השבוע עלתה על מסכי הטלוויזיה בארצות הברית (בשירות הסטרימינג CBS All Access) המיני-סדרה "העמדה", שמבוססת על הרומן עב הכרס של סטיבן קינג מ-1978. אבל זהו לא העיבוד הטלוויזיוני הראשון לסיפור האפוקליפטי של קינג, שמתאר את המאבק המתחולל בין כוחות הטוב והאופל אחרי שמגפת שפעת קטלנית הכחידה יותר מ-99 אחוזים מהאנושות: ב-1994 עלתה ברשת ABC מיני-סדרה בת ארבעה פרקים המבוססת על הרומן, ובה כיכבו גארי סיניס, מולי רינגוולד, רוב לאו ואחרים. ולמרות שהיא הייתה סבירה למדי בזמנה, היא התיישנה קשות - מה גם שהנושא הפך לרלוונטי שוב בשל סיבות כאל ואחרות, נראה אם תוכלו לנחש בעצמכם מה הן. וכך, קיבלנו את הגרסה החדשה בה מככבים בין היתר אלכסנדר סקארסגארד, אמבר הרד, ג'יימס מרסדן, וופי גולדברג ועזרא מילר.
עד שנגלה אם גם היא צלחה את מבחן הזמן, חזרנו לכמה מהעיבודים הטובים ביותר ליצירות של קינג. חדי העין יוכלו להבחין בהיעדרם של שני פרויקטים בולטים שהתבססו על יצירותיו – "קארי" של בריאן דה פאלמה מ-1976, העיבוד הראשון אי פעם ליצירה של קינג (שגם הייתה הרומן הראשון שפרסם), ו"גרין מייל" מ-1999. אבל מה לעשות שהראשון, למרות מעמדו כקלאסיקה, החזיק הרבה פחות טוב עם השנים, והשני תמיד היה נפוח וסנטימנטלי מכדי טובתו? במקומם תמצאו צמד כניסות מהעולם הטלוויזיוני, כי סביר מאוד להניח שאת רוב עיבודי קינג הבאים נראה שם. בואו נתחיל.
10. "מר מרצדס", 2017
הסדרה הזו, אותה יצר דיוויד אי.קלי הפורה ("היית צריכה לדעת"), עוסקת בביל הודג'ס (ברנדן גליסן הנפלא), שוטר בגמלאות אשר נשאב חזרה לחקירה נושנה שמעולם לא פיצח: מי הוא "מר מרצדס", שדרס למוות 16 אנשים כמה שנים קודם לכן? אומנם הסדרה מגלה כבר בהתחלה את זהות הרוצח הנתעב, טכנאי מחשבים צעיר בשם בריידי הארטספילד (הארי טרדוויי) - אבל זה לא באמת מפריע, מאחר ו"מר מרצדס" לא כל כך מתעניינת בחקירה עצמה, אלא במשחק החתול והעכבר שמנהלים צמד גיבוריה: ביל, המתקשה להתרגל לחיי הבטלה שמזמנת איתה הפנסיה וחי בבדידות זעופה, ובריידי הסוציופת, שאת הנסיבות שהפכו אותו למפלצת מבהירה הסדרה ככל שהיא מתקדמת.
שלוש עונות יצר קלי, על פי טרילוגיית ספרי "ביל הודג'ס" של קינג, ועל אף שהראשונה היא הטובה שבהן, "מר מרצדס" כולה מתבלטת כעיבוד קינג מוצלח מאוד. מה שכן, הסדרה בהחלט לא חפה מסצנות מזעזעות. לראשונה שבהן, המתארת את הפשע האיום שביצע בריידי, צריכה להתלוות אזהרת צפייה.
9. "הנרדף", 1987
סרט האקשן הטראשי הזה מהאייטיז, בכיכובו של ארנולד שוורצנגר, לוקח חירויות גדולות בעיבודו את הספר שכתב קינג בשם העט שלו, ריצ'רד בקמן. זה עדיין לא מונע ממנו להיות מהנה ומעניין, אם תוכלו לעבור את משוכת הצ'יזיות המיושנת שלו, זאת אומרת, כי תחתיה תמצאו את החזון הנבואי של קינג, והוא שהופך את "הנרדף" לסרט מיוחד.
18 שנים לפני שהריאליטי הטלוויזיוני פרץ לחיינו ונטמע בתרבות הפופ, תיאר קינג עולם דיסטופי (ארצות הברית של 2019), שבו רוצחים מורשעים נשלחים להתחרות בקרבות מסוגננים על מנת להישחט מול המצלמות - עבור קהל צופים גלובלי רעב לדם. שוורצנגר הוא גלדיאטור מודרני שכזה, אלא שהוא הורשע על לא עוול בכפו. ובצעד מבריק, לוהק מנחה טלוויזיה אמיתי - ריצ'רד דוסון המנוח (שהנחה שעשועונים בארצות הברית בשנות ה-70 וה-80), לתפקיד המנחה חסר הרחמים של השעשועון הרצחני בו נאלץ גיבורנו להתחרות. בואו בשביל גדיעות האיברים, הישארו בשביל הסאטירה האכזרית - שבתוך שלושה ומשהו עשורים הפכה לסוג של מציאות.
8. "מופע האימים", 1982
רק שניים מפרקי האנתולוגיה הקולנועית המלבבת הזו, שמורכבת מחמישה סיפורי אימה (וסיפור מסגרת הקושר ביניהם), מבוססים על סיפורים קצרים של קינג. קינג בעצמו עיבד אותם לתסריט והוסיף עוד שלושה סיפורים אותם כתב במיוחד עבור הסרט, בו שיתף פעולה עם הבמאי ג'ורג' רומרו (המאסטרו שביים את "ליל המתים החיים"). ולמרות שרמתם של הסיפורים איננה אחידה, "מופע האימים" (Creepshow) כולו מהנה מאוד, הרבה בגלל הגישה של רומרו וקינג - מבודחת, מרושעת ומלאת נוסטלגיה לחוברות קומיקס וסרטי אימה נושנים. ויש גם את האפקטים המגעילים של טום סאביני האגדי, אשר עבד עם רומרו על סרטיו הקודמים. סצנה אחת, שבה ימבה ג'וקים פורצים את דרכם החוצה מגופה, תלווה אתכם הרבה אחרי הצפייה. יאק.
12 צפייה בגלריה
מבודח, מרושע ומלא נוסטלגיה לחוברות קומיקס וסרטי אימה נושנים. "מופע האימים"
(צילום מסך)
7 "בית קברות לחיות", 1989
סוד הקסם האפל של העיבוד הזה לרומן של קינג מ-1983 הוא סוד הקסם של הרומן עצמו - ובעצם, גם סודם של רבים מספריו של קינג. לכל אורך גוף היצירה שלו, הוכיח קינג עד כמה הוא מבין את מהותו האמיתית של האבל - את זה שהוא נטוע באנוכיות, ואת התהום שחושפת התובנה הזו, המסוגלת להעביר אדם על דעתו. הרי זהו היגון העמוק שדוחף את גיבורו, לואיס קריד (דייל מידקיף), למעשה שממנו אין חזרה; מעשה שמביא זוועות שלא יתוארו. והבמאית מרי למברט, אשר התמחתה בבימוי קליפים (בהם כמה מלהיטיה המוקדמים של מדונה), ניגשת לכל העניין בקדרות הראויה - ומעניקה לעיבוד הקולנועי את המשקל הנחוץ.
אך מה שאחראי למוניטין של הסרט הזה, שהפך לקלאסיקה-זוטא של הז'אנר, הוא הטיפול המחויב של למברט בהתרחשויות המזעזעות יותר שסיפק הרומן של קינג. היא הולכת איתם עד סופם המר, והתוצאה היא קלאסיקת אימה אייטיזית שסיפקה כמה רגעים בלתי נשכחים - כמו החתול המפחיד ביותר אי פעם - ונותרה חתיכת חוויה טראומטית גם ברבות השנים. על הרימייק הפושר מ-2019, אתם מוזמנים לוותר.
6. "הזר", 2019
בדיוק כמו ב"בית קברות לחיות", רק באופן הרבה פחות סנסציוני, גם ב"הזר" משתמש קינג באבל הורי כמנוע עלילתי. גיבורו המרכזי, הבלש ראלף אנדרסון, שכל את בנו הטינאייג'ר שמת מסרטן וכאבו שורה מעל הסיפור כולו, מעניק נופך ומשמעות לבחירותיו והתנהלותו. עונתה הראשונה של הסדרה המבוססת על הרומן של קינג - "The Outsider" בשמו המקורי - ששודרה פה ב-yes, HOT וסלקום tv, מתרגמת באופן מוצלח ביותר את האלמנט הזה, הרבה בגלל ליהוקו של בן מנדלסון המצוין לתפקיד אנדרסון.
מעבר לכך, "הזר" גם מתבלטת בזכות האופי המהורהר, העגמומי, שמעניק לה יוצרה - ריצ'רד פרייס, תסריטאי וסופר ותיק ורב הישגים שכתב ל"הסמויה" ויצר את "ליל האירוע" המעולות. אומנם מדובר בשידוך שנשמע מעט מוזר על הנייר, כי מה ליוצר הז'אנרי המהוקצע הזה ולסיפור בעל המוטיבים העל-טבעיים שרקם קינג. אבל זה עובד, אפילו מצוין, והתוצאה היא סדרה אפלה, מתעתעת ועוכרת שלווה שתופסת מקום של כבוד בפנתיאון הקינגי. אולי לא מדובר בצפייה קלילה במיוחד - שלא לומר כבדה ומרסקת נפש - אבל מי שיחזיק מעמד יבוא על שכרו. מה שכן, HBO פסחה על עונתה השנייה, שמחפשת בית הפקה בימים אלו. מכירים מישהו פנוי עם כמה מיליונים להשקיע?
5 "הערפל", 2007
העיבוד המשובח הזה של פרנק דרבונט - אולי המומחה מס' 1 לעיבודי סטיבן קינג (שאחראי גם ל"חומות של תקווה" ו"גרין מייל") - הופך למשהו מיוחד באמת ובתמים ממש בדקותיו האחרונות. הסיבה לכך היא הסוף החדש שכתב דרבונט לסיפור של קינג, שבעצמו הביע מספר פעמים את התלהבותו מהשינוי. ולא קשה להבין למה. היכן שקינג סיים את הנובלה שלו מ-1980 בטון אמביוולנטי ולא מאוד מספק, דרבונט הולך עד הסוף ומציע פינאלה שחור משחור לסיפור המקורי. משהו כבד, אפל, ובלתי נשכח.
אם כבר הסרט הזה לוקה במשהו, הרי זה שהסיומת המרסקת הזאת עוצמתית יותר מכל מה שקדם לה. במשך שעתיים אנו מבלים עם מספר טיפוסים הנצורים בסופרמרקט, בעוד ערפל כבד ומלא ביצורים מבעיתים שורה בחוץ, אפוקליפסה עכשיו. אנו עוקבים אחריהם במתח ובחרדה, בוחרים צדדים בעימות המתפתח, מצטמררים מהגורל האיום הממתין לחלקם, ובעיקר, נהנים מהניתוח המרתק - ומן הסתם לא אוהד במיוחד, מה לעשות - של התנהגות אנושית במצב קיצון. ואז, בתוך פחות מעשר דקות, דרבונט עולה עם בולדוזר על הלב ומותיר אותך מפורק לחלוטין, אם לא זועם ממש. איזה אומץ.
4 "מיזרי", 1990
החיבור השני של רוב ריינר עם סטיבן קינג אחרי "אני והחבר'ה" מהווה גם את הסיומת לעשור שבו ביסס את מעמדו כאחד הבמאים המובילים של הוליווד, עם הקלאסיקות "הנסיכה הקסומה" ו"כשהארי פגש את סאלי". ואיזו סיומת נפלאה זו הייתה. תחילה, "מיזרי" הציג לעולם את הכישרון האדיר של קתי בייטס, שזכתה על תפקידה פה באוסקר מוצדק שבמוצדקים. שנית, ריינר ביים אותו כמו שעון שווייצרי, מציג שליטה מפתיעה בז'אנר שאליו טרם ניגש בעבר. שלישית, קיים התסריט של ויליאם גולדמן ("הנסיכה הקסומה"), שאומנם מצמצם מעט את האלימות הקשה שבולטת יותר ברומן של קינג, אבל נוסך בתסריט מידה בריאה של הומור שחור ונחוץ.
אך יותר מכל, זהו הישג של ריינר, שבכל שלב פה מציג שליטה מרשימה - ומפתיעה, ביחס למי שלא ביים לפני כן בז'אנר. כי בסופו של דבר, "מיזרי" הוא מותחן קאמרי; רוב 107 דקותיו מוקדשות לשתי דמויות בלבד - הסופר הפצוע פול שלדון (ג'יימס קאן) והמעריצה המטורללת הלוכדת אותו בביתה, אנני ווילקס (בייטס). ומהחומר הרזה הזה, המגביל הזה עניין שאיתו קל הרבה יותר להתמודד עם החירות האינסופית של המדיום הספרותי - ריינר עושה מטעמים. כמה חבל שזה היה סרטו הטוב, סרטו הקלאסי, האחרון.
3 "אני והחבר'ה", 1986
אחד מבכירי העיבודים שנעשו לסטיבן קינג בכלל לא פועל בז'אנר שבו הפך קינג לקול כה דומיננטי. "אני והחבר'ה" מבוסס על הנובלה "הגופה" מ-1982, ומלווה את מסעם של ארבעה נערים - כולם אאוטסיידרים, חלקם ממשפחות מתעללות/לא מתפקדות - למצוא גופה של נער שעל מותו דווח. קינג מתאר את ההרפתקה שלהם בצבעים חמים ונימה נוסטלגית, מדגיש את כוחה המרפא של חברותם - ואת התבגרותם המתבקשת, זאת שאיננה נטולת התפכחות, אימה ומכאוב. רוב ריינר, מצדו, לקח את זיכרון הנעורים המר-מתוק הזה ורקם ממנו זיכרון נעורים מר-מתוק עבור צופיו הראשונים - ילדי האייטיז, שלעד ישאו בליבם את חוויית הצפייה הראשונה שלהם בסרט הנפלא הזה. כן, גם אם היא הותירה אחריה סדק קטן בלב.
2 "חומות של תקווה", 1994
הראשון שבעיבודיו של פרנק דרבונט ליצירות של קינג הוא גם הכביר שבהם - ולדעת רבים וטובים, אחד מהסרטים הכבירים בכל הזמנים. גם עכשיו, יותר מ-26 שנים לאחר צאתו, מאייש "חומות של תקווה" את המקום הראשון ברשימת 250 הסרטים הגדולים של IMDB - לפני "הסנדק" ושלל קלאסיקות קולנועיות נוספות.
למרות שבזמן אמת, כשיצא ב-1994, לא הותיר חותם גדול במיוחד, עם חלוף הזמן האהבה לסרט הלכה וגאתה ללא גבולות. ולא קשה להבין למה, מכיוון שבבסיסו, וכפי שניתן להסיק משמו, "חומות של תקווה" מעביר בהצלחה רבה סנטימנט אנושי אוניברסלי: התקווה, אפילו שביב שלה, היא המפתח להישרדות. התקווה היא זו שמחזיקה בחיים את אנדי דופריין (טים רובינס), הבנקאי שהואשם ברצח אשתו ומאהבה ונשלח למאסר עולם בכלא שושנק. וכשהוא מאבד את אחיזתו בה, נמצא שם רד (מורגן פרימן), אסיר נוסף שאיתו מתיידד אנדי, כדי להזכיר לו את קיומה. ולבסוף, גם אנדי זוכה להשיב טובה לחברו. "תזכור רד", הוא אומר, "התקווה היא דבר טוב, אולי הדבר הטוב ביותר. ודבר טוב לא מת לעולם". מה עוד יש להוסיף?
1 "הניצוץ", 1980
כל כך הרבה כבר נכתב ונאמר על סרטו המיתולוגי של סטנלי קובריק. היריבות שהתפתחה עם קינג, שכה שנא את האופן שבו פירש ועיבד קובריק את הרומן שלו; העינויים שהעביר הבמאי את השחקנית שלי דובאל, שכמעט ואיבדה את שפיותה במהלך התהליך המפרך; קבלת הפנים הפושרת לה זכה הסרט, והאופן שבו אומץ על ידי תרבות הפופ עד שהגיע למעמדו המיתי הנוכחי - אחד מסרטי האימה הגדולים, המצוטטים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים.
כל כך הרבה כבר נכתב ונאמר, ועדיין יש מה להגיד. כי גם בצפייה העשירית, "הניצוץ" עדיין פועל את פעולתו המהפנטת. המצלמה המזדחלת של ג'ון אלקוט, השימוש של קובריק בצבעים ובגדלי פריים - וכמובן, העבודה של דובאל וג'ק ניקולסון, שנותנים פה את כל מה שיש להם ואז עוד קצת, הכל עבור הגאון המתעלל. קובריק מתעל את "הניצוץ" במיקוד מוחלט, במתודיות קרה כקרח, לכדי יצירה שאומנם מתחפרת היטב בתוך המודע, אבל קובעת את אחיזתה האמיתית בתת מודע - ונשארת שם לתמיד.
ועוד כמה עיבודים ראויים לציון מיצירותיו של קינג:
"קארי" (1976), שלמרות הדחתו מהעשירייה הראשונה עדיין אוחז במעמד רם, ומעניק טיפול בארוקי מוקצן ומרתק לרומן הבכורה של קינג; "1922" (2017), עיבוד מצוין ומלא אווירה לנובלה של קינג אודות חוואי מחוספס שמחליט לרצוח את אשתו, תמצאו אותו בנטפליקס; "תלמיד מצטיין מדי" (1998), בעיקר בשל הופעותיהם של איאן מקלן ובראד רנפרו המנוח, ופחות בגלל שהבמאי בריאן סינגר הוא (לכאורה) טורף מיני שניצל גם את עבודתו בסרט הזה לצורך כך; "קוג'ו" (1983) כי מעולם לא היה על המסך כלב מבעית יותר; "חשדות מן העבר" (1995), מלודרמת מסתורין של קינג שעולה ליגה בזכות הופעתה של קתי בייטס (שוב); ו"האזור המת" (1983), בעיקר בגלל ההופעה המשונה של כריסטופר ווקן, והטאץ' הפרוורטי של הבמאי דיוויד קרוננברג.
