בוקר טוב, קסטנייטות מכונפות שכמוכם. הנה, צלחנו את הנהר, עברנו את הגשר, הגענו לצד השני ושרדנו כדי לספר. ואיך אפשר לסיים את עונת הבלאי הזאת בלי איזו דרמה בשקל, שתהפוך את האירוע למפוקפק באופן רשמי? בני ברוכים, האיש שיכול לרשום על שמו פטנט – איך להשפיע על המשחק כמעט יותר מכל שחקן אחר ועדיין להישאר שחקן פאסיבי ומובל – עשה את זה שוב, צופים יקרים. הצבעת הגמר שלו, שאפילו לא נספרה, העניקה לאסי בוזגלו את הניצחון. בני לא צריך אפילו לעשות שום דבר, לא ראייה לטווח רחוק, לא אסטרטגיה פסיכולוגית, כלום. הוא רק צריך לאתר את הדולר שקשור בחוט וללכת אחריו, מישהו אחר כבר יוביל אותו. פעם זה אסי, פעם זאת חגית, פעם אלה עידן וירדן ופעם זה ישראל.
שיהיה ברור, לא שמעתי את השיחה של בני עם אסי ובטח לא את זאת שהייתה לו עם ישראל, ואין לי מושג מה הובטח למי ואם מדובר בבדיחה או בהצעה רצינית. אבל אין ספק שמדובר בפרק הולם לסיום הפארסה שהיא העונה הנוכחית, וכיאה לפרק סיום, הטוויסט משאיר אחריו משהו לא פתור (קלוז אפ על בני מעמיד פני מופתע כשגיא מדווח על הפסילה), ומי יודע, אולי אפילו פתח לספין-אוף – בני וישראל פוסלים את הבחירות לכנסת, בני וישראל פוסלים את החלטות בית המשפט העליון, בני וישראל פוסלים את ההצבעה לוועד הבית. יו ניים איט.
הפרט הכי מפתיע בדרמה הזאת הוא שהפעם טווידל-די עשה לנו טובה די גדולה, כלומר חסך מאיתנו ניצחון של ישראל אוגלבו. אם מוסיפים את זה לתשישות שאיתה אני נפלטת מהעונה הזו אפשר להבין למה לא בוער לי לחקור במופלא ממני, כלומר בשאלות כמו למה ברוכים הצביע בהצבעה השנייה אחרי שנפסל בראשונה, או למה ישראל לא יצא מהמשחק אחרי שניסה לכאורה לשחד את בני. במבחן התוצאה קיבלנו את אסי בוזגלו כמנצח. לא בהכרח כוס הערק שלי אבל בסך הכל מתמודד ראוי ששיחק את המשחק, לעומת ישראל שהיה סוג של מיני-מי קולני עם שפמפם מטריד.
זכייה של אוגלבו הייתה באמת סימן מובהק שהגיע הזמן לכבות את האור על הגרסה הישראלית של הפורמט. נדמה לי שאפילו אבישי בן חיים היה מתקשה להצדיק אותה. כמו כן, מנצחים מבישים מבוזגלו כבר הלכו הביתה עם הצ'ק, וקהות החושים שאיתה אני חוצה את קו הגמר כצופה מאפשרת לי להשאיר את השאלות האלו פתוחות ועדיין לישון טוב בלילה. יש עוד כמה דברים שאני רוצה להספיק לפני פרוץ הסגר, אז תודה לך, בני ברוכים ובהצלחה עם המופע והכול, מצטערת שאני לא אוכל להגיע, כנראה יהיו לי סידורים.
במבט לאחור, נדמה שמה שהכריע את זהות המנצח יותר מכל הייתה העובדה שלגמר הגיעו ארבעה פיינליסטים מול שבעה (בסופו של דבר שישה) מושבעים. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר במאזן כוחות לא בריא בכל קנה מידה. אם היו נסגרים על שלושה פיינליסטים כמקובל, אלינה, עידן וירדן היו יכולים בקלות להישאר השלישייה האחרונה ולקחת את זה משם. לשמונה מושבעים על שלושה פיינליסטים יש סיכוי טוב יותר לייצר מנצח אחד מובהק. אבל היי, פנינו לעתיד, כלומר לסגר בחגים, והעונה הזאת כתבה את מילות הסיכום שלה תוך כדי ששודרה, ויותר מפעם אחת. אז תרשו לי לחסוך מכולנו את הספיץ' כדי שנוכל להמשיך בשקט להגשמת שאיפותינו האחרות. אל דאגה, את ספיחי העונה הזאת נפגוש מן הסתם בתוכניות ריאליטי אחרות, ועד אז, בפעם האחרונה לסיבוב הזה, תהיו חזקים.
