בעוד שנתיים אביב גפן יחגוג יום הולדת 30 ל"זה רק אור הירח", אלבום הבכורה שלו עם להקת התעויוט. בהנחה שעד אז הקורונה תיעלם, הוא בטח יפיק לרגל המאורע עוד נשף מוזיקלי רב משתתפים. אצל גפן – לא בתחילת דרכו, לא בהמשכה ולא היום – הדברים מעולם לא הגיעו במנות קטנות. אפשר ללגלג על היומרנות שלו, אבל קצת קשה להתווכח עם העובדה שהוא כנראה מבין מה הוא עושה, לעיתים עוד לפני שאחרים יורדים לסוף דעתו. כשהאלבום ההוא יצא, בודדים קנו אותו. לא מעט יוצרים היו מרימים ידיים בשלב הזה, אך גפן לא ויתר והקהל התחיל להגיע. הוא המשיך להוציא אלבומים בקצב והפך במהרה לאחד הכוכבים הכי גדולים במוזיקה הישראלית של שנות ה-90.
בתחילת המילניום, כשהרוק הישראלי כבר נחשב לחצי בר מינן והרדיו חיפש שירים רגועים והחל להמיר את הסולואים בסלסולים, גפן התאים את עצמו למציאות החדשה. במקום לשאוג על דור 2.0 מזוין, הוא ביקש להעיר את המולדת האהובה שלו. חלק מילדי אור הירח אולי תלשו את השערות מרוב עצבים, אבל העם החל בהדרגה לחבק והתדמית החדשה והמרוככת הוכתרה כהצלחה. פרט ללהיטים הישנים המתבקשים בהופעות המחווה לעצמו, גפן כבר לא צורח יותר.
הניינטיז הסתיימו מזמן, ולא מעט מההרכבים ששטפו אז את הרדיו מתנגנים בעיקר בזיכרון של מתגברי העשור ההוא. גפן עדיין כאן, לא תמיד כמוזיקאי. למעשה, ככל שפעילותו המוזיקלית הצטמצמה (בעשור הקודם הוא הוציא רק שני אלבומים, כשאחד מהם הוא יותר אוסף של חלקי פרויקטים שלא הבשילו לכדי אלבום מלא), נוכחותו התקשורתית רק התעצמה. במקום לעבוד באולפן ההקלטות, הוא עבר לאולפני הטלוויזיה, מדלג מריאליטי מוזיקלי אחד לשני, תוך שהוא משחרר שלל אמירות מתריסות כנגד המתמודדים וחבריו לצוות השיפוט. הוא התאהב במצלמה, והיא בו.
בשני העשורים האלו הוא גם החל להסתכל יותר ויותר החוצה. לגפן תמיד הייתה אוזן מוזיקלית מצוינת שידעה לתרגם לעברית רעיונות מורכבים שרקחו להקות בריטיות גדולות, ולכן החליט לבדוק האם זה יכול לעבוד גם לכיוון ההפוך. עם אחת מהן – פורקיופיין טרי - הוא אולי לא שאב הרבה, אבל עשה מעשה חכם: הוא שלח לחבריה הזמנה להופעה. הרכב הרוק המתקדם הנהדר ההוא, שנשמע לא פעם כבן הלא מוצהר של רדיוהד ופינק פלויד, הגיע לישראל. גפן התארח בהופעה ומצא במנהיג וגיטריסט ההרכב, סטיבן וילסון, את השותף לפרויקט הבא שלו – בלאקפילד, שכעת חוזר עם אלבום חדש ושישי במספר.
עם או בלי קשר להכנסת האורחים של גפן, וילסון הפך די מהר למה שניק קייב היה בשנות ה-90 – הרוקר הבינלאומי שמרגיש הכי בבית דווקא כשהוא בתל אביב. וילסון המשיך להגיע לכאן להופעות (עם ובלי פורקיופיין טרי, שבינתיים התפרקה), ואפילו הזמין את נינט לשיר קולות בכמה מאלבומי הסולו שלו. זה בהחלט תרם לפופולריות של וילסון בקרב דוברי לשון הקודש, ובעיקר חיזק את השותפות שלו עם גפן באלבומים הבאים שיצרו יחד.
כמו כל ילד, גם הבן המוזיקלי של וילסון וגפן ניסה לאורך השנים לברוח מהצל של הוריו. כשמאזינים היום לאלבומים הקודמים של בלאקפילד, מגלים כי הרגעים היותר טובים שם היו דווקא כשהוא נצמד אליהם. במקרים שהמלודיות של גפן הצליחו להתחבר לעבודת הגיטרה המרשימה של וילסון, הם הציגו שלם שהיה לא פעם גדול מסך חלקיו. במקרים שלא, כמו למשל כשגפן התעקש לתרגם את "עכשיו מעונן" ל-Cloudy Now או את "צלקות" ל-Scars, זה היה קשה להאזנה, ולא רק בגלל המבטא של גפן. עם הזמן וילסון לקח צעד או שניים לאחור והותיר לשותפו הישראלי את הבמה וההנהגה היצירתית הבלעדית. את האלבום החדש שלהם, For The Music, אפשר לראות כמעט כמו אלבום סולו של גפן. וילסון בכלל עסוק כרגע באלבום החדש שלו שאמור לצאת בהמשך החודש, ומשתתף באלבום כסולן אורח בשלושה שירים ומנגן בשניים נוספים בלבד.
למרות ש-For The Music רחוק מלהיות אלבום משכנע, אין לראות בו עניין של מה בכך. מעטים היוצרים הישראלים שמתחזקים קריירה בינלאומית כה ארוכה, גם אם רובה מתנהלת באגפי האינדי של התעשייה. העובדה שהלהקה זכתה לחוזה בענקית המוזיקה וורנר מיוזיק, מוכיחה שמישהו מוכן להמשיך להמר עליה. יכול להיות שאותו אדם גם רמז שמוטב להתרכז, או במילים אחרות: להיות קצת יותר קולדפליי, ופחות רדיוהד. הדוגמה הקיצונית ביותר למגמה הזו מתגלה כבר בשיר הנושא הפותח את האלבום.
גם הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום, Summer's Gone, הוא פופ קל משקל המוגש בהפקת דאנס קלאב שחוקה - הכי רחוק שאפשר ממפלי הגיטרות שווילסון מייצר בדרך כלל. בניגוד לאווירה המרימה בשיר, הקליפ שלו דווקא די מוריד. הוא מבקש להציג לעולם כיצד נראים החיים של שני גברים באותו אזור גאוגרפי ורווי סכסוכים – המוכר גם כמדינת ישראל. גפן בתפקיד עצמו נהנה מחיים נוחים למדי. אלו משמשים כתמונת מראה לסיוט שעובר על מקבילו הפלסטיני המנסה לחצות את הגדר מעזה לישראל, אותו מגלם עלא דקה, המוכר מ"פאודה". אפשר לראות בכך המשך לסיסמאות השלום שגפן הפריח עוד בשנות ה-90. ניתן גם להניח שאם גפן, שהפך את עצמו לנציגה המובהק של מפלגת המרכז המוזיקלית בארץ, היה משחרר סינגל בעברית, הוא כנראה היה בוחר לקליפ שלו תסריט מעט אחר.
עוד ביקורות מוזיקה:
הבלדה After All, שמגיעה אחרי הפתיחה היומרנית והסתמית, מדגישה את היכולות המלודיות הגבוהות של גפן, אך מיד לאחר מכן האווירה הקולדפלייאית חוזרת בגדול ב-Under My Skin שרחוק מלהיות מקורי, אך עובר בסופו של דבר בציון חיובי. בין לבין ישנם הקאברים של גפן לעצמו: Garden of Sin הוא "גן החטאים" מהאלבום "לילות לבנים", ממנו גפן גם תרגם את שיר הנושא ל-White Nights, שלא מצליח להתעלות על הביצוע מקורי. השיר השלישי המתורגם הוא "האם להיות בך מאוהב" שהפך עכשיו ל-It’s so Hard. לקהל הישראלי הגרסאות הללו לא יוסיפו מאומה וסביר להניח שמי שיאזין להן ישיר את המילים העבריות תוך כדי, אבל אם הלחן הנהדר של "האם להיות בך מאוהב" יצליח להגיע לכמה אוזניים בניכר, גפן בהחלט עשה את שלו.
ככל שעוברות השנים, מתגלה שלצד הכישרון הלא מבוטל של גפן כמוזיקאי, האיש פורח באמת כשהוא פותח את הפה - אבל כדי לדבר. לא במקרה הוא הפך לאחד מהקולות הבולטים במחאת האמנים בסגר הראשון (שדי הושתקה מאז), וההופעה שלו באמפי שוני הריק, שבה הקדיש שיר לציבור החרדי שהיה נצור אז בבני ברק, הייתה רגע כל-ישראלי שאפילו יוצרי "שבט אחים ואחיות" היו מתקשים לכתוב, וזה מפי האיש ששאל באלבום הבכורה שלו למה הדתיים נראים מסוממים. באחת מהכתבות ששודרו על מצוקת היוצרים המקומיים בימי קורונה המרואיין גפן אמר שהוא חושש שלא מעט מוזיקאים פה יאלצו למצוא לעצמם משלח יד אחר בקרוב. לו כנראה לא צריך לדאוג, גם אם התוצרים הבינלאומיים שלו רחוקים מלהסעיר.
