אין לו קול גדול, הלחנים שלו בסיסיים ברובם והוא גם לא גיטריסט דגול. אבל למילים שהוא כתב, ולא פחות חשוב מכך - לדרך שבה הוא הגיש אותן, אי אפשר להישאר אדישים. בוב דילן, שהגיע כעת לגבורות, הספיק המון ב-80 שנותיו על הכדור הזה. 39 אלבומי אולפן, סדרת בוטלגים מפוארת למעריצים מתקדמים המצוידים בזמן ובממון וסיבוב הופעות אינטנסיבי שנמשך מעל ל-30 שנה שנעצר רק בגלל הקורונה.
לאורך קריירת ההקלטות שלו, הנפרשת על פני 60 שנה, דילן שינה את סגנונו מספר פעמים. התחיל בפולק, עבר לחשמלי, חתך לקאנטרי ובהמשך התחבר בעיקר לבלוז. לא כל הניסיונות עלו יפה, והיו לא מעט שנים שחונות ואלבומים חלשים לאורך הדרך. אך משורר הרוק הגדול בהיסטוריה תמיד ידע לקום מהקרשים ולהוכיח שיש לו עוד כמה קלפים בשרוול.
מי שצפה בהופעה של דילן (והיו כמה וכמה כאלו בישראל) לא תמיד יצא ממנה מרוצה. אם פול מקרטני הוא הדוגמה האולטימטיבית למוזיקאי שנהנה לרצות את הקהל שלו – דואג לומר כמה מילים בשפת המדינה שבה הוא מופיע, מנופף בגאווה בדגל שלה, מפזר חיוכים לכל עבר ונצמד בעיקר ללהיטים – דילן הוא ההפך הגמור. הוא בורח מהשירים המוכרים, משנה את העיבודים (לעיתים מדי ערב) ומסרב בעקשנות לתקשר עם אלו שיצאו מהבית כדי לצפות בו. ולמרות הכל הם הגיעו, לפעמים יותר מפעם אחת.
לא צריך להיות דילנולוג מקצועי כדי להבין את התרומה שלו למוזיקה הפופולרית. עד אליו, הרוקנרול נתפס בעיקר כטרנד שהטריף את הצעירים וזעזע את ההורים שלהם. דילן היה בין אלו שהורידו את ה"רול" והפכו את הרוק לאמנות שיש להתייחס אליה ברצינות, לא פחות מציור, ספרות או קולנוע. במרבית השירים שלו הוא תמיד ניסה להגיד לקהל ולכל המוזיקאים שהושפעו ממנו (בעולם ובארץ), שאם כבר נכנסת לאולפן - תנסה גם להגיד משהו חשוב על הדרך. המהפכה החשמלית של דילן באמצע שנות ה-60 שינתה את המוזיקה לתמיד, ולא בכדי Like a Rolling Stone, השיר שבישר אותה, נבחר לשיר החשוב בהיסטוריה. הוא עדיין כזה. כעת, לכבוד יום הולדתו ה-80, חזרנו לכמה מהתחנות החשובות בחייו:
1961 – מגיע לניו יורק
בגיל 20 עושה רוברט אלן צימרמן (או שבתאי זושא בן אברהם ורחל רבקה צימרמן, אם אתם ממש מתעקשים על השם העברי המלא) את הדרך הארוכה ממינסוטה לניו יורק, שלא על מנת לחזור. הסטודנט הצעיר, שכבר אז קרא לעצמו בוב דילן וניגן בכמה הרכבי פולק מקומיים, החליט לנטוש את ספסל הלימודים במטרה לפגוש את אלילו באותם ימים, זמר הפולק וודי גאת'רי.
דילן מגיע למנהטן ומתמקם בגריניץ' וילג', אז האזור הנכון להיות בו אם אתה חולם להפוך לכוכב פולק. כסף גדול הוא לא ממש עושה בהופעות הקטנות שהוא עורך בבתי הקפה, אבל הוא מספיק לחמם את אגדת הבלוז ג'ון לי הוקר, ובעיקר – חותם על חוזה הקלטות בחברת התקליטים קולומביה. החברים לקהילת הפולק בשכונה לא ממש מפרגנים לזמר הצעיר על המהלך, וטוענים שהוא אופורטוניסט שמוכן למכור את האמנות שלו תמורת כסף. דילן לא מתרגש מהם.
1964 – קולו של דור
אלבום הבכורה של דילן, שנשא את שמו והכיל תערובת לא מספיק מהודקת של פולק, גוספל ובלוז, לא בדיוק טלטל את אמריקה. אבל זה הספיק כדי שהאמרגן שלו, אלברט גרוסמן (יהודי, אלא מה?) ימשיך להאמין בו, וגם ידאג לחבר אותו למפיק המוזיקלי טום וילסון (שעבד בהמשך גם עם סיימון וגרפונקל והוולווט אנדרגראונד).
ביחד, השניים יוצרים את 'The Times They Are A-Changin, האלבום הגדול הראשון באמת של דילן שיוצא בחורף 1964. שיר הנושא, With God on Our Side ואחרים, אותם מגיש דילן רק עם גיטרה אקוסטית ומפוחית, מיטיבים לתאר את אמריקה השבורה שלאחר רצח קנדי. דילן מוכתר כקולו של הדור, אבל הוא לא ממש אוהב את התואר הזה.
1965 – מתחבר לחשמל
מי שיעבור על הדיסקוגרפיה הארוכה של דילן יגלה די מהר שהאיש לא נוהג להישאר יותר מדי זמן באותו המקום או הסגנון המוזיקלי. ב-1965 הוא מניח את הגיטרה האקוסטית בצד, מתחבר לחשמל, אוסף סביבו חבורת נגנים מופלאה ובהם אל קופר (אורגן) ומייק בלומפילד (גיטרה מובילה) ומקליט שני אלבומים אייקוניים (Bringing It All Back Home ו-Highway 61 Revisited) שגם היום המילה "מהפכה" קטנה מלהכיל אותם.
הרגע שבו דילן מוציא לרדיו את Like a Rolling Stone, שהופך ללהיט ענק למרות שהוא נמשך שש דקות, הוא שנת האפס של הרוק. דילן היה היוצר הראשון שהבין שאפשר לקחת את האנרגיות הכובשות של הביטלס ולחבר להן מילים שגם מצריכות הקשבה ולא רק הזזת רגליים וצרחות התלהבות. זו הייתה הפריה הדדית. ארבעת המופלאים, ובמיוחד לנון, הבינו שימי ה-Love Me Do יסתיימו בקרוב והגיע הזמן להתחיל לכתוב שירים רציניים יותר.
המהפך החשמלי של דילן הפך לקאנוני ברבות השנים. בזמן אמת הוא חטף בגללו לא מעט. בפסטיבל הפולק של ניופורט הוא ספג קריאות בוז מהקהל. ולא רק שם. שנה אחרי הוא מקליט את אלבומו הכפול – וכנראה גם הגדול מכולם - Blonde On Blonde. קצת אחרי זה הוא מחליט להניח את הגיטרה החשמלית בצד. הוא עוד ישוב אליה.
1966 – תאונת האופנוע והמחשבות על הקיבוץ
כמו לא מעט אירועים שקשורים בחיים ובשירים של דילן, גם סביב תאונת האופנוע שלו ב-1966 יש יותר שאלות מתשובות. על מה שקצת יותר קשה להתווכח הוא על העובדה ששנה לאחר שזו התרחשה (או שלא?), דילן בוחר להתמקם בוודסטוק, צפון מדינת ניו יורק.
עצירת סיבוב ההופעות התובעני, המרחק מהעיר הגדולה והמרחבים שהוא מגלה סביבו עושים לו טוב. הוא מתמסר לשקט וקופץ לא מעט לבית הוורוד שחולקים חברי להקת הבנד. בכל פעם שהוא מגיע לשם הוא יורד איתם למרתף לטובת סשנים ארוכים של הקלטות שיראו אור רק ב-1975.
בינתיים, הוא משלים אלבום יפה ומאוד רזה באופיו (John Wesley Harding) שכלל את אחד משיריו הגדולים - All Along the Watchtower, שיהפוך ללהיט ענק (ואולטרה חשמלי) שנה לאחר מכן בזכות ג'ימי הנדריקס. בזמן שהרוק האמריקני מגלה את הפסיכדליה ואת פסטיבלי הענק, דילן הולך ומאמץ את הקאנטרי הפשוט, ועל הדרך מסייע לבנד להפוך ללהקה מובילה ולא רק לחבורת נגנים נהדרת.
דילן, שממשיך לחפש לעצמו מקום שקט בעולם, מגיע בסוף העשור ההוא גם לישראל ומהרהר באפשרות להשתקע בקיבוץ. לחבר משק הוא אמנם לא הפך, אך מעתה והלאה האלבומים שלו יהוו חלק אינטגרלי מכל אוסף תקליטים של גרעין נח"ל.
1973 - הפזילה לקולנוע
הסיקסטיז הסתיימו והסבנטיז התחילו, ודילן ממשיך ללכת לאיבוד. האלבומים שהוא מוציא בראשית העשור מתקבלים במנעד תגובות שנע בין תמיהה לפיהוק. ב-1972 הוא מקבל פנייה מהבמאי סם פקינפה, שמבקש ממנו להלחין את הפסקול של סרטו החדש Pat Garrett and Billy the Kid.
דילן מסכים וזוכה בעוד שורה בקורות החיים שלו כשחקן, כשהוא מגלם את אחד מנערי הכנופייה. שחקן גדול הוא לא, וגם הפסקול רחוק מלהיות אחת מפסגות יצירתו, אבל היה בו שיר אחד - Knockin' on Heaven's Door - שזכה מאז לעשרות גרסאות כיסוי. לפחות אלו של אריק קלפטון וגאנז אנד רוזס עשו עם השיר חסד רב יותר מאשר האיש שכתב אותו.
1974 - התפרקות נישואיו
באמצע שנות ה-70 דילן היה במצב חצוי. מחד, נישואיו התפרקו. מאידך, הוא חזר לעצמו עם סיבובי הופעות מצליחים ומוצלחים (עם הבנד ובלעדיהם) ועם שניים מהאלבומים הגדולים והחשובים בגוף העבודות שלו. הראשון, Blood on the Tracks, שיצא ב-1975 ועסק בכישלון נישואיו, כלל קלאסיקות כמו Tangled Up in Blue, Simple Twist of Fate ו-Shelter from the Storm וזכה לתשואות המבקרים והוכיח שדילן מסוגל להתמודד מול הכוכב העולה של הרוק האמריקני דאז, ברוס ספרינגסטין.
השני, Desire, שיצא ב-1976 וכלל שימוש נרחב בכינור (סקרלט ריברה) וקולות רקע נשיים נהדרים (אמילו האריס) הצליח אף יותר ממנו. זה לא רק האלבום שבו דילן שר הכי יפה עד אז (אולי בכלל), אלא גם אחד שהצליח לשלב בין שירי מחאה חזקים (Hurricane) לכאלו ששרדו אפילו את הפלייליסטים הקשוחים של תחנות הרדיו עד היום (One More Cup of Coffee).
1979 – ההתנצרות
למרות ההצלחה המחודשת באמצע העשור, דילן לא מוצא מנוח. ולא רק מהפן המוזיקלי. ב-1979 הוא חושב שהוא מוצא את התשובה ומחליט להתנצר. שינוי הסטטוס הדתי משפיע גם על המוזיקה שלו. Slow Train Coming, האלבום הראשון שלו כמאמין נלהב בישו, עוד עובר איכשהו כיצירה מוזיקלית, בעיקר הודות לשיר Gotta Serve Somebody ולעבודת הגיטרה הנהדרת של מארק נופלר, מנהיג הדייר סטרייטס.
שני האלבומים הנוצריים שאיתם פתח דילן את שנות ה-80 היו קשים לעיכול כבר אז, והשנים לא בדיוק עשו להם טוב. גם ההופעות של דילן באותה העת מושפעות מהאמונה החדשה שלו: הוא מפסיק לבצע את שיריו הקודמים, ובין שירי האהבה החדשים שהוא כתב לישו הוא מעניק לקהל שלו דרשות ארוכות.
1982 – החזרה ליהדות
ארבע שנים כנוצרי הספיקו לדילן, וב-1982 הוא חוזר לחיק היהדות ואף מעמיק את העיסוק בה, כולל הגעה לשיעורים במרכז חב"ד בברוקלין. עם או בלי קשר, גם המוזיקה שלו משתפרת פלאים. הוא מתלבט מי יפיק את האלבום הבא שלו ופונה בדרך לדיוויד בואי, פרנק זאפה ואלביס קוסטלו. כשזה לא ממש מתקדם הוא בוחר בנופלר, ובעזרת הגיטרה החלקה שלו הוא מקליט את אחד מאלבומיו הטובים בעשור ההוא – Infidels.
אחרי כמה שנות היעדרות, דילן שב למצעדי המכירות הודות לשירים כ-Jokerman. רגע חשוב נוסף באלבום הקאמבק המצוין הזה הוא Neighborhood Bully, שיר אהדה לישראל, שבאותם הימים חטפה לא מעט בעקבות מלחמת לבנון. בעטיפה הפנימית של התקליט דילן מונצח על הר הזיתים כשמאחוריו ירושלים העתיקה. במסגרת הביקור שלו בעיר הקודש הוא גם מגיע לכותל לרגל בר המצווה של בנו ג'ייקוב.
1987 – ההופעה הראשונה בישראל
דילן ביקר לא מעט פעמים בחייו בישראל, אבל את שתי ההופעות הראשונות שערך כאן בקיץ 1987 הקהל המקומי כנראה ירצה לשכוח. גם דילן זכר אותה לרעה. למעשה לא ברור איזו מהשתיים הייתה מאכזבת יותר. את האחת שנערכה בתל אביב דילן הגדיר כגרועה שנתן בחייו. זאת שהתקיימה בבריכת הסולטן בירושלים הסתיימה לאחר 13 שירים בלבד עקב קצר חשמלי. דילן, שהגיע לכאן ממצרים התקשה לתפקד על הבמה בלשון המעטה. טום פטי שחימם אותו דווקא היה בסדר.
שש שנים אחרי צמד ההופעות הטראומתיות האלו, דילן חזר לכאן למיני סיבוב שעבר גם בחיפה ובבאר שבע, והפעם גם הקהל וגם המבקרים היו מרוצים. לפני עשר שנים הוא חזר בפעם השלישית להופעה באצטדיון רמת גן. שליש מהכרטיסים שהוצעו למכירה נותרו בקופות. 20 האלף שבכל זאת הגיעו להופעה יצאו ממנה ברגשות מעורבים.
1988 - הטרבלינג וילבוריס
אחד מהפרקים החביבים בקריירה של דילן נולד די במקרה. רוי אורביסון וטום פטי הגיעו לאולפן של דילן בלוס אנג'לס לטובת הקלטת קולות לשיר של ג'ורג' האריסון שהפיק ג'ף לין. מפה לשם הם הבינו שאפשר לנסות ולעשות משהו ביחד. האלבום המשותף של החמישייה שכונתה הטרבלינג וילבוריס (כל אחד מחבריה הופיע בו בשם בדוי) נכתב והוקלט תוך עשרה ימים וזכה להצלחה עצומה.
למעט פטי, כולם כבר היו הרבה אחרי שיאם, אך הקלילות שבה בוצעו השירים והנונשלנטיות הכובשת שהפגינו כאן אגדות הרוק הפכה את הסופר-גרופ הזאת ליותר מסתם עוד גימיק, ועל הדרך זכו החברים גם בעניין מחודש בקריירות הסולו שלהם. אולם על כל המאורע המרגש העיב מותו של אורביסון, כחצי שנה לאחר צאת האלבום. ב-1990 הקליטו ארבעת החברים הנותרים אלבום שני שנקרא דווקא Traveling Wilburys Vol. 3. הפעם זה היה פרויקט שהוביל דילן, ופחות תוצאה של מאמץ משותף. התגובות הצוננות להן הוא זכה גרמו לחברים לשוב איש איש לענייניו.
1992 – מופע המחווה
ב-1992 דילן חגג 30 שנה לאלבום הבכורה שלו בהופעה מושקעת במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. רשימת האורחים המרשימה והמאוד ארוכה כללה בין היתר את ניל יאנג, אריק קלפטון, ג'ורג' האריסון, טום פטי, הבנד, סטיבי וונדר, טרייסי צ'פמן, אדי ודר, קריס קריסטופרסון, וילי נלסון, רוג'ר מקגווין ושריל קרואו.
על הנייר זה היה אמור להיות אחד הערבים הכי יפים ומרגשים בתולדות הרוק. אבל גם הוא לא עבר חלק: שינייד או'קונר, שתקפה שבועיים לפני המופע את הכנסייה הקתולית בגלל חשיפה של פרשיית התעללות בילדים, ספגה קריאות בוז מהקהל והתקשתה לשיר. קצת לפני סוף הערב הארוך ההוא הגיע השיא – ביצוע משותף ל-My Back Pages מפי נבחרת חלומית שהורכבה מפטי, האריסון, יאנג, קלפטון, מקגווין וחתן השמחה, דילן.
1997 – הקאמבק
שנות ה-90 לא היו העשור הכי פורה בקריירה של דילן. הוא מיעט להוציא אלבומים, וגם כשהוא כן עשה זאת הם לא תמיד כללו חומרים מקוריים או כאלו שהרשימו את מי שטרח להאזין להם. ב-1997, לאחר שהתאושש מזיהום חמור בלב שכמעט ועלה לו בחייו, דילן חזר עם אחד מאלבומיו הגדולים ביותר - Time Out of Mind.
האלבום הארוך והקודר שהפיק לו דניאל לנואה עסק באהבה נכזבת ובהרהורים על מוות, וכלל שירים דוגמת Love Sick, Tryin' to Get to Heaven, Make You Feel My Love ו-Not Dark Yet. למרות האווירה הכבדה, האלבום נמכר יפה והוא הצליח לחשוף את משורר הרוק המתולתל – ועכשיו כבר הוותיק - גם בפני קהל חדש.
2001 – הזכייה באוסקר
ב-2001 דילן מוסיף למדף שלו בחדר העבודה את פסלון האוסקר, לאחר שהשיר Things Have Changed שכתב לפסקול הסרט "נערי פלא" (שבו שיחקו בין היתר מייקל דאגלס, פרנסיס מקדורמנד וטובי מגוויר) זוכה בפרס.
לפחות בתחילת המילניום השלישי היה נדמה שדילן חזר לקצב יצירה גבוה ומשכנע. באותה שנה הוא משחרר את האלבום היפה Love and Theft שזוכה לביקורות טובות ומועמד לפרס הגראמי. מהטקס ההוא דילן חוזר בידיים ריקות. אגב, לפי אחת השמועות דילן נהג לסחוב את האוסקר שלו להופעותיו.
2016 – פרס נובל לספרות
העשור הקודם של דילן כבר עמד בסימן הסיכומים. הוא אמנם המשיך להופיע ללא הפסקה (לעיתים יותר מ-100 ערבים בשנה), אך מיעט להוציא אלבומים חדשים, ורק סדרת הבוטלגים הבלתי נגמרת שלו המשיכה לרתק את הקהל הנאמן שלו. ארבע שנים אחרי שברק אובמה העניק לו את מדליית החירות הנשיאותית - העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית, הוא זכה לכבוד הרם ביותר - פרס נובל לספרות.
דילן, כמו דילן, לא הגיע לטקס, ושלח במקומו מכתב תודה ואת פטי סמית' שביצעה את השיר A Hard Rain's A-Gonna Fall. הבחירה בדילן לא עברה בשקט, ונדמה שלא מעט אנשי ספרות לא הבינו מדוע אדם שרק כותב ומלחין שירים ראוי להיכלל בקטגוריה השמורה לסופרים. לעומתם, כל מי שבקיא בחומרים שמעבר לשירים הגדולים של דילן ומבין את תרומתו האדירה לכתיבה ברוק, התרגש באותו הרגע.
2020 – האלבום האחרון
היו לא מעט שנים (שמונה ליתר דיוק) שבמהלכן המעריצים של דילן לא האמינו שהם יזכו לשמוע שיר חדש שלו. דווקא לאחר שזכה בפרס נובל ככותב, שני אלבומיו הבאים הורכבו מקאברים לקלאסיקות אמריקניות מימי פרנק סינטרה ודומיו.
ב-2020, ועמוק לתוך הקורונה, דילן סתם את הפה לכל אלו שכבר הספידו אותו כשהוציא את השיר Murder Most Foul. שיר? יותר כמו אפוס שנפרש על פני 16 וחצי דקות ובמהלכן הוא יוצא למסע ארוך שמתחיל ברצח הנשיא קנדי ועובר בדרך בלא מעט תחנות מפתח בתולדות תרבות הפופ. Rough And Rowdy Ways, האלבום המלא שהגיע מעט לאחר מכן, היה הראשון שלו מזה 20 שנה שגם היה זכאי לתואר "יצירת מופת".
בחורף האחרון דילן מכר את קטלוג השירים שלו בתמורה למאות מיליוני דולרים, ואותת שייתכן שהאלבום האינטימי והמרגש הזה שהוציא הוא אקורד סיום מפואר ליצירה שלו. מעניין מה הקולגות שלו מימי הפולק בבתי הקפה של גרינץ' וילג' של תחילת הסיקסטיז חושבים על המהלך הזה.
