עם תחילת משבר הקורונה, יזם בית הספר סם שפיגל ליצירה קולנועית מיזם הקורא לסטודנטים ולבוגרים של המוסד להביא אל המסך סיפורים העוסקים בתקופת הסגר והבידוד.
מתוך 104 סיפורים שהוגשו, ועדה מקצועית בחרה חמישה סיפורים מצטיינים שזכו במענק מקרן גשר שמיועד לפיתוח הסיפורים לתסריטים קצר. חמשת הסיפורים הזוכים הם: "מים עומדים" מאת ציביה יעקב ברקאי, "הקורוענא של שורה ביילא" מאת רינה קרפול, "פרוצדורה פאסיבית" מאת דינה זילברג, "המספרים המרוכבים" מאת עומר שטרנברג ו"אליפות עולם" מאת גדעון טוקטלי. בהמשך, מתוך חמשת הסיפורים יבחרו שני תסריטים זוכים, שיקבלו גם מענק פיתוח מטעם הקרן. ynet מזמין אתכם לקרוא את הסיפורים הזוכים.
מים עומדים / ציביה ברקאי יעקב
ברחובות ניו יורק הפשע נעלם כמעט לחלוטין, באיטליה המים הפכו כחולים וצלולים, זיהום האוויר צנח, הגופות נערמו, ואנשים נהנו וסבלו לסירוגין, מחופשה כפויה, חל"ת, סגר, זמן להיות עם הילדים, ולא עם הנכדים. אבל כל זה היה רחוק ממנה שנות אור.
היא עמדה נעוצה מול החלון במטבח וראתה נשים יוצאות ונכנסות, מתגודדות לרגעים. לא מראה חדש, היא מורגלת בו. היא גרה מול המקווה השכונתי ומראה הנשים המופיעות ונעלמות הציף בה תמיד יראה ומסתורין. תקווה מכוסה בפחד גדול. עכשיו הרחובות הריקים הבליטו אותן יותר. בעלה נכנס למטבח, מזג לעצמו וויסקי, נעמד צמוד אליה, שום מילה, גבו כמעט מחץ אותה, שתה בלגימה אחת וחזר למסך. היא נשפה בבוז. עליהן. עליו. על הרחובות. הלוואי ויכלה להיות לבד.
מאז הבידוד הוא כל הזמן - כל הזמן - כאן. חי, נושם, נושף, בעורפה. והיא, הפחד נעל את פניה מזמן. חזקה כל כך, יפה כל כך, נעולה ורמוסה דק, דק, דק, כבר שנים.
אבל הלילה נוספה אימה חדשה. היום היא יודעת שיכלה ממש, פיסית, לא להיות. זה היה חד ומהיר, ומפתיע. בדממה קרה, כמעט והצליח. היא לא ידעה שהוא מסוגל. לחנוק ממש. ככה עם הידיים. אבל הוא מסוגל. הסימנים על הצוואר נותרו, והמחנק.
איך ביבי אמר, "היום אני יכול להגיד- אהבה היא ריחוק", ומופתע מכותב שורות הנאום, חייך חיוך נבוך, דק, וחזר על המילים שוב. בדיוק באותו זמן, בדירה אחרת, מעליה, פעוט בן שנתיים לעס- נישק- כיווצץ'- את הלחי, הפה, האף, של אמא שלו ומרד במשפט "אתם אוהבים את היקרים לכם מכל - שמרו על מרחק מהם". אבל היא שכמהה למרחק, ידעה המילה 'אהבה' לא שייכת לה. צירוף המילים "היקרים לכם מכל' נותר מאחור, לא רלוונטי, יותר מתמיד. בעלה רועם בזעם עצור מול המחשב, הכסף שלו נוזל לבור שמן ושחור ומאיים לפוצץ את שניהם. ידיה סוגרות ומקיפות את גרונה, היא מתאמצת לקחת אוויר, לא מצליחה להשתעל. קצוצה, קצוצה, מול החלון, היא עומדת כך שעות. השמיים נמוכים, זה סמיך ובוצי, צורב ונוכח- בקירות, בדמעות התקועות בגרון, מפחדות לצאת ולהשמיע קול, כי יהיה לזה מחיר. כמו גם לבוילר המהבהב. אולי המים יצליחו להוציא ממנה את מה שהחלון לא מצליח. המגבת החדשה שהוציאה מהארון מונחת על כתפה, היא בוהה בנורה המהבהבת. היא נואשת למקלחת, אבל מכבה מיד, מרגישה את העיניים שלו בגב. ואז זה מבזיק בה.
היא ממששת את הסמארטפון בכיס מכנסיה, נרגעת שהוא שם, פונה לדלת היציאה, אבל עוצרת, היא צריכה סיבה, אי אפשר ככה סתם לצאת. חוזרת על עקבותיה ופונה למטבח. מהטלוויזיה הקטנה שליד הכיור ממשיכים להישמע הדיווחים הבלתי פוסקים; מניין החולים והמתים, אחוזי ההדבקה, הוראות האזהרה. היא לובשת כפפות, אוספת את הזבל, אבל הידיים רועדות וזה נופל, הוא מאחוריה עכשיו, היא מסתבכת ואוספת, הוא גולש לכיס מכנסיה, היא קפואה, הוא מוציא את הסמארטפון מהכיס שלה, מדפדף, בודק פעולות אחרונות שביצעה ומכניס לכיסו בקורת רוח. היא בולעת רוק.
"טוב שאת בחל"ת. ושלא ייתן לך משימות מהבית, האפס הזה. הקורונה תחסל אותו, הוא לא יתאושש", היא שומעת אותו, אבל לוקח לה כמה שניות להתעשת ולהסתובב: "זה עולה על גדותיו", היא אומרת והלחיים שלה בוערות. הוא נדרך, פתאום נראה מבועת, היא ממהרת לצאת.
שכן עם מסכה מהנהן לה לשלום והיא לו. הליכתה המשונה, החפוזה מדי, מעוררת את תשומת לבו והוא נפנה להביט במיץ הזבל שנוזל, מכתים את רצפת חדר המדרגות.
הדממה שבחוץ נראית כמו המשך ישיר לביתה. היא מגייסת את הנשימה, חולפת על פני המכולת שנסגרת, מעיפה מבט בשתי נשים שמחכות בחצר המקווה, ידה מחפשת אותו בכיס, כמו איבר נוסף בגופה שנלקח ממנה, לא כאב פנטום, חרדה. היא הולכת מהר יותר ויותר, נכשלת ורצה, רצה ממש, חייבת. רכב צבאי נוסע אחריה ועוצר.
שני חיילים חמודים, מחליפים ביניהם חטיפים; ערב טוב. ערב נעים. איפה את גרה. ת.ז. שמרית? אכן כן. נכון. בסדר. רחוב גדעון. איפה זה בעצם - הם מדברים ביניהם, החיילים.
לא, לא, היא מתערבת, זה פה קרוב, אני בדרך.
חייליקו מחייך חיוך רחב: "מ-צ-ו-י-נ-ת". "תשמרי על עצמך, שמרית", מצחיק את עצמו חייל שני. הם ממשיכים לנסוע, עכשיו אחרי איש זקן שמחטט בפחים.
שמרית עומדת מסתכלת על ההומלס הזקן מול החיילים, מסתכלת אחורה, קדימה, לצדדים, השמיים פתוחים וקוראים לה, אבל הרגליים נגררות חזרה לאותו רחוב בו נמצאת החלקה המיועדת לה. לאט, בכוח האין ברירה, היא חוזרת. המגבת עדיין על הכתף שלה. והמים. כמה היא רוצה להישטף. אב ובנו משחקים בחצר אחד הבניינים; הפעוט מסיע עגלת בובה, רק בלי הבובה. האבא מקפיץ אותו, מריץ אותו, שיתעייף כבר, הלוך ושוב, הלוך ושוב, הם מתפקעים מצחוק. אישה דתייה יוצאת מהחצר, מנגבת את הידיים במגבוני חיטוי, פותחת את דלת הרכב, יושבת לרגע ומיד קמה, בפאניקה, שמה איזו שמיכה על המושב, מתיישבת שוב. הן מחליפות מבטים. היא מחלצת מתוכה קול: "זה בסדר בפנים?" -"אני מקווה", עונה האישה, -"הבלנית בסדר, נראה שממש שומרים". הפלאפון של האישה מצלצל והיא נפנית לענות.
-"את מוריה?! את צריכה לחכות עוד 7 דקות". היא לא מוריה. היא שמרית. אבל מול המבט הבוחן של הבלנית היא מוכנה להיות גם רחל או לאה אם צריך.
-"תשלמי בעמדה" הבלנית מפנה אותה למכונה. שמרית תקועה במקום.
הבלנית מנסה שוב -"אני פשוט לא יכולה לקבל מזומן". אבל היא רואה את המצוקה ומתרככת -"שלוחי מצווה אינן ניזוקין, אבל אנחנו נזהרים... זה מצוין שהבאת מגבת. הבאת גם כפכפים?". היא מושיטה לה מגבון חיטוי -"קחי שיהיה לך, אבל תדעי שאני מחטאה הכול, את הידית, המעקה, ואת לא צריכה לגעת בכלום. בעזרת ה' איך שתגיעי הביתה תעשי מקלחת וכביסה רותחת והכל יהיה בסדר". שמרית מהנהנת. "הגעת מוכנה? עיינת, סירקת? את יודעת שאת לא יכולה להתקלח..." שמרית לא כל כך יודעת מה לענות ופולטת כן.
-"אז לכי תתארגני, אני אגיע אחריך". -"שכחתי את האשראי", שמרית נבוכה. -"זה בסדר, הבנתי, את גם לא מוריה. רק תמלאי לי כאן פרטי הזדהות למעקב, רק למקרה שחס וחלילה". שמרית ממלאה.
עטופה במגבת שלה, היא בפתח בור הטבילה. "אל תשכחי את הטבעת"- הבלנית מזכירה ושמרית מורידה את טבעת הנישואין ומניחה על הרצפה. היא מסירה גם את המגבת, הבלנית סוקרת, שמרית דווקא מחפשת את המבט שלה, אבל ברגע שמתחילה לחלחל ההבנה, הבלנית חומקת ממנה לאיזה הד אוויר, משפילה מבט ממש.
נכון, היא יודעת שיש שאלות שאפשר לשאול, דרכים לעזור. הלכתית אין כאן עילה, אבל סוציאלית, ובעיקר המפגע בעין. לראות דבר כזה. הגוף הזה, מלא בכל כך הרבה שטפי דם וחבורות. למה היא באה לטבול בכלל. ועוד עכשיו. אולי ישנם נהלים שיוכלו לחלץ אותה מהרגע הזה, אבל אם ישנם היא לא מכירה אותם.
שמרית יורדת במדרגות. נכנסת למים כל כולה, הקריאה 'כ-שר' נשמעת בבירור, היא מוציאה את הראש בבהלה מהמים, הבלנית שותקת, מחכה שתחזור פנימה לצלול. 'כ-שר', הקריאה נשמעת שוב ושוב. על פני המים ובתוכם, עם הרעד והבכי השנוק, גופה החבול של שמרית מתרומם ונפרד מהמים, כפות רגליה עולות מעלה מעלה, והמים עומדים.
אליפות העולם / גדעון טוקטלי
רמי, שזה עתה חגג 33, תוהה אם כדאי להוסיף קוביית קרח שלישית לכוס הוויסקי שלו. השאלה החשובה יותר - למה הוא שותה וויסקי ב- 11 בבוקר, לא מעסיקה אותו כרגע. הוא מתרווח על הספה הכתומה ומדליק את המחשב, שמחובר לשני מסכים. על מסך גדול מופיעה טבלה עולמית של התפשטות מגפת הקורונה. הוא סורק אותה בעיון, מצחקק. הוא נושם עמוק, משקשק את הקרח בכוס ומדליק את המסך הענק שליד המסך הגדול.
הוא לוחץ על כפתור, מופיעה מולו שיחת ועידה מרובת משתתפים. הם מפטפטים ביניהם. הוא לוגם מהוויסקי ועובר על המשבצות הקטנות במסך. כולם גברים, רובם בגילו, חלקם מקריחים; הוא מעביר יד על שערו, רק כדי לוודא. הוא לוחץ על כפתור וברגע אחד כולם מושתקים. הוא מתרווח על הספה, שחיפוי הזמש בקושי מפצה על זולותה, ורוכן קדימה, מרים את הכוס בטקסיות. הוא מחכה רגע לפני שהוא אומר "לחיים", נהנה מתחושת הכוח.
"חברים, אני מקווה שאתם מוכנים לתוצאות היומיות, יהיו היום הפתעות. אני רואה פה כמה פרצופים חדשים, אז נזכיר רגע את חוקי המשחק- ההצבעה סודית, ונחשפת רק ביום הבא; ככל שחברים שלכם יפשלו יותר, ככה תזכו יותר. והכי חשוב, לא - מצביעים - נגד - הבית. קדימה, נתחיל בזוכה הגדול של היום, אנטון! אנטון הימר 600 מתים למונטנגרו, שרצה ביחס נמוך של 1 ל-7, ו-2,500 חולים חדשים לאתיופיה, שהייתה אנדרדוג רציני ב-1 ל-15. הוא הוסיף 82,000 נדבקים חדשים בטבלה העולמית, בדיוק של 94 אחוזים. אנטון, צלף שכמותך, זכית ב-9,500 שקל. זאת הזכייה השלישית שלך ברצף, אתה הפדרר שלנו. לא רע, לא רע בכלל".
אנטון, שנמצא בפינה הימנית התחתונה של המסך, מריע לעצמו. רמי מציץ לרגע על הריבוע הקטן: אנטון בן 27 אולי, יש לו ריבועים בשיניים, הוא גאון מחשבים ועזר לרמי להקים את כל המערכת הזאת ביומיים. גם במשבצת הקטנה ניכר שהקיר מאחוריו מלא עובש ומתקלף . דוחה.
"ומיד נתקדם למפסיד הגדול של אתמול. נכון מאוד, אהרון, כולנו מסתכלים עליך". נראה שכמעט כל המשתתפים צוחקים בקול, חלקם אפילו מוחאים כף. זאת למרות שלא שומעים אותם. אהרון, המפסיד הגדול, נמצא איפשהו קצת מתחת ומימין למרכז של רשת הפרצופים הזאת, הוא ממלמל. "רגע, אני רואה שאהרון רוצה לומר משהו לכולנו". בלחיצת כפתור, הוא מחזיר את הסאונד של אהרון. "בלארוס ייקחו בסוף וכולכם תאכלו אותה, אני אומר לכם". עוד צחוקים אילמים בקהל. לפי הניחוש של רמי, אהרון הוא מוסכניק מהצפון. אין ספק שהוא הקמע הלא רשמי של הליגה. רמי משתיק את המיקרופון של אהרון.
"עד שבלארוס ייקחו משהו תממן לי ספה חדשה, אהרון. נתקדם. מאיר שהימר על אנגליה בסיכויים של 1 ל-5 ומלזיה ב-1 ל-6 היה קרוב ולקח 3,250 על היומית שלו אתמול." כמה מחיאות כפיים אילמות על גבי המסך. "איפה מאיר, אגב? אני לא רואה אותו". אחד מהמשתתפים מרים את ידו, נראה שהוא רוצה לדבר. בחודשיים שהליגה קיימת, לא זכורות לו הרמות ידיים קודמות. זאת תנועה עדינה מדי לקבוצה, הבטן של רמי חושדת - "שוטר".
בלחיצת כפתור, רמי מאפשר למרים היד לדבר. הוא מגדיל את המשבצת שלו למסך מלא. "אני הבן של מאיר", הקול קצת רועד. מאיר מופתע. זה ילד, בן לא יותר מ 14. לא שוטר אומנם, אבל הבטן של רמי לא נרגעת. הוא מניח את הוויסקי על השולחן.
"אבא שלי נכנס אתמול לאשפוז". לא טוב. "איך קוראים לך?". "יואב". "אני מצטער לשמוע, יואב. אבא שלך איש יקר ונחכה לו שיחזור במהרה. אני בטוח שהוא יהיה בסדר. אפתח את המיקרופונים של כולם למקרה שמישהו רוצה לומר משהו נחמד". הוא לוחץ על כפתור. המשבצת של יואב חוזרת למקומה הקטן ברשת הפרצופים, והסאונד של כל המשתתפים מופעל.
לוקח זמן עד שמישהו מעז לפצות את פיו. מיכאל, אחד מהמשתתפים היותר וותיקים - "תמסור לאבא שכולנו כאן תומכים בו. תהיה חזק, ואל תדאג. אבא יחזור אלינו בקרוב". מיכאל קורץ ליואב, זה כמעט חינני. רמי משתיק שוב את המיקרופונים של כולם. נראה שחלקם אומרים "אמן". "תודה, מיכאל. יואב, כולנו איתך. ברשותכם, נתקדם, למספרים של היום. רוסיה שומרת על יחס 1 ל-2 סולידי, אנגליה מאחוריה עם 1 ל-3 יציב ביותר, בלגיה, שכבר שלושה ימים עולה בהדרגתיות...", תוך כדי הדיבור הוא מסתכל על המשבצת של יואב. מה שמתחיל כהתייפחות הולך ומחריף, הוא ממרר בבכי. רמי מעולם לא ראה מישהו בוכה ככה. הוא ממשיך לתת סטטיסטיקות, בוחן את שאר המשתתפים, חלקם רושמים, רובם בוהים בו, לא נראה שמישהו מהם שם לב ליואב. נשארו איתו הורים בבית? למה הוא בוכה ככה? רמי בולע רוק. הוא שם לב שחלק מהמשתתפים נראים מבולבלים, ממלמלים דברים. הוא מאפשר לאחד מהם לדבר. "רמי, מה יש לך? אתה אומר אוקראינה כבר שש פעמים. די, בוא נתקדם".
רמי לוגם מהוויסקי, הוא לוחץ על שלט ומדליק את המזגן, נהיה לו חם. "אני מצטער, כנראה יש קצת בעיות ברשת". הוא ממהר לסיים עם הדיווחים לקראת מחר. "חברים, אנחנו נתכנס פה מחר באותה שעה. תשלחו הימורים אליי בפרטי עד שש בערב. לכל שאלה - יש טלגרם. ותזכרו לא להמר על ישראל בטעות. לא - מצביעים - נגד - הבית!". הוא מרים את הוויסקי. "רק בריאות, חברים".
המשבצות הולכות ומתמעטות. רק יואב נשאר שם. מרים את עיניו האדומות, הן נעוצות ברמי. המשבצת שלו ממלאת את המסך הענק. רמי לוחץ על כפתור, אנו שומעים כעת את רחשי החדר שיואב נמצא בו. רמי רוכן קדימה, "הכל בסדר, יואב? אל תדאג, הכסף כבר עבר לאבא שלך". יואב לא מתיר את מבטו מרמי, מתרומם מהכיסא, הולך אחורה ומתקרב לחלון שנמצא מאחוריו, פותח אותו, לא מסיר את מבטו מרמי. רמי לא מבין את קרב המבטים הזה. "יואב? הכל בסדר שם?".
יואב מסתובב, מטפס על החלון וקופץ.
רמי לא שומע נפילה, רק את הרחש היציב מהמיקרופון שלו. רמי מנתר מהספה, מתקרב למסך, מנסה להסתכל מחוץ לחלון, זה שיואב קפץ ממנו לפני רגע. "יואב, תענה לי בבקשה". רחש. "יואב?". רמי מתרחק מהספה, מתקרב לכיור. להתקשר למשטרה? מה הוא יגיד להם בדיוק? חם. הוא מניח את הוויסקי בכיור. שולף מהמדף כוס חצי ליטר של וויינשטפן וממלא אותה במים. המזגן רועש מדי. הוא מכבה אותו. הוא שותה קצת. המים רותחים. הוא שופך את תכולת הכוס לכיור, מסובב את הידית של הברז, מחכה רגע, מוזג, מוסיף קרח למים. הוא נזכר בקבוצת הטלגרם, זאת שפתח לפני חודשיים.
מישהו יודע איפה מאיר גר?
הוא מחכה דקה, שתיים, שלוש. צריך להחריף.
הילד שלו שהיה עכשיו בשיחה עם כולנו נעלם.
גם עכשיו לא עונים. זה סתום מדי.
אני חושב שהוא קפץ מהחלון.
הוא מתחרט תוך כדי שליחת ההודעה, ובצדק. החברים עוזבים את הקבוצה, בהמוניהם. מדהים באיזו מהירות הם עוזבים, כאילו רק חיכו להודעה הזאת. נשארו רק אנשי הקשר של מאיר ושל אנטון. מאיר מקליד, כנראה ממיטתו בבית החולים.
מה זאת אומרת קפץ??? מה עשית לו?
בלי לחשוב פעמיים, רמי סוגר את קבוצת הטלגרם ומוחק אותה. הוא שומע צרחות מהרחוב, צרחות של אישה. הוא זורק מבט לרחוב שמתחתיו. הרחוב ריק, כרגיל. מבטו עובר למסך, הצרחות בוקעות ממנו. הוא לוחץ על כפתור. התמונה נעלמת, גם הצרחות מפסיקות.
הוא צריך למחוק את העדויות לכל העניין, עכשיו. הוא שותה את כל החצי ליטר בלגימה אחת, ניגש למחשב. אנטון כתב בשבילו כמה תוכנות, במיוחד בשביל הרגע הזה. רשימות, העברות, סטטיסטיקות, מידע - הכל נמחק בלחיצה אחת. עם המחיקה הזאת, נדמה לרגע שכל היום הזה נמחק. הזכיות, ההפסדים, הילד, הצרחות - נמחק.
רמי יוצא למרפסת עם כוס וויסקי בידו. לזאת הוא בחר להוסיף 4 קוביות. חריג. הרחוב ריק, כרגיל. סירנה נשמעת במרחק. אולי מחר, אולי עוד שבועיים, בסוף יגיעו אליו. הודעה בפלאפון. זה אנטון, כתב לו בפרטי. "מלז 32 מ דנמ 57 א ח, עולם 42 א". כנראה שאנטון לא שם לב שהחגיגה נגמרה. מה הסיכוי שדווקא בדנמרק יאובחנו מחר 57 אלף חולים חדשים? הוא מחזיר את המכשיר לכיס. משקשק את הכוס. 4 קוביות היו רעיון טוב, לא חם לו יותר.
המספרים המרוכבים / עומר שטרנברג
"אמא, מה זה מספרים מרוכבים?", הוא שאל אותי בזמן שהתאמצתי להציץ אל הדירה של השכן. זאת אומרת, הייתי בעיצומה של הכנת עוגה, אבל העוגה הייתה רק תירוץ בשביל לנסות להבין מה לעזאזל מתרחש שם, מעבר למסך הסורגים.
"לא יודעת", עניתי, בזמן שהאור השלישי התחיל לרחף מאחורי החלון החלבי שלו. כל ערב בשעה שבע בדיוק, לפעמים שבע וחמישה, היה האור נכבה שם בבת אחת, ואורות מעופפים החלו להידלק. הם היו מרחפים לכמה שניות ואז נתקעים, מנצנצים דרך האובך שבזכוכית.
"הגעתי לזה בויקיפדיה ולא הבנתי מה זה," הוא התעקש. לפעמים אני תוהה לעצמי למה הוא לא יכול פשוט לראות פורנו כמו שאר הילדים בגיל שלו. בתחום הזה יהיו לי הרבה יותר תשובות לתת לו. אמרתי לו שילך לשאול את אבא שלו, אבל מסתבר שהנוכל כבר השתמש בטריק לפניי. האור האחרון תפס את מקומו, תשיעי או עשירי, אני הפסקתי לספור.
"אז את לא יודעת?"
"לא," פסקתי. אני לא זוכרת שהייתי כזו נודניקית כשהייתי בת שלוש עשרה. תמיד מחטט, תמיד חייב שתהיה לו תשובה להכל. לי בגיל שלוש עשרה לא היה כל כך אכפת. הייתי בשלי. נהניתי ממה שיש, ולא היה הרבה.
"למה אתה לא קורא על זה בויקיפדיה?" שאלתי תוך כדי שפתחתי את המקרר. אלא שבאותו הרגע לא עניינה אותי יותר התשובה, כי בעודי מוציאה את קרטון הביצים מהמקרר גיליתי שהוא ריק. כלומר – בבית הזה ישנו אדם, ספק אדם ספק שייח, שברוב חוצפתו לקח את הביצה האחרונה מהקרטון, ומצא לנכון להחזיר קרטון ריק למקרר. שאלתי את איתי אם זה הוא, אבל הוא משך בכתפיים ויצא מהמטבח, חזר לקרוא על עקרונות מתמטיים עמומים.
לקחתי נשימה עמוקה והלכתי אל חדר העבודה של אורי. הוא ישב שם, משקפי הקריאה המביכות שלו לעיניו, כותב. כל היום כותב. ואני כל כך התרגשתי כשהתאהבתי בסופר. תמיד דמיינתי איך מאחורי העיניים הקטנות שלו המוח קודח, בורא עולמות. לימים גיליתי שאלה בסך הכל עיניים של גנב. מתבונן על הכל מרחוק, אף פעם לא נוכח, עד שהוא מזהה איזו סיטואציה ששווה לבזוז. אחר כך היא תופיע בספר שהוא יוציא, ובכתבה ל'גלריה שישי', שרק הוא ואמא שלו קוראים, הוא יספר על איך 'החיים הם מעיין בלתי נדלה של חומר', במקום לקרוא לדבר בשמו – גניבה.
הגעתי מוכנה לקרב. "למה לא אמרת שנגמרו הביצים?" הטחתי. הוא הסתובב אליי באיטיות דרך אגבית, כזו שהייתה מקבלת ציון עשר בתחרות הסתובבות אמנותית.
"לא ידעתי שאני צריך לדווח כל פעם שנגמר משהו." הוא ענה בקול השקט שלו, ואני יכולתי להתפוצץ. כשהוא כותב סיפורים אין עם מי לדבר, אבל מה לעשות, בחיים האלה צריך גם לאכול, אי אפשר רק לקרוא. גם אם הוא היה מצליח להתרכז במשהו אחר חוץ מעצמו, הוא רק היה עונה "אני מצטער," בקול שקט וממשיך בשלו.
חזרתי אל המטבח, עצבנית. מאז שהתחילה המגיפה אני כל הזמן עצבנית. עמדתי לזרוק את הבלילה לפח, כשלפתע האורות המנצנצים בחלון ממול קראו לי אליהם. זה יהיה נחמד, לבקש ביצים מהשכן. כמו פעם. עטיתי על עצמי מסיכה וכפפות ויצאתי מהדירה על קצות האצבעות. דפקתי בשקט על הדלת שלו. אני בכלל לא יודעת איך קוראים לו. הוא פתח את הדלת – בחור דקיק וארוך, שיערו המתולתל אסוף בקוקו גבוה, שמבעד לזקן העבות שלו היה אפשר לזהות שמץ חיוך.
"היי. אני רותי, השכנה," אמרתי והצצתי פנימה. נרות היו מפוזרים בכל רחבי הדירה.
"אוקיי," הוא ענה, שומר ממני מרחק.
"באתי כי אני מכינה ביצים ובדיוק נגמרה לי העוגה. זאת אומרת, אני מכינה עוגה... יש לך ביצים אולי?" שאלתי, ובטיפשותי הרגשתי צורך להוסיף: "לאכול, הכוונה. של תרנגולת".
הוא הזמין אותי להיכנס פנימה. פסעתי, סקרנית. הדירה הייתה חשוכה לגמרי, ונרות היו מפוזרים בה, מאירים אותה באור חמים. ריח חריף של מריחואנה ריחף באוויר. מה לא הייתי נותנת עכשיו בשביל לחזור לעשן. הוא הדליק את האור במטבח ורק אז הצלחתי לראות שבמרכז הסלון נמצא לוח קטן עם כל אותיות הא"ב ועליו כוס זכוכית הפוכה. שאלתי אותו מה עושה, והוא ענה שסיאנס.
הוא סיפר לי שסבתא שלו חלתה בשפעת הספרדית והחלימה, והסביר שהוא חושב שדיבור ישיר עם האנשים שחוו את המגפות הוא הרבה יותר יעיל מאשר להתבסס על כתבים היסטוריים, כי עדות מגוף ראשון תמיד טובה יותר.
"וכל ערב אתה עושה את זה?" שאלתי, לא קולטת שחשפתי את הרגל ההצצה שלי. הוא התעלם באלגנטיות. הסביר לי שהמתים לא אוהבים להיחשף בפני בן אדם אחד, לבד, אבל הוא בכל זאת מנסה. זה מרגיע אותו. הוא הושיט לי קרטון ביצים, אמר שנשארו שם כמה והוא גם ככה מנסה להפחית. חייכתי אליו מתחת למסיכה למרות שהוא לא יכול לראות, ופניתי לצאת.
לא יודעת מה גרם לי לעשות את זה, מלאך או שרף או שטן או רוח הקודש, אבל הסתובבתי אליו, ואמרתי לו שכאות תודה אני יכולה להשתתף איתו בסיאנס. הוא הסתכל עליי מופתע, הסביר לי שסיאנס לא עובד אם לא מאמינים בו. צריך לפתוח את הראש. שאלתי אותו מה הוא עושה בשביל להאמין, והוא ענה שהוא פשוט מאמין. אמרתי לו שאני לא מאמינה. "אז לא", הוא משך בכתפיו.
שוב פניתי ללכת, אלא שהפעם הוא עצר אותי: "במה את כן מאמינה?"
"לא יודעת".
הוא חשב לרגע וקרא לי לבוא אחריו. התיישבנו בסלון ליד לוח הסיאנס, והוא שלף מהמגירה בשולחן חפיסת קלפי טארוט, לא לפני שהניח בפיו חצי ג'וינט מהמאפרה והצית אותו.
"מה שיפה בטארוט," הוא הסביר תוך כדי שעירבב את החפיסה, "זה שאת לא חייבת להאמין. תשאלי שאלה". הוא פרס בפניי את גב הקלפים, ואז התחוורה בראשי התובנה העגומה ביותר שהגעתי אליה מימיי.
"אין לי מה לשאול", עניתי בקול חנוק. הוא הסתכל עליי כלא מאמין.
"בטוח יש לך משהו לשאול", הוא התעקש, ואני פלטתי את השאלה היחידה שהצלחתי לדלות ממוחי: "מה זה מספרים מרוכבים?".
הוא צחק, קיפל את החפיסה והניח אותה בצד. את הג'וינט הוא הוציא מבין שפתיו והעביר אליי. עשרים וחמש שנה שלא נגעתי בסמים, ופתאום כאילו נעלמו לי כל החרדות. קילפתי מעליי את המסיכה ומצאתי את עצמי שואפת עמוק, מנסה להרגיש דברים שכבר שכחתי שאפשר.
"מספרים מרוכבים," הוא התחיל לספר, "זה מספרים שלא באמת קיימים. מתמטיקאים נתקעו עם כל מיני משוואות שהם לא הצליחו לפתור, כל מיני שאלות שאין להן תשובה שהיא מספר כמו שאני ואת מכירים, אז הם המציאו שדה של מספרים חדשים, קראו להם 'המספרים המרוכבים', ופתרו איתן בעיות שעד אז לא היה להן פתרון".
"מאיפה אתה יודע את זה?", שאלתי והעברתי לו את הג'וינט בחזרה.
"יש לי תואר ראשון במדעי המחשב", הוא ענה. דמיינתי את הבודהיסט שיושב מולי חונק את עצמו בעניבה ויוצא לעבודה, אבל פתאום נקטעה לי המחשבה כשהשפתיים שלנו התרסקו אלו על אלו. העדינות הייתה מאיתנו והלאה. התנשקנו כמו איילים בקרב נגיחות, ובלי שעבר אפילו רגע הורדתי לו את הגופייה והוא פתח לי את החזייה.
אלא שצחוק לא מוסבר פרץ מתוכי לפתע. אולי זו הרוח של סבתא שלו שהזכירה לי שבעולם מקביל הוא היה יכול להיות הילד שלי. התנצלתי. גם הוא צחק והתנצל.
"המגיפה עושה לנו דברים מוזרים", הוא אמר לי כשעמדתי בדלת, ואני רק חייכתי.
חזרתי הביתה. את הביצים שכחתי אצלו. שפכתי את הבלילה לפח בזמן שאורי נכנס למטבח. שתקנו רגעים ארוכים, כל אחד מסיבותיו.
"סליחה על הביצים", הוא אמר, "את יודעת, כשאני בתוך סיפור קשה לי לשים לב מה קורה סביבי".
"זה בסדר," עניתי, "אני סתם עצבנית בגלל כל הקורונה הזאת".
הוא חיבק אותי. "יהיה בסדר. אני אוהב אותך", הוא לחש לי, בזמן שבחלון מאחוריו האורות המעופפים נכבו בזה אחר זה. פתאום הרגשתי כמו גיבורה בסיפור שאני מספרת לעצמי, שבויה במערבולות של דימויים שכאילו נועדו לתת משמעות לדברים שאין להם פשר.
"גיליתי מה זה מספרים מרוכבים," סיפרתי לו, אבל הוא רק חיבק אותי חזק ושתק.
הקורוענא של שורה ביילא / רינה קרפול
שורה ביילא אולי לא הגעפלטעפיש הכי מפולפל בסיר, אבל חכמת החיים שלה מכניסה את כל מאה שערים לכיס הקטן ביותר בחלוק שלה.
עמלנית וחרוצה היא שורה ביילא, שנים עשר ילדים ילדה, כמניין י"ב שנים של נישואין לבעלה שלוימהל'ה.
שלוימהל'ה איש תם, ג'ינג'י ועסיסי למראה ומקומו בכוילל ספון בין משנה לגמרא (בעיניים עצומות לרוב) ובקושי רב זוכר את שמות ילדיו.
אבל זיכה אותה הקב"ה ביוצאת חלציים צנועה וזכה וברוכי שמה, וברוכי זאת, חושדת שורה ביילא, בגלגול קודם הייתה אמא לי"ד ילדים!
בבוקר, כששורה ביילא מתפנקת מתחת הפוך ורק סיפורי הצדיקים המתגוללים על רצפת החדר מעידים על חגיגת ליל אמש, ברוכי כבר עסוקה בהכנת סנדוויצ'ים לאחים. לנוחעם גבינה עם זיתים, ליוסלה גבינה בלי זיתים, לשיינלע' שוקולד, למנחם לחם בלי כלום. וכך עד גמר המלאי.
תחת ידיה האמונות מלווים לחיידרים, תחת ידיה האמונות לא פחות חוזרים היישר לארוחת הצהריים. נוזפת באחת, לוטפת לשני, קונחת לשלישי. מפשירה יחסים בין יענקב למינדי, מביאה את הכדור מהמרפסת של רוטשטיין, דוחפת גרבר לפה של ריקי, והופ כבר חושך, למיטות, קריאת שמע ולילה טוב.
תשאלו מה תפקידה של שורה ביילא בבית שכוננה?
ובכן, אם שלוימלה ספון וברוכי אחראית פנים, אזי שורה ביילא שרת החוץ.
ואת זה - אין איש יודע טוב ממנה לעשות. שורה ביילא השדכנית הפורייה ביותר בירושלים ומחוצה לה.
אין נער שהגיע לפרקו ושמו לא רשום בפנקסה של שורה ביילא ואין נערה שיודעת תפור כסתות שלא נגרסה בפיה.
שורה ביילא יודעת כל, ידה בכל ויד כל בה, אייזנבך משפצים, מנדעל יצא לתרבות רעה, למיילעך לא עלינו הבת התקלקלה, מציצה ברחוב הזה, תרה ברחוב הבא, הרי עם כל הקלחת הרוחשת בחוץ היא לא יכולה להירקב בבית, מישהו צריך לעשות קצת סדר ברחובות מאה שערים!
ואז היא הגיעה- הקורונעא. גם לתוככי מאה שערים ושתי המשמעויות הכי גדולות בחייה של שורה ביילא ירדו לטמיוני טמיונות:
אחת- כך זועקים הפשקוועילים- חייבים להתבצר בבתים.
שתיים - מקור הכנסתה אבד. ואיך תזווג כעת שידוכים כשבני ובנות ישראל אינם יכולים להיפגש יחד בלובי של מלון רמדה ולהזמין כוס גזוז?
שורה ביילא לא ידעה מה גרוע יותר: מטה לחמה שהתנפץ לרסיסים, או התפקיד החדש שכלל לא נכונה לו - להיות עם כל ילדיה בכפיפה אחת: צווחים, קופצים, מושכים זה בפאותיו המסולסלות של זה ולספור את הימים עד שתוציא את רחמה לחל"ת.
אחרי לילה נדוד היטב, כשקרני שמש ראשונות דגדגו קלושות בטבורה של מאה שערים, הבינה שורה ביילא כי ימות העולם ויתפגר, היא- לא נכנעת!
שורה ביילא- חיה את העולם המופלא שברא הקדוש ברוך הוא - בחוץ!
אחרי סיום פרק התהילים היומי שלה על ג'וני, נהג האוטובוס הערבי שחלה קשות בקורונה, חבל עליו, הוא נשמע איש משפחה טוב והגון, התנצנץ רעיון שובב בלבה: היא הולכת להידבק בכוח.
ויש לה אפילו סימוכין משמים לכך,
ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו חס עליה ומילא את בתי המלונות בחולים חרדים לרוב.
רווקי ורווקות ישראל משוועים לעזרתה, הלובי גדול ויש בו מספיק מקום לפגישות ואפילו בונוס- יוכלו הנער והנערה לשבת קרוב זה לזו, שני מטר - החוק קובע!
היא שקלה לשתף את ברוכי בתכניתה, אך ויתרה כהרף עין. לא יזיק שילדיה ירבו בתפילות על אימם החולה, שכן אם ידעו שעשתה זאת בכוונה, אולי לא יעשו זאת מכל הלב.
ראשית כל- חישבה צעדיה, יש להידבק.
באשמורת הבוקר התעוררה וטופפה צעדיה לצירה מורגנשטרן השכנה שנמצאת בבידוד כבר שבוע.
אומנם בימות החול אין המשפחות מרבות לשוחח זו עם זו. צירה מטפלת גם בחולים גברים בתוקף תפקידה כאחות בקופת חולים, ובעלה שימען המאעכר-כל היום יש לו בלוטוס' על הראש, אך מי יודע אם לא לעת כזאת הגיעה למלכות.
צירה פותחת את הדלת לכדי סדק צר ועיניה אדומות.
'שורה ביילא, אני בבידוד ועם חום', לוחשת צרודות.
'וואס?' צוהלת שורה ביילא 'מה את אומרת?' והקרוקס שלה כבר ננעץ בדלת.
'אני חולה בקורונה! לא להתקרב!' מזדעקת צירה אבל שורה ביילא דוהרת בעקבותיה, חוטפת את יד השכנה ומניחה על מצחה.
'תבדקי אם יש לי חום'.
'אין...אין לך חום', מגמגמת צירה ומחשבת להתפלץ.
עודה מחשבת ושורה ביילא כבר יוצאת מפתח ביתה ועיניה בוהקות בשמחה.
כשברוכי מתעוררת מבכי הילדים, פתק מחכה ליד המיטה:
'זיסע קינדערלאך, אני חשה בתסמיני חולי, יצאתי להיבדק, התפללו עליי'.
אמא שלהם. חולה. בקורונה.
געוואלד!
בית המלון 'פרימה' שבגאולה שוקק ושורה ביילא רוחשת בלובי כמנחה על מחבת. כבר הספיקה לספור כעשרים בחורי חמד ועשרות נערות טובות מראה. לובי יש, שידוכים יש, וארוחת הצהריים- מלוא הסיר פתיתים ורוטב גזר מתוק- מעוררת תאבון.
שורה ביילא נוחתת בשולחן. אף זב חוטם לא מושך בחלוקה, שלוימהל'ה לא מעצבן בגמיעות המרק, שקט.
בלילות היא מזווגת את זיווגיה יפה יפה.
אבריימל והדסה בשעה שמונה בלובי בשולחן הימני. חיים לוי-שבאבניק ושרי שפירא- חולת צליאק- בתשע בשולחן השמאלי. הבת של פרידמן והבן של רבינסקי במרכזי. גיבן לפיסחת, יתום לבת גרושים, למדן לצנועה ומלאה לשפה שסועה נעבאך. יומן השדכנית של שורה ביילא מתמלא בקוים, חיצים, מרכאות וסימנים - מעשה שדכנים חשובים, והשידוכים נורים תחת ידיה משל היו רימוני ההלם של הציוינים בכיכר השבת.
שמונה ימים, שלושה שידוכים, אלף דאלאר ואחד אלוקינו שבשמים ובארץ.
באותה שעה ממש, מעתירים רחובות מאה שערים בתפילה על השדכנית מרת שורה ביילא שזכות שידוכיה הרבים יעלו בפני בית דין של מעלה ויזכו אותה ברפואה שלימה.
שורה ביילא מצטרפת לתפילות. שתהיה בריאה היא ובני ביתה, ששידוכיה יעלו יפה. שלא ייגמרו הביצים בבית מלון, כבר התרגלה לחביתה חמה כל בוקר. פה תופין, שם מגדנה, מאפה נאמן באמצע השבוע. יקשה עליה, רבונו של עולם, להסתפק בלחם עם גבינה וזיתים כמו בבית.
כריסה הולכת ותופחת כבצק של הפרשת חלה, עוגות השיש של פרימה נהדרות, המינוס בבנק מצטמק ויפה לו, זכויותיה בשמים על הקמת בתים בישראל עולות מעלה עד כיסא הכבוד.
ושלוימהל'ה וברוכי מפליאים לעשות בניהול הבית ואף מגיעים ככל הנראה לתוצאות טובות יותר מבעבר!
א מענטש' מתכנן תכניות וריבונו של עולם מצחקק -
נגיף הקורוענא מתחיל לסגת ועם כל חולה שמחלים, מחסיר ליבה עוד פעימה. המיטה המפנקת איבדה את קסמה, פשטידת הקישואים מעוררת בה בחילה.
החום ממאמן לעלות אך קוצר הנשימה מופיע, חוש הטעם אבד כשמנות הפתיתים החלו לחזור על עצמן והידיעה כי הגיע זמן השיבה הביתה מעיבה על ליבה.
מילא הייתה חוזרת לרחובות השכונה. נו שוין. אך לחזור לביתה? לפטפט עם שכנותיה עטויית מסכה מהמרפסת? איך תעדכן את רייזל שהומינר פשטו רגל- כששלושה בניינים מפרידים ביניהן?
פשטה שורה ביילא על ספר התהילים וקרעה את השמיים בתפילות.
והנה לעת ערב, בזמן שהתענגה במקלחת על השמפו של המלון (אפשר בפעם האחרונה, הרהרה בתוגה) שמע הקדוש ברוך הוא את תפילתה ובמוחה נצנץ רעיון!
מיד הציעה את שירותיה לאלכס רב הטבחים כמשגיחת כשרות לשעת חירום מטעם העדה החרדית.
כך תוכל להמשיך לבחוש גם בקדירת השידוכים של עם ישראל וגם בקדירת הצימעס!
לשלוימל'ה כמובן לא תספר שהיא בריאה כשור, שהרי לא יזיק אם במאה שערים ימשיכו להתפלל עליה עוד קצת וכך תוכל לגנוב עוד מספר ימים במלון.
כך מצאה את עצמה שורה ביילא עובדת חיונית - בודקת עלי חסה, מדקדקת בגבעולי שמיר, מוסיפה בחשאי אבקת מרק בטעם עוף לסלט ישראלי, ותוך כדי כל אלה ממשיכה לזווג זיווגים ולפנקס בפנקסה.
ויהי ערב ויהי בוקר, ושורה ביילא עמדה לבצע את שיחת הטלפון השבועית הביתה. היא הקשיבה בלב גואה לצליל החיוג. 'וואס הערצאך?' שאלה בעליצות 'התארגנתם כבר לשאבעס?'. '
'כן מאמע', נשמע קולה הצלול של ברכי מן השפופרת 'יוסלה כבר מסדר את המפה על השולחן' והמשיכה לשוח לפי תומה: 'ומחר כולנו הולכים להפגנה בכיכר השבת נגד הציוינים'
בום!
אן אמת'ער הפגנה!
עם מלא רבנים מעניינים! ציוינים! וסוסים אמיתיים! ובעיקר - המוני בחורי חמד רווקים מונחים סתם כך וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול!!
הפגונה? והיא במלון עם מלאי רווקיה ההולך ומידלדל?
היה לא תהיה!
מיד ארזה מטלטליה והפליגה במונית ספיישעל למאה שערים.
ובעיתון 'המודיע' של יום ראשון נכתב בשמחה - אחרונת חולי הקורונה במלון פרימה שוחררה לביתה!!
פרוצדורה פאסיבית / דינה זילברג
אני כבר למעלה משבועיים רצופים בבית. סיימתי את כל הנטפליקס, שיננתי את מקומות הבילוי של 573 חולי הקורונה הראשונים, סיימתי תוך חמישה ימים אספקת אוכל שנועדה לשבועיים, אך נראה כי אין כל הפחתה בכמות נייר הטואלט שממלאת את הדירה הקטנטנה שלי וחבל.
השיא של היום שלי מגיע בשעה 12:30, כי זה הזמן שהשכנה מהבניין ממול מנסה להאכיל את שלושת הילדים שלה וככל שהימים עוברים, הקללות שהיא צורחת לעברם נהיות יותר יצירתיות, אתמול למשל הם היו "נטל כלכלי כפוי טובה" והיום הם "ביזיון מנוזל!".
הפעמים היחידות בהן אני משתמשת במיתרי הקול שלי, הן כשיש לי שיחת טלפון מההורים או מסבתא שלא מבינה למה הפסקתי לבקר ולא מוכנה לקבל את הטיעון שאני עלולה להרוג אותה, לכן כשצלצל הטלפון היום הופתעתי לראות את השם - דימה טינ.
אתם בטח שואלים מי זה דימה? ובכן, גם אני שואלת את עצמי את אותה השאלה. הכרנו לפני חודש בטינדר והספקנו לצאת לדייט אחד שהיה בינוני, אבל מצד שני גזרתי לעצמי את הפוני עקום ככה שהסיכויים שלי למצוא יותר מזה בתקופה הקרובה, גם ככה קלושים. אני יודעת שהוא עובד בהייטק, סביר להניח שהוא מתכנת, לקח לו 10 דקות להסביר לי מה העיסוק המדויק שלו, אבל אלו היו 10 דקות שבהן בדיוק בהיתי בציפורן הארוכה שהוא מגדל בזרת שלו. דימה אמר שהוא מחפש משהו רציני, אבל לא אוהב הגדרות. אמרתי לו שגם אני מחפשת משהו רציני ושסבתא שלי כבר תדאג להגדיר את זה בשבילי.
אנחנו מתכתבים הרבה וזאת הפעם הראשונה שאנחנו מדברים בטלפון. הוא התקשר לשאול מה אני עושה, כנראה מתוך הנחה שהחיים שלי יותר מעניינים משלו, סיפרתי לו שאני בדיוק מכינה בצק לעוגיות. נראה שלאף אחד מאיתנו אין ממש על מה לדבר, אבל גם אף אחד מאיתנו לא רוצה להישאר לבד, אז פשוט שתקנו במשך כמה דקות עד שדימה הפר את הדממה, "איך בא לי שתהיי פה איתי, אפילו שנשב סתם בשקט". "אני בטוחה שאם נהיה ביחד לא נשב בשקט",עניתי, "אז מה היינו עושים?" הוא שאל בלחש, "היינו... מדברים?" עניתי בתמימות. "היינו מדברים.. עד שהייתי מנשק אותך... היית רוצה שאני ינשק אותך?" הנהנתי בקול והוא המשיך "ואז הייתי מוריד לך את החולצה ואת החזייה ואת היית פותחת לי..."
השעה שלוש בצהריים ואני מוצאת את עצמי גונחת לתוך הטלפון תוך כדי אפיית עוגיות חמאה בזמן שדימה עושה ביד בצד השני של העיר.
אין לי מושג איך זה קרה, אבל הוא בטוח שגם אני עושה בדיוק את מה שהוא עושה עכשיו. הוא בדק איתי כמה פעמים עד כמה אני רטובה. "כמו הכינרת" אמרתי, "רק בוא ותטבול", בזמן שאני לשה את הבצק. דימה עסוק בלעשות אותי כשהרגליים שלי מעל הראש ואני מפזרת סוכריות על העוגיות היפות שלי "את רוצה שאני יזיין אותך על הקיר?" הוא שואל בהתלהבות, אני זורמת עם היוזמה "כן, מאוד, תרים אותי לקיר" ואחרי שהוא אומר "מזל שהתאמנתי במכון, את לא שוקלת כמעט כלום", אני מדללת קצת את כמות הסוכריות ושומעת את השכן מעבר לקיר מתחיל לרסק חפצים. אני מכניסה את העוגיות לתנור.
אתם בטח שואלים מי זה השכן? ובכן, מעולם לא ראיתי אותו, אבל אני מכירה אותו יותר טוב מאמא שלו, הוא שונא אותה כי היא "זונה אגואיסטית" שרק מנצלת את טוב ליבו והכניסה אותו לחובות ענק. הקירות בדירה המחולקת, לא משאירים הרבה מקום לפרטיות. אני מנחשת שהוא רווק באזור גיל ה-40. הוא נכנס לבידוד הרבה לפני, הוא מובטל כמוני ומאד ממורמר, הוא עסוק בלצרוח על אמא שלו ולהאשים אותה בהזנחה שלו כילד וכשהוא לא צורח על אמא שלו, הוא צורח על ביטוח לאומי.
בזמן שדימה מביא אותנו לדוגי וגונח לי באוזן, השכן ממשיך לזרוק דברים בבית וצועק על מישהי בטלפון שהוא חייב תור לפסיכיאטר ושנמאס לו מהבירוקרטיה שלהם ושהוא מרגיש אזרח סוג ז' ואז דימה מתחיל להפליק לי ואני נזכרת שאני צריכה להגיב, שלא ירגיש לבד, אז אני גונחת בחזרה, עונה איזה "כן" קטן ולפעמים "בדיוק ככה". מה אם הבידוד הזה יגמר עוד חצי שנה ואז אני אהיה שנה וחצי ללא סקס?! אני אשכח מה עושים, אני כבר עכשיו לא לגמרי בטוחה שאני מגיבה נכון לחלק מהפוזיציות, לקח לי כמה שניות להיזכר מה הכוריאוגרפיה של הדוגי. השכן צורח "השנה 2020 אין לאף אחד פאקינג פקס!", צודק לגמרי זה תמיד חתיכת טרטור למצוא פקס ויש עכשיו סגר אז בכלל... דימה שואל אותי אם כיף לי, "מאוד, תמשיך" אני עונה.
"מה בא לך שאני יעשה לך?" בא לי שתלמד אותי לנגן בגיטרה, בא לי שתחבק אותי, בא לי שתתכרבל איתי מול החדשות, בא לי שתשתמש נכון באותיות אהו"י, "בא לי שתמשיך לזיין אותי ככה". הוא מרוצה, אבל רוצה שאני אהיה יותר אקטיבית בתהליך. "אני רוצה שתתפוס אותי חזק..." אני לא מצליחה להחליט איך כדאי שהוא יתפוס אותי, אז הוא בא לעזרתי "את רוצה שאני יתפוס אותך בציצים?" "אממ.. כן?" אני ממלמלת. "אני תופס אותך בציצים הגדולים שלך, כיף לך?" אני מהנהנת בקול ומבינה שהוא אשכרה הקשיב לכל מה שסיפרתי לו במהלך הדייט, אחרת הוא היה שם לב שאין לי כל קשר לציצים גדולים. השכן מבהיל אותי ואת דימה בצרחות על התאבדות אבל אנחנו מנסים להתרכז "כן. אני אוהבת שאתה בפנים, אני יכולה להסתכל עליך?" הוא נשמע מופתע "את רוצה להסתכל עלי?" אם עקבתי נכון, אז אנחנו כבר כמה דקות בדוגי ואני כל הזמן עם הגב ואז... הוא מתקשר אלי בשיחת וידאו!!! אני נבהלת ומנתקת.
הוא מתקשר להתנצל על אי ההבנה ואומר שהוא רוצה לנסות שוב, אני שומעת את השכן מאיים שאם לא יקבעו לו תור לפסיכיאטר עוד השבוע הוא יחתוך ורידים ומסבירה לדימה שקשה להתרכז ככה ובכלל, עדיף שלא ננצל את כל אמצעי הבידור ביום אחד. אנחנו קובעים שננסה שוב השבוע. השכן צורח שאם הוא ימות, אז זה יהיה על מצפונם. אני מתלבטת מה לעשות ומחליטה לדפוק לו על הקיר, כדי להבהיר שאם הוא צריך אותי אז אני פה. כנראה שהוא הבין לא נכון את הדפיקות, כי הוא צורח עלי שהוא לא ישתוק יותר ושלא אכפת לו יותר מכלום ואז צורח שוב לטלפון "אם הייתה לי קורונה, אז גם הייתם מתייחסים אלי יותר טוב וגם הייתי סובל פחות!".
דממה. אני מתלבטת רגע ואז דופקת על הקיר לבדוק אם הוא עוד חי. שקט. אני מחכה עוד קצת, צועקת לו ודופקת שוב, תוך שאני שמה על עצמי מסיכה וכפפות. אני דופקת על הדלת של השכן בהיסטריה ולפתע הוא צועק עלי מעבר לדלת "יא משוגעת הייתי בשירותים! מה את מפרה בידוד?! את רוצה להרוג אותי?!".
אני חוזרת לדירה שלי והשכן צועק מעבר לקיר "באנה לא ידעתי ששומעים ככה טוב, איך זה שלא שמעתי אותך עד עכשיו?!" אני לא יודעת מה לענות לו אז הוא ממשיך, "את קולטת שבשביל לקבוע תור לפסיכיאטר אני צריך לשלוח פקס?" אני צועקת לו חזרה "איזה נטל זה פקס" והוא עונה "בדיוק! אני אסף", נעים להכיר, "אני קרן". יש שתיקה קלה ואז השכן שוב צועק "אז מה, קרן? הפרעתי באמצע האקשן? עד שסוף סוף היה לך משהו", אני נצמדת לקיר ועונה בגמגום "חשבתי שאתה לא שומע אותי וש...", אני לא מספיקה לסיים את המשפט והוא מתחיל שוב לזרוק חפצים, מתעלם מקיומי. אני מנסה להבין איך זה הגיוני שהוא שמע אותי, אם הוא טען לפני רגע ש... אבל מתייאשת מהר מלחפש אחר ההיגיון. אני צועקת לו "אל תהרוג את עצמך בבקשה! התקופה הזאת תכף תיגמר", אבל הוא כנראה בוחר הפעם לא לשמוע אותי וממשיך בשלו. אני כבר לא מאמינה לעצמי. אני תופסת שני סירים וזורקת אותם על הרצפה, הרעש מקפיץ את הלב אבל ההרגשה מדהימה. תוך שניות השכנים מלמטה דורשים ממני שקט, אז אני פותחת את חבילות נייר הטואלט ומתחילה לזרוק גלילים על הרצפה. שומרת על שפיות.
