להמנון בלתי רשמי של יום הזיכרון.
כלכלב הו בידי בם בם
ועכשיו לאחד משיריו המשעשעים והמסתוריים ביותר של זך. לאורך השנים, שלל מבקרי תרבות עקצו והלינו על המילים העולצות - והטיפשיות, לכאורה - של השיר הזה. היו שטענו שהוא מיועד לילדים (ואם כן, האם זה דבר רע?) והיו שטענו שזוהי בדיחה לא מוצלחת של אינטלקטואלים, שבסופו של דבר מעידה על עילגות לשונית ורוחנית (האשמה מופרכת כשמדובר בזך, כמובן). המעמיקים יבחינו שזהו דווקא שיר מודע מאוד, שמתכתב עם מסורת אירופאית ארוכה מאוד של שירי מוסר לילדים, ועושה זאת עם סגנון והרבה טעם טוב. כך או כך, השיר היה שנוי במחלוקת, אך המאזינים אהבו אותו למדי והוא כיכב במשך שבועות ארוכים במצעדי הפזמונים. במקור, אגב, הוא הולחן לטובת תיקי דיין ובוצע על ידה, אבל בסופו של דבר, הביצוע בקולו השובב-חולמני של כספי, בליווי המוזיקלי הקופצני, הוא המוכר לנו כיום.
אני תמיד רוצה עיניים
"אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יופי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי", כתב נתך זך באחד השירים האופטימיים ביותר שלו. "אני רוצה תמיד עיניים" משקף הן את תפיסת עולמו של זך, השואפת להיצמד ולשאוב מן היופי והרוך של העולם, והן את תפיסתו השירית, המגויסת לחשוף את אותו קסם באמצעים פואטיים כמו מצלול, חריזה פנימית וחזרה. השיר הולחן ובוצע מספר פעמים. בין היתר, מוכרת הגרסה שהלחין ושר שלמה ארצי באלבום "יש לי אישה, ילדה ולמברטה ואני גר בתל אביב", בעיבוד פופי-מתקתק עם נגיעות של ג'אז. "כל כך מלא, כל כך מלא - יופי", ארצי שר, ובהחלט מצליח לשכנע, ולו לרגע קל, שבכל זאת זכינו לבלות במקום לא רע, אחרי הכל.
יהי הכל
את השיר הזה כתב בכלל ברטולד ברכט, אבל נתן זך, שהיה מתרגם מחונן ודובר גרמנית שוטפת, תרגם אותו לשפת הקודש. האם זה מניפסט סוציאליסטי? האם זו התפילה החילונית האידיאלית? ואולי בכלל זה חזון אחרית הימים בכבודו ובעצמו? ואולי בכלל מסר אקולוגי בעד שגשוגו של כדור הארץ? קחו את זה לאן שתרצו, אבל תתקשו להתנגד לכמיהה הכל כך ראשונית הזו: "יהי הכל / שייך לכל / שיוכל להיטיב עימו / הילד לאישה האמהית / למען יגדל / העגלה לעגלון הטוב / למען ינהג בה היטב / והאדמה למשקים אותה מים / למען תתן פריה בעתו". הלחן של שלמה גרוניך, שגם הרבה לבצע את השיר, מכניס בו רוח מלאת הדר ועוצמה שרק מדגישה עוד יותר את הכמיהה.
כשאלוהים אמר בפעם הראשונה
יצירות מסוימת חושפות את שיא היכולות של שני יוצרים מתחומים שונים. במקרה של השיר הזה, מתי כספי ונתן זך – שניהם בתצוגת תכלית מרהיבה, כל אחד בעולמו שלו. אלוהים של נתן זך הוא לא אל כל-יכול מרוחק ומנוכר, אלא אל רגיש, שבדיוק כמו בני האדם מחפש חום, קרבה ואהבה. בני האדם זוכים מן ההפקר, וכשהאל משפר את ביתו - גם עולמם שלהם, שהוא עולמו שלו, נעשה מואר. בהדרגה, המקום נהיה צפוף ובני האדם והאל נאלצים לחיות זה עם זה. כמה דיון, כמה אומץ וכמה רגישות צריך אדם כדי לכתוב שיר כזה? התשובה נמצאת בין השורות, בספריו של נתן זך. הלחן של מתי כספי קלט היטב את הדרמה החבויה בשיר, והביא את הפרשנות יוצאת הדופן הזו לסיפור התנ"כי לכל בית בישראל.
לא טוב היות האדם לבדו
ושוב מתי כספי, פשוט כי אי אפשר שלא. "לא טוב היות האדם לבדו" כבר היה פתגם בעברית, אבל בעקבות זך וכספי קיבל את התוספת הקליטה לא פחות: "אבל הוא לבדו בין כה וכה". זהו שיר עצוב, קיומי, אקזיסטנציאליסטי אם תרצו, שמבטא צד נוסף ונוכח מאוד של זך. זה של המשורר הגלמוד, שנגזר להביט בעולם תמיד כצופה, חולם לגעת בדברים ולהפוך לאחד עימם, אך חומה שקופה תמיד עומדת בינו ובין האחר. מהמקום הזה ביציע הוא מקבל מבט רחב מספיק כדי לרשום את שקולטים חושיו, ולתעד. אם נעשתם קצת מדוכדכים, אפשר תמיד לחזור לקליפ של כספי מבצע את השיר בטוקסידו לבן עם פסנתר כנף לבן - ברפת מלאת בוץ ופורות גועות. כי אם כבר להיות לבד, אז שיהיה בחיק הטבע.
ציפור שנייה
רבים רואים בשיר הזה את היצירה השלמה ביותר של נתן זך. והנה המלצה: נסו ללמוד לדקלם אותו בעל פה, וראו באיזו נוחות משכרת הוא יושב בין השיניים ללשון. "ראיתי ציפור רבת יופי / הציפור ראתה אותי / ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד / עד יום מותי / עבר אותי אז רטט של שמש / אמרתי מילים של שלום / מילים שאמרתי אמש / לא אומר עוד היום". מה גובר על מה, בשמונה השורות המדויקות האלה? האושר או ההחמצה? ההזדמנות או הגעגוע? השמש או המוות? ואולי שום דבר לא גובר על שום דבר - וכל הדברים, עם הניגודים המוחלטים, שורים זה עם זה בהרמוניה ברוכה. השיר ראה אור באחד מקבצי השירה הנחשבים ביותר של זך, "כל החלב והדבש". מישה סגל לקח נשימה ארוכה, והלחין אותו לטובת פסטיבל השירים הראשון. בין היתר ביצעו אותו לאורך השנים סוזן ופרן, נורית גלרון, חווה אלברשטיין ויהורם גאון. הלחן שלו עדין ומפותל, כמו שיר עם שעולה ויורד בין העמקים והגבעות ומצליח ללכוד משהו מחוויית ההתגלות המיסטית, שהמילים מבקשות לתאר. נו, מרגישים כבר את הרטט?
