מי הוא מחברו של סרט הקולנוע? התסריטאי שבורא יש מאין או הבמאי שמממש את החזון על הבד? באופן מסורתי, סרטים נחשבים כיצירה בלעדית של הבמאים שלהם, ומכאן גם הגיח לאוויר העולם המושג "אוטר", מחברו של הסרט ומי שחתימתו הסגנונית והנושאית מתנוססת עליו. אך על פי סרטו החדש של דיוויד פינצ'ר, "מאנק" (Mank), שעולה היום (ו') בנטפליקס, הסרט הוא פרי יצירתו של התסריטאי, והבמאי איננו אלא מי שבמקרה הטוב משכיל להעביר כהלכה את רוח הכתוב.
הטריילר של "מאנק"
(באדיבות נטפליקס)
הסוגיה הזו עלתה לדיון כבר עם צאת "האזרח קיין", יצירת המופת שביים אורסון וולס בשנת 1941, בהיותו בן 26 בלבד, והייתה סרט הקולנוע הראשון שלו. הסרט, שנחשב במשך עשורים לטוב ביותר שנוצר אי פעם (אם יש למישהו מושג מה זה אומר בעצם), הביא את סיפורו של איל תקשורת רכושני, שבסופו של דבר מת בודד באחוזתו הענקית. כמשימת פולו-אפ אולטימטיבית יוצא עיתונאי לברר מה פשר המילה האחרונה שהגה לפני מותו, "רוזבאד" (ניצת ורד). את התסריט כתב הרמן מנקייביץ', עיתונאי ומחזאי שהגיע להוליווד מניו-יורק בימי הסרט האילם, והיה ידוע בחריפותו, שכרותו ותאוותו להימורים.
את דמותו של צ'ארלס פוסטר קיין (בגילומו של וולס עצמו) ביסס מנקייביץ' על זו של הטייקון וויליאם רנדולף הרסט, שעשה אז כל שביכולתו כדי למנוע את השלמת הסרט והקרנתו. בעיקר משום שהתסריט הציג אותו כאיש כוחני, מגלומני, יהיר ופתטי. בין היתר, הוא ניסה לרכוש את חברת RKO שהפיקה את הסרט, ואיים על בתי קולנוע שהתכוונו להציג אותו. בסופו של דבר, הסרט יצא לאקרנים, זכה לביקורות אוהדות (אף כי נחל כישלון קופתי), קטף תשע מועמדויות לאוסקר, וזכה באחד - עבור התסריט המקורי הטוב ביותר, שאת הקרדיט עליו חלקו וולס ומנקייביץ'.
בשנת 1971 פרסמה מבקרת הקולנוע המשפיעה פולין קייל מאמר מקיף בשם Raising Kane, שבו היא טענה כי מנקייביץ', לא וולס, הוא הכוח המשמעותי מאחורי יצירת "האזרח קיין". המאמר עורר פולמוס רב, בין היתר משום שקייל הסתמכה על ראיונות שנערכו עם אלמנתו ומזכירתו של מנקייביץ', אך לא טרחה כלל לדבר עם וולס. יתר על כן, נדמה היה שהמאמר כולו היה תוצר של הוויכוח הנוקב שלה עם אבי "תאוריית האוטר", אנדרו סאריס, שהעמידה כאמור במרכזה את הבמאי כיוצר הבלעדי של הסרט.
"מאנק" מבוסס על תסריט שכתב ג'ק פינצ'ר, אביו של הבמאי, לפני כ-30 שנה, והתבסס על מאמרה השנוי במחלוקת של קייל. האב, שהיה עיתונאי ותסריטאי (הוא כתב, בין היתר, תסריט על הווארד יוז שנדחה על-ידי מרטין סקורסזה לטובת התסריט של "הטייס"), הלך לעולמו ב-2003. הוא מצולם בשחור-לבן נפלא על-ידי אריק מסרשמידט, באופן שמזכיר את הסרטים ההוליוודיים של שנות ה-40, מלווה בפסקול יפהפה נוסח סרטי אותו עשור שכתבו טרנט רנזור ואטיקוס רוס, וכולל דיאלוגים שנונים שנדמה כאילו יצאו ממכונת הכתיבה של מנקייביץ' עצמו. המבנה הנרטיבי המבוסס על פלאשבקים הוא מחווה, כמובן, לתסריט החדשני של "קיין" – גם אם אין בו אותו ריבוי של נקודות מבט כבסרטם של וולס ומנקייביץ'. שחקני המשנה מגלמים דמויות כמו בן הכט, ג'ורג' קאופמן, אירווינג תאלברג, ג'ון האוזמן, ג'וזף מנקייביץ' וסדריק גיבונס, שאזכורן אולי לא יגיד הרבה לקהל הרחב, אבל הן בבחינת ניים-דרופינג הכרחי לתקופה ההיא. אם יש גן עדן לסינפילים, זה הסרט הזה.
סיפור המסגרת מוצא את מנקייביץ' (הופעה אקסטרווגנטית של גארי אולדמן, שעשויה להביא לו את האוסקר השני שלו) כשהוא מחלים מתאונת דרכים בחווה מבודדת בעיירה ויקטורוויל שבקליפורניה. שם הוא אמור להשלים בתוך חודשיים את התסריט של "האזרח קיין", שנקרא במקור American (השם צ'ארלס פוסטר קיין אינו מוזכר ולו פעם אחת בסרט). מסייעות לו שתי נשים, אחת מהן היא מזכירה נאמנה, ריטה אלכסנדר (לילי קולינס), ששם משפחתה הוענק לסוזן אלכסנדר, מאהבתו של קיין בתסריט של מנקייביץ'. אכן, הסרט כולו גדוש במחוות שמעריצי "האזרח קיין" לא יתקשו לזהות.
מאנק הוא טיפוס שנון ורעיל, וסרטו של פינצ'ר מציג אותו, פחות או יותר, כאיש הישר היחיד בהוליווד. בפלאשבקים, הסרט מציג את הוליווד של שנות ה-30 כתעשייה אפלה ושפלה המשועבדת למפלגה הרפובליקנית, וזאת באמצעות שתי דמויות השולטות בה ומניעות אותה – וויליאם רנדולף הרסט (צ'ארלס דאנס) ולואי בי. מאייר (ארליס הווארד), ראש אולפני MGM, שהסרט מציג אותו כחנפן ומניפולטיבי. יש לו הסבר משעשע לראשי התיבות של החברה שהוא עומד בראשה, וזה לא מטרו-גולדווין-מאייר.
כמה מרגעיו היפים והנוגעים ללב של הסרט עוסקים ביחסיו של מנקייביץ' עם מריון דיוויס (אמנדה סייפריד המצוינת), מי שהייתה מאהבתו של הרסט ושאת הקריירה הקולנועית שלה הוא קידם. בין היתר, הוא ייסד חברת הפקה, "קוסמופוליטן", שהפיקה רבים מסרטיה. בשלב שבו פוגש אותה מאנק היא כבר בדעיכה שלה. אחרי הצפייה בסרט הזה, דמותה הצווחנית והנלעגת של סוזן אלכסנדר, בת דמותה ב"האזרח קיין", נתפסת באור שונה לחלוטין.
החיסרון היחיד: געגועים לאולם הקולנוע
"מאנק" גם מצליח להעלות סוגיה אקטואלית, וזו קשורה ליומני החדשות הפיקטיביים שיוצרו בהוליווד, בעידודו של הרסט, במטרה להביס את הסופר הסוציאליסט אפטון סינקלר בהתמודדות על משרת מושל קליפורניה ב-1934 (כמה מראשי האולפנים איימו שיעבירו את עסקיהם לפלורידה אם סינקלר אמנם ייבחר). זה, לפחות על-פי הסרט, היה הרגע שבו שילוב של רגש אשמה וסלידה עמוקה הביאו להתפכחותו של מנקייביץ' מהרסט ובדיעבד לכתיבת התסריט שהתבסס על דמותו. ואכן, הסרט מציגו כדון קישוט שנלחם כנגד הוליווד שפלה ודקדנטית, כאשר אורסון וולס (טום ברק) מעודד אותו בדרכו הארוגנטית והבלתי נסבלת.
פינצ'ר כבר נדרש לסיפור של "האזרח קיין" בסרט אחר, המייצג את רוח תקופתנו, "הרשת החברתית". שם, הוצגה דמותו של מארק צוקרברג כגרסת ה-web 2.0 של איל העיתונות ההוא. הפעם נקודת ההתייחסות היא שונה. מאנק הוא אידיאליסט שיכור וציני שמנסה לשמור על הגינותו בעולם הפנטזיה האכזרי שמנהלים אילי הון. שיאו של העימות הזה הוא בנשף תחפושות באחוזת הרסט, שנראה כאילו יצא מבית השעווה של "שדרות סנסט", שבו הוא עושה את הפיצ'ינג של "האזרח קיין", רגע לפני שהוא מקיא את נשמתו. האם הסרט רלוונטי להוליווד של היום? שאלה טובה. אבל הוא בהחלט מאפשר לקרוא את "קיין" כסרט שנכתב מדם לבו של תסריטאי אכול מרירות על עולם ואנשים שהכיר היטב.
פעמיים צפיתי בסרט הנהדר הזה, ופעמיים מצאתי עצמי מתענג על כל פרט ופרט. זו אינה סתם מחווה לקולנוע של שנות ה-40, אלא סרט שנראה כאילו הגיח מהעשור ההוא (כולל השימוש בסימונים להחלפת גלגל שפינצ'ר כבר נדרש להם ב"מועדון קרב"). הצפייה בו בפלטפורמה של נטפליקס היא אפוא מוזרה. בסרט הזה צריך לצפות באולם קולנוע ישן עם כיסאות חורקים ווילון קטיפה ארגמני שנפתח ברוב-הוד.
