אבידה לעולם הקולנוע: הבמאי הצרפתי ז'אן לוק גודאר הלך לעולמו בגיל 91. גודאר נחשב לאחד הבמאים המשפיעים בהיסטוריה של הקולנוע. בין יצירותיו הבולטות אפשר למנות את "עד כלות הנשימה" (1960), "לחיות את חייה" (1962) ו"פיירו המשוגע" (1965). הוא נמנה עם מובילי הגל הצרפתי החדש ביחד עם במאים כמו פרנסואה טריפו, קלוד שברול, אנייס ורדה ועוד. גודאר ביקש לסיים את חייו בהמתת חסד, כך מסר עורך דינו של הבמאי המנוח ל"גרדיאן".
"איבדנו אוצר לאומי" ספד לו נשיא צרפת עמנואל מקרון, "מישהו שהיה גאון". גם הבמאי אדגר רייט ("מת על המתים", "בייבי דרייבר") ספד לגודאר: "אחד מהבמאים הכי משפיעים ואיקונוקלסטיים. זה אירוני שהוא עצמו העריץ את שיטת האולפנים ההוליוודית, מכיוון שייתכן שאף במאי אחר לא השפיע על כל כך הרבה אנשים פשוט לקחת מצלמה ולהתחיל לצלם".
גודאר נולד בצרפת ב-1930 לזוג הורים מהמעמד הגבוה. בגיל ארבע משפחתו עברה לשווייץ, שם התחנך. כאשר חזר לצרפת התחבר עם שורה של אוהבי קולנוע והצטרף למגזין "מחברות הקולנוע" כמבקר סרטים. המגזין יצא נגד הקולנוע הצרפתי האסתטי של התקופה, והעריך במיוחד את עבודתם של במאים הוליוודיים בעלי טביעת אצבע ייחודית כמו אלפרד היצ'קוק, פריץ לאנג וג'ון פורד. אלה סימנו עבור כותבי המגזין את "תיאוריית האוטר" הקובעת שהבמאי הוא הדמות החשובה בסרט, זאת להבדיל מגישת האולפנים ששלטה באותה תקופה והתייחסה לבמאי כאל עוד איש מקצוע להשכרה.
אחרי תקופת הכתיבה הקולנועית שלו, חזר גודאר לשווייץ ב-1952, שם עבד בתור פועל בסכר גראן דיקסנס. במהלך העבודה הוא ביים סרט תיעודי קצר על הסכר, שהפך לסרטון התדמית של המקום. הוא ביים עוד כמה סרטים קצרים בשווייץ, עד שחזר לצרפת ב-1956.
סרט הקולנוע הארוך הראשון שלו, "עד כלות הנשימה", יצא ב-1960, שנה אחרי "400 המלקות" של פרנסואה טריפו ו"הירושימה אהובתי" של אלן רנה. בכך סימנו הבמאים הצעירים את הגל הצרפתי החדש עם סרטיהם האישיים, הייחודיים והבלתי-מלוטשים. במרכז הסרט גנב מכוניות בשם מישל פוקארד (בהשראת דמותו של המפרי בוגארט ובגילומו של ז'אן פול בלמונדו) שבורח מרשויות החוק בצרפת ומסתתר בדירתה של פטרישה (ג'ין סיברג), אמריקנית שמוכרת עיתונים. בסרט היה שימוש בקאטים רבים ובסגנון עריכה קצבי, והוא היה מלא באהבה למדיום הקולנועי והתכתב עם סרטים אחרים מהתקופה. הוא זכה להצלחה רבה ברחבי העולם ונחשב עד היום לאחד הסרטים המשפיעים בהיסטוריה של הקולנוע.
בעקבות הצלחת הסרט גודאר הפך לאחד הבמאים המצליחים בצרפת. שנתיים אחרי הוא ביים את "לחיות את חייה", שגם זכה להצלחה ביקורתית וקופתית ונחשב לאחד הסרטים הטובים של הבמאי. הסרט עסק בנינה (בגילומה של אנה קארינה, שהפכה לאשתו), צעירה שחולמת להיות שחקנית ומידרדרת לזנות. ב-1965 יצא "פיירו המשוגע" בבימויו, עוד סרט בולט של הבמאי. הסרט עקב אחר פרדיננד, אדם בורגני שמואס בחייו המשעממים ויוצא עם שמרטפית למסע פשיעה ברחבי אירופה. גם בסרט הזה כיכבו אנה קארינה וז'אן פול בלמונדו. בשנות ה-60 דרך כוכבו של גודאר של גודאר, ובמהלך התקופה שחרר גם את הסרטים "החייל הקטן" (1960), "אישה היא אישה" (1961) ו"הסינית" (1967).
בשנות ה-70 סרטיו הפכו ליותר ויותר פוליטיים וניסיוניים ופחות נגישים לקהל הרחב. גודאר התחבר לקולקטיב דג'יגה ורטוב (על שם הבמאי הרוסי), ויצר בעיקר סרטים קצרים וניסיוניים. בשנות ה-80 הוא חזר ליצור סרטים נגישים יותר כמו "כל אחד לעצמו" (1980), "שלום למריה" (1985) ו"המלך ליר" (1987) - שאותו הפיקו עבורו מנחם גולן ויורם גלובוס - אולם הם לא זכו להצלחה דומה לזו של סרטיו המוקדמים.
גודאר ידוע ביחסו הבעייתי למדינת ישראל והתבטא לא פעם נגד מדיניות ישראל בשטחים. הוא קרא לישראל "גידול סרטני" וטען כי יהודים הלכו לתאי הגזים בהתנדבות כדי לעזור להקים את מדינת ישראל. הוא לא הסתיר מעולם שמשפחתו הייתה אנטישמית ושקרובי משפחתו תמכו בנאצים. "הוא היה אנטי-יהודים", העיד גודאר על סבו בריאיון, "אני אנטי-ציוני, אבל הוא היה אנטישמי". ב-1976 ביים גודאר סרט קצר בשם Here and There שעוסק במשפחה צרפתית ופלסטינית, כשבמהלך הסרט ישנה השוואה בין גולדה מאיר לאדולף היטלר.
בשנת 2011 קיבל גודאר אוסקר של כבוד אבל סירב לקבל את הפרס. בשנים האחרונות הוא התגורר בשווייץ עם זוגתו אן מארי מייוויל ומיעט לצאת מביתו. הוא היה נשוי פעמיים אך לא הותיר אחריו ילדים. לפני כשנתיים יצא סרט עלילתי על חייו, "יוצא מן הכלל", המבוסס על ספרה של אן ויאזמסקי, אשתו השנייה, רעיון שאותו כינה בזמנו כ"מטופש מאוד".
