ברגע אחד ויחיד בהצגה "גרושים" של תיאטרון "הקאמרי", נשבר הקיר הרביעי. ירון (שהם שיינר) מזמין פיצה ולפתע כאילו נזכר שאינו לבד. הוא פונה אל הקהל שיושב על הספות בסלון ושואל: "ומה עם האורחים?". בהצגה הזאת, מי שצופה בהתרחשות הוא לא רק קהל, אלא הוא גם אורח בבית של מישהו. הוא הוזמן לחזות ברגע אינטימי מתמשך, קיבל כרטיס כניסה למרחב פרטי, כמעט כמוס. למעשה, הרגע הארוך הזה הוא כה אינטימי עד שבקטעים מסוימים חווית הצפייה דומה יותר לחשיפה. זהו תיאטרון חסר פילטר. תיאטרון שלרגעים נדמה כאילו נלקח מתוך הצצה בחריצי דלתות לתוך סלון השכנים.
ההצגה עלתה כחלק ממיזם "מחוץ לקופסה" המבקש להתמודד עם הקפאת אולמות התרבות בעזרת העלאת הצגות בדירות ובבתים, ובתיאטרון מתכוונים להמשיך עם המיזם גם לאחר החזרה לשגרה. אך לא רק המרחב הבימתי מתכתב עם רוח התקופה, אלא גם שלל הבחירות שלקחו הבמאי גלעד קמחי והמחזאי גור קורן, חלקן כבדרך אגב. "גרושים" עוסקת בזוג גרוש פלוס ילד שנפרד על רקע יציאתו של הגבר מהארון. האב בא לאסוף את משקפת הצלילה של הילד מבית אמו והשניים צוללים לתוך שיחה שכנראה הייתה צריכה להתקיים הרבה קודם. השיח בין השניים נוגע בשלל נושאים, מדוברים יותר ופחות, שמעסיקים כל זוג בהווה או בעבר: אהבות, בגידות, תשוקות, נרטיבים וחרטות.
על אף שמגפת הקורונה לא מוזכרת, ההשראה נוכחת. בשנה האחרונה הגבולות בין המרחב הביתי והציבורי היטשטשו. מהבית עובדים, לומדים, מטפלים, עורכים חגיגות ואזכרות והריבועים הקטנים, הצפופים והמתחלפים בזום, אפשרו חורי הצצה לבתים והחיים של כל מי ששיתף פעולה עם התוכנה שכבשה את העולם. כל משתתף בה יכול היה ללמוד על שותפיו לזום מתוך בחירותיו האוצרותיות. ספריות עמוסות כרכים עבים גדשו את קירות הרקע, שלל עציצים וייחורים מלאו את החדרים, תעודות ממוסגרות נתלו מאחורי ראשי המרצים והדוברים השונים. הקיר האחורי הפך לכרטיס ביקור, וכל משתמש נדרש לשאול את עצמו: מה הוא מסכים ורוצה לחשוף? ובהתאם, ככל שהפגישה ארוכה יותר ומשתתפיה רבים יותר, כך עולה הסיכוי שחלוניות רבות יותר יעברו תחת עיניהם של מי שעייפו מלהקשיב לדבריו של האוחז במיקרופון הדיגיטלי. כשנה אחורה מהיום, המחשבה על רגע מציצני לביתו של קולגה נשמעת כחוויה משונה, בלתי נוחה. אך "גרושים" חוגגת בדיוק את הרגע הזה. ההלימה בין התוכן לחלל הבימתי היא מושלמת. התפאורה הולמת, בין היתר, כי היא אינה תפאורה. ציורים של ילד על המקרר מודבקים בטבעיות כאילו היו שם מאז ומעולם, מקרר שנפתח חושף סוגי חלב שונים, ובתוך ארון התרופות מונחות סלסלות עם אריזות מגוונות באופן שרק יד המציאות יודעת לסדר.
אבל לא רק המרחב והתוכן מהדהדים את רוח התקופה. לאחרונה, ובייחוד עם עלייתה של הסדרה המצליחה "חזרות", התרחב העיסוק האוהד בדמויות "שכולנו מכירים". כולנו אוהבים לאהוב את זאת שעל המסך שפגשנו פעם, את מי שלמדנו איתה, שירתנו איתה בצבא, את מי שאנחנו מזהים בה דברים מעצמנו, את זאת שלא עושה את עצמה, וכשהיא כן עושה את עצמה – זה לא לגמרי מצליח לה. בזוג הגרוש הזה בהצגה, על אף הכאב הפרטיקולרי שלו, יש משהו מוכר. האישה, צאלה (כנרת לימוני), בוודאי תעורר רגשי הזדהות בקהלים שונים ומגוונים. יש לה מחשבות מוכרות, היא כואבת במקומות המוכרים והיא רוצה אהבה מוכרת מדי. "יש לי לו"ז", היא אומרת לאבא של הבן שלה, אחרי שהיא מספרת לו שבן הזוג הנוכחי שלה עזב אותה. "מה הלו"ז?" הוא שואל בחזרה. "אני צריכה לרחם על עצמי", היא משיבה ומתיישבת על הספה. גם ממרחק אולם ניתן היה להבחין באומללות המהממת שעוטפת את פניה. וממרחק מטר וחצי בסלון? כל יושבי החדר מביטים רגע ארוך בכאב שלה. כאב שאם היה מוצג על במה, הוא היה מוכר ורחוק, אך כאן הוא הכי קרוב שאפשר.
התוצר אכן "מחוץ לקופסה" והמימזיס נתון במחלוקת. לפעמים התוצר מרגיש יותר כמנת מציאות לפנים מאשר חיקויה, ולבחירה הזאת יש מחיר. בחיים האמיתיים, שיח-ויכוח-מריבה-וידויים אכן עשויים להימשך שעה ויותר, אך בגרסה הבימתית הנוכחית, מוטב היה לקצר מעט. כשם שהתיאטרון נבדל מהמציאות, בהיותם של המציגים שחקנים ובהיותו של המרחב, ככל שיהיה, במה, כך מוטב היה להבדיל את משך השיח המתגלגל מהחיים עצמם. ובהתאמה, ברגעים שבהם הטקסט חורק אמינות, או שהמשחק לא קולע, הדבר מורגש יותר. הדיוק הופך נחוץ מאי פעם.
למרות היומיומיות של ההצגה, החוויה החגיגית של הצד הצופה מתקיימת במידת מה. אמנם קוד הלבוש (הנעדר ממילא מרוב הקהל הישראלי) קליל יותר מבתיאטרון, אך המפגש הפיזי – שחקנים מול או לצד קהל, מעניק איזו חגיגיות נעימה שראוי להתלבש אליה. יש תחושה של מופע, גם אם הוא אינו מתבצע לפי חוקי הספר. התיאטרון בצורתו המקובלת הוא חסר תחליף ועל כן, אין להסתכל בפלטפורמה המדוברת כתחליף. מי שמצפה לחווית האולם לא יקבל את ההוד וההדר, הפעמון, רגעי הציפייה ליריית הפתיחה והבמה הרחבה. מה שכן, מי שמתגעגע לחוויה, למחזה, למבט מהצד על התרחשות דרמטית, יכול לקבל מנה יפה של תיאטרון אחר; כזה שבו ניתן לחזות בתנודת הגבות של השחקן, בתהליך שבו נמתחות שפתיים קפוצות לחיוך או לשאגת זעם, תיאטרון שמבקש לענות על צורך.
באחד מרגעיה האחרונים של ההצגה, צאלה נשכבת על הספה. ירון בא ומכסה אותה בשמיכת טלוויזיה אפורה. הרגל שלה נשארת בחוץ, אבל האקס כבר עסוק במחווה הבאה. ברגע הזה, בתנועה אינסטינקטיבית וכמעט בלתי נראית, מיישרת אחת הצופות את השמיכה על רגלה של השחקנית. זוהי מחווה שקשה להבחין בה, ייתכן שאיש לא הבחין, אך היא מלמדת משהו על הקרבה בין הקהל לשחקנים. כשאת אותה ספה חולקים שני צידי ההסכם התאטרוני – זה הצופה וזה המשחק – הצדדים מתחילים בנקודת פתיחה שונה, קרובה יותר. יש לקוות שלפחות שיעור באינטימיות, על שלל צורותיה, נשכיל לקחת מתוצריה של התקופה. האמנות כאן כדי לעזור לנו בזה.
