אין הרבה זמרים שמסוגלים לשיר באופן יציב ונקי, ללא ליווי כלי. כלים מלווים עוזרים לזמרים לשמור על מיקום הצליל, על הקצב, מחפים על פגמים בשירה, ומעשירים את המכלול הצלילי. כל היתרונות הללו נעדרים בשירה ללא ליווי – שירת א-קפלה. בשירה שכזו הזמרים מתמודדים עם האתגר המוזיקלי, הקולי והטכני באופן הטהור ביותר. השם א-קפלה משמעו "כמו בכנסיה" - כלומר, לשיר כפי ששרו בכנסיות, שמאז ימי הביניים נאסרה בהן נגינה. ואכן ספרות הליטורגיקה מכילה כמה מהיצירות המוזיקליות הנשגבות ביותר.
למרבה הצער, אין בישראל תרבות מפותחת של מקהלות לשירת א-קפלה קלאסית. יש אמנם מקהלות, אך מעט יחסית למדינות כמו צ'כיה, אסטוניה, פולין או גרמניה, שם נמצא מקהלה כזו בכל עיירה וכפר, מקהלות ילדים ובוגרים. ועל רקע הדלות התרבותית של התחום הזה, בולטת בנדירותה "מקהלת ברתיני" - מקהלת א-קפלה איכותית, שרוב חבריה הם מוזיקאים מקצועיים. "מקהלת ברתיני" הוקמה לפני עשר שנים, פרי יוזמתו של מנהל המקהלה חגי גורן. הוא ניהל משך שנים רבות את מערך מקהלות החובבים אורטוריו בירושלים, ולפני כעשור מצא שחסרה בנוף המקהלות הישראלי מקהלת א-קפלה מקצועית ממש. חבר אליו המנצח רונן בורושובסקי (כיום ראש המחלקה לניצוח מקהלות באקדמיה למוסיקה בתל אביב), אותרו 30 מוזיקאים מקצועיים - מקצתם מורים לפיתוח קול, מקצתם מנצחים ומורים למוזיקה וכמובן זמרים - וקמה מקהלה.
בתוך זמן לא רב המקהלה ביססה את מעמדה כאחד מגופי הא-קפלה המקצועיים ביותר בארץ. המקהלה משמשת באופן לא-פורמלי כגוף הקולי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, והשתתפה עד כה במאה ושישים קונצרטים משותפים עם הפילהרמונית. זאת בצד לא מעט קונצרטים עצמאיים והשתתפות בפסטיבלים, במנעד של ז'אנרים מוזיקליים רחב במיוחד: מאורטוריות קלאסיות וקנטטות של באך ועד יצירות לדינו ושירים ביידיש; ממוזיקה קולית של המאה ה-20 ועד עיבודים אמנותיים של שירה ישראלית ואפילו שירה ערבית קלאסית.
האזנה לשירת א-קפלה טובה היא עונג מוזיקלי יוצא דופן. דווקא העדרם של כלים מלווים מבטיח הרמוניות נקיות, צחוּת קולית ורגישות גבוהה במיוחד לניואנסים. האופן העדין והמזוקק שבו יודעת מקהלה טובה לסיים פראזה קולית ולאדות את הצליל אל סיומו העדין – זהו תענוג נפלא. ואחד ההיבטים המעניינים במקהלות כאלה הוא שיתוף הפעולה המורכב שבין הקולות, ותמיד מעניין לשמוע כיצד האינטראקציה שביניהם מחוללת הרמוניות מורכבות, עוצמתיות או עדינות.
הרבה מהסגולות האלה שמענו אמש (ה') בקונצרט העשור של "מקהלת ברתיני". המקהלה ביקשה להפגין בקונצרט הזה את מגוון היכולות שלה בשירת א-קפלה והתמודדות עם מגוון סוגות - למן שירת רנסאנס ובארוק, יצירות מהמאה האחרונה ועד לספירטואלז ומוזיקה ישראלית.
קונצרט העשור
יצירה מרכזית שבוצעה בקונצרט אמש היא אחת מיצירות המופת של המאה ה-20, שכלל אינה מוכרת מחוץ למעגל חובבי הא-קפלה: מדובר ב"מיסה למקהלה כפולה" מאת המלחין השוויצרי-הולנדי פרנק מרטן. היא נכתבה ב-1922 אך מרטין, קלווינסט אדוק ובנו של כומר, התיר להשמיעה לראשונה רק 40 שנים מאוחר יותר. הוא חש שהיצירה הזאת - ביטוי אישי של אמונתו הדתית – ראוי לה שתישאר פרטית וחבויה מעין הציבור. אך לבסוף הוא חשף אותה, ומאוד טוב שכך, שכן מדובר ביצירה נפלאה באמת. היא שוזרת מצד אחד שפעה ריתמית ומלודית חיה עם, מצד שני, סגנון נזירי, מאופק, אפילו מחמיר. זה מגובה בצלילים מתמשכים בקולות הגבריים הנמוכים (מה שמכונה במוזיקה הטונאלית "צליל עוגב"). ניכרת ביצירה הזו ההשפעה של מזמורים גרגוריאנים, בוודאי בפתיחה שתחילתה בשירת אלט פשוטה, בקו הולך ומתפתח, שעובר לסופרניות ומהן למקהלה כולה שמצטרפת לחגיגה.
יצירה נפלאה אחרת ששמענו בקונצרט, אף היא בת המאה ה-20, היא "למנצח על הגיתית" של יחזקאל בראון. יצירה בלתי-מוכרת וכמעט בלתי מושמעת. בראון ראה את עצמו קרוב דווקא למוזיקה של המאה ה-18 וכל מה שבא אחר-כך - המוזיקה הקלאסית, בוודאי הרומנטית ובוודאי האוונגרד של המאה ה-20 - היו לטעמו הסתאבות. כוחו של בראון ביצירה הזאת הוא בטונאליות העשירה והמורכבת שלו ובאופן שבו הוא מנתב את שירת הסולו כבוקעת מתוך המקהלה ושבה ושוקעת בה.
ואשר ל"ססטינה" המופלאה והנשגבה של קלאודיו מונטוורדי – למרבה השמחה "מקהלת ברתיני" הגישה לנו אותה טהורה וזכה. היצירה הנפלאה הזאת היא שירת אבל טהורה. ביוגרפית היא קשורה במותה של קתרינה מרטינלי, סופרנית צעירה שמונטוורדי טיפח מאז היית בת 13. היא הלכה לעולמה בגיל 18, זמן מה אחרי שהופיעה בתפקיד הראשי באופרה שלו "אריאנה". וכותרת המשנה שנתן מונטוורדי ליצירה "דמעות המאהב על קבר האהובה", הם הצהרה צרופה של אבלו. והוא קורא בשיר לנימפות ולמוזות, לרוחות ולארץ לשיר על קבר האהובה. היצירה הזאת חושפת היטב את סגולות הניצוח של בורושובסקי. אם יש אלמנט בולט במיוחד בסגנון הניצוח שלו זה הדיוק. הוא מנצח דייקן וקפדן שמעדיף את האיפוק והצלילות הקולית על פני ייצור מלאכותי של הבעה באמצעות דרמה. והוא מחלץ את מנעד ההבעות המוזיקלי דווקא מתוך הריסון והמתינות והשליטה העצמית.
שורה תחתונה: קונצרט מענג ומהנה של מקהלה נדירה יחסית בנוף המקהלות הישראלי.
