פסטיבל הסרטים בערבה נהנה אולי מהלוקיישן המושלם בעולם. נוף הוד הקדומים של המדבר, שמיים מלאי כוכבים, אדמה זרועת שיני כריש בני 65 מיליון שנה, ושקט שכמותו אפשר רק לדמיין. שם, על-גבי מסך ענק, ובסיוע מערכת נפלאה של סאונד המהדהד בין הגבעות, מוקרנת מיטב התוצרת הקולנועית של השנה החולפת מאירופה, אסיה, אמריקה וגם ישראל.הצפייה עצמה היא חוויה בפני עצמה: טריבונה ענקית, ולמרגלותיה פופים למי שרוצים פשוט להשתטח ולצפות בסרט ובשמיים שמעל. במתחם יכולים באי הפסטיבל לפגוש, באופן בלתי רשמי, את אורחיו – מהמובילים באנשי הקולנוע של סצנת הפסטיבלים הבינלאומית, ולפטפט עמם. הכי שאנטי קולנועי שיכול להיות.
לא השנה. את האווירה הקסומה הזו יצטרכו פוקדי פסטיבל הבוטיק הזה, בהפקת אייל וטינקר שיראי ובייעוץ האמנותי של דן ועדנה פיינרו, שמספרם הולך וגדל מדי שנה, לדמיין. כן, גם הפסטיבל בערבה עולה אונליין, אם כי, כך התבשרנו בתחילת השבוע, משהו בכל-זאת יקרה. בסוף השבוע השני שלו, בין 12-14 בנובמבר, יתקיימו הקרנות תחת כיפת השמיים, אך בתנאי דרייב-אין. אלה יכללו גם מחווה מיוחדת לשחקן שון קונרי שהלך בסוף השבוע לעולמו, ופרטיה יתפרסמו בהמשך.
צופי מהדורת האונליין (שתחל בחמישי הקרוב) יוכלו להתרשם, בין היתר, מהסרט הפולני "זיעה", שנכלל בבחירה הרשמית של פסטיבל קאן, זה שלא נערך השנה. סרטו העלילתי השני של הבמאי השוודי מגנוס פון הורן עוקב אחר מדריכת אימון אירובי ואושיית רשת (בגילומה המרשים של מגדלנה קולסניק) במהלך שלוש יממות בהן היא מגלה את הצד האפל של חיי בובת הברבי שהיא מנהלת. אורח החיים האינטנסיבי שלה כולל אימונים תובעניים, מעריצות היסטריות, ניהול של עמוד אינסטגרם פופולרי, גיחה לאירועי סלבס נוצצים, ביקור במכון יופי, הכנות לצילומים בתוכנית בוקר, ואכילה מוקפדת של מזון בריאות הנארז במיוחד בשבילה, למטרות פרסום כמובן.
מה שמסתיר, איך לא, תחושה מייאשת של בדידות ועצבות, וכאשר אנו צופים בה בדירתה המדוגמת, בחברת כלבה המפונפן המלווה אותה בקביעות – קשה שלא להיאנח. כל ברבי צריכה את קן. העניינים מקבלים מפנה לאחר שהיא מגלה עוקב מסתורי המאונן לעומתה בעודו יושב במכוניתו, בכניסה לבניין שבו היא מתגוררת. בסצינה יפה, שבה היא מגיעה לחגיגת יום הולדתה של אמה, מצוידת במסך טלוויזיה ענק כמתנה שאינה מתאימה, כמה סמלי, לממדי חדר המגורים הצנוע – אנו נחשפים לניתוק הרגשי בין השתיים שמוביל לסוג של פיצוץ.
אין זה סרט מורכב במיוחד, אבל הוא אינטליגנטי ומדויק דיו כדי לעצב את הגיבורה שלו על הגבול שבין קריקטורה ודמות אנושית, והוא כולל סצנה מצוינת שבה מתחולל אצלה מהפך רגשי ותודעתי בעקבות עימות שנהפך לאלים עם הסטוקר שלה.
מפולין מגיע גם "לעולם לא ירד עוד שלג", סרט שביימו במשותף מלגורז'טה שומובסקה, מיוצרות הקולנוע הבולטות בקולנוע הפולני היום ("פנים"), והצלם ושותפה הקבוע לכתיבת התסריטים, מישה אנגלרט. זוהי פנטזיה חידתית שבמרכזה מהגר אוקראיני, מאיזור צ'רנוביל, המגיע במפתיע לפרבר מבוסס של ורשה, שכל הבתים בו זהים זה לזה באופן המעורר אי נוחות, ומציע את שירותיו כמסאז'יסט. גם הלקוחות האמידים שלו אינם נראים מאושרים במיוחד, ונדמה שרגעי ההתעלות היחידים שלהם הם אלה שבהם הוא שוקעים בטראנס על שולחן המסאז' המתקפל שהוא נושא עמו.
כבר ראינו סרטים אודות זרים המשנים את פניה ואורחותיה של בורגנות נטולת שמחת חיים (המכונן שבהם הוא "תאורמה" של פייר פאולו פזוליני מ-1968), אך בהינתן זהותו של מסאז'יסט הצמרת בעל מגע ידי הפלא, סרטם של שומובסקה ואנגלרט מציע אלגוריה קסומה על יחסי מערב ומזרח לשעבר באירופה של ימינו. מצוקות הקליינטורה של גיבורנו מייצגות ריקנות בורגנית-מערבית, ואכן, כמו קודמו בסקירה זו, גם סרט זה עוסק במשמעות תהליך ההתמערבות של פולין בשלושת העשורים מאז נפילת מסך הברזל. לא אחת, הסרט גולש לפיוטיות-עודפת, אבל אי אפשר שלא להיכבש על-ידי נוכחותו הרגועה של המסאז'יסט הנודד, בגילומו המוצלח של אלק אוטגוף הבריטי יליד אוקראינה, המוכר לצופי סדרת הטלוויזיה "דברים מוזרים". הסרט, אגב, הוא נציג פולין לאוסקר הסרט הבינלאומי המצטיין.
מעברו השני של הגלובוס מגיע לערבה הסרט היפני המצוין "תחת שמיים פתוחים", שמביא את סיפורו של איש יאקוזה המשתחרר מהכלא אחרי 13 שנה, ומנסה למצוא מחדש את מקומו בעולם שהשתנה. סרטה השביעי של הבמאית מיואה נישיקאווה, בת טיפוחיו של הבמאי היפני הגדול הירוקזו קורה-אדה ("המשפחה שלי"), מצטיין בחום אנושי שעה שהוא מתאר את האהדה והפתיחות שמגלים כלפי הגיבור (הופעה מצוינת של קוג'י יאקושו) האנשים מעברו ואלה שהוא פוגש לראשונה. הוא חובר למפיקת טלוויזיה נצלנית וצלמה הנאיבי המבקשים לתעד, לצרכי תוכנית ריאליטי מציצנית, את ניסיונותיו למצוא את אמו, שנטשה אותו בילדותו; מנסה לשווא לחדש את רישיון הנהיגה שלו; ומתיידד עם בעל סופרמרקט שכונתי החושד בו בתחילה ובהמשך מנסה לעזור לו.
התוצאה היא סרט מלנכולי שמהרהר על דעיכתה של חברת הגנגסטרים המבוססת על קודים נוקשים, ובה בעת הוא נמנע מלהתרפק על מוטיבים של גאולה והקרבה. זהו סרט על טוב לב, הבנה וחמלה, ועל אדם המגלה שזמנו עבר, מבלי שיהפוך לדמות טרגית ופתטית. קשה שלא להתרגש.
במסגרת מחווה שעורך הפסטיבל לבמאים שהתארחו בו בעבר והציגו את סרטיהם, אסור להחמיץ את סרטו הקצר של סרגיי לוזניצה, "לילה באופרה", 19 דקות בלבד אורכו. באמצעות עריכה קפדנית של קטעי ארכיון משנות ה-50 וה-60, משחזר לוזניצה ערב גאלה באופרה של פריז אותו פוקדים, רשימה חלקית בלבד, שארל דה-גול, צ'ארלי צ'פלין, ז'אן קוקטו, הנסיכה גרייס, בריז'יט בארדו והמלכה אליזבת השנייה, כאשר על הבמה מבצעת מאריה קאלאס אריה מתוך "הספר מסביליה". לוזניצה מתעסק לאחרונה במה שנקרא found footage, ויצירתו הקטנה הנוכחית היא מחווה משעשעת לימים שבהם התרבות האירופאית הייתה בגדולתה.
מי שבכל זאת יגיעו למדבר, לחוות את הפסטיבל בתנאים תואמי ימי קורונה, יוכלו ליהנות מסרטיהם החדשים של תומס וינטרברג הדני ("עוד סיבוב"), מישל פרנקו המקסיקני (New Order שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל ונציה האחרון), וגם ניר ברגמן ש"הנה אנחנו" שכתב וביים נבחר להצגה בפסטיבל קאן והוא מועמד בולט בתחרות פרסי אופיר השנה.
