הספרות הבלשית של דרור משעני עומדת בסימן התנגדות לדימוי הקולנועי של הבלש המשטרתי. חולון, בית הגידול האישי והמקצועי של החוקר אברהם אברהם, היא הצהרה של מחויבות למה שהוא כביכול מוכר, אפרורי, חסר ייחוד. אבל השם "אברהם אברהם" הוא הבטחה משלימה שמהבהבת בכותרת 'אמונה'; קריאה של הגיבור כגיבור תיאולוגי, כמי שעומד בניסיון, שאמור לעצור ולמנוע סיפורי עקידה.
חלק מרכזי בכתיבה של משעני מתבסס על האופי הכביכול ניטרלי ושקוף של מסירת סיפור. מישהו מוסר לנו את הדברים, ממקד את תשומת הלב שלנו בעיקר. אבל המישהו הזה, אפילו לא כל כך בעקיפין, נמצא שם, קורא את מחשבות הקוראים והדמויות. אין להסביר אחרת את העובדה שהקיטורים של אברהם אברהם נענים מיד, וערימה של תיקים מוטלת עליו; אחד מהם יתפתח לעלילת ריגול. תיק אחר יעבור לידיה של חוקרת זוטרה שהוא חונך.
הפיצול הזה - שיהפוך לצורה המרכזית של הספר, ועובר לסירוגין בין שתי העלילות - הוא הדרך להחיות את הניגוד בין האפלולי והאפרורי, בין הריאליסטי לפלאי, שמשעני מתמחה בו. רשע, אכזריות, מסתורין, צריכים להיוולד מחדש כדי שחוקר המשטרה והלוחם באופל יקומו לתחייה. משעני אכן מיילד אותם בעזרת דמותה של סייעת בגן ילדים, שהופכת לנאשמת בעבירות שונות; הראשונה בהן היא הפקרת תינוקת לגורלה.
הספר מכניס אותנו לחדר החקירות שבו ניצר בות זו מול זו אישה צעירה (חוקרת) ואישה מנוסה (נאשמת). הוא מנצל את הסיטואציה הדרמטית כדי להניע את הקוראים הלוך ושוב בין עמדת הזדהות והאשמה ביחס לכל אחת מהן. מעביר אותנו מצד לצד כצופים וכשופטים. הגננת היא דמות שמושכת תשומת לב, שמכניסה לרומן אלמנטים תיאטרליים וארכיטיפיים יותר. לי היא הזכירה דמויות קולנועיות של נשים (וגברים) בלתי נראות שהופכות לנגד עינינו מעכברים מפוחדים לטרוריסטים מרהיבים. דמויות שאנחנו מריעים להן מהספסל, בידיעה שהן מבטאות את השקופים, חסרי הנוכחות.
והיא גם זאת המאפשרת למשעני להכניס אלמנט תיאטרלי בספרו החדש, כמשקל נגד לאופי התיאולוגי, המהורהר, שאופייני לגיבור ולקו הער לילה הראשיים. המעקב אחרי דמותה הוא ליבו המדמם של הספר בעיניי; ויותר נכון, קרב המוחות שהיא מנהלת עם החוקרת. שתי הנשים, כל אחת מכיוון אחר, מאירות את דמותו של אברהם אברהם. זהו אמנם החלק האינטנסיבי בספר. אבל המעקב אחרי הנאשמת-המאשימה גורם לחיבוטי הנפש המוסריים והקרייריסטיים של הגיבור הרר שמי להיראות אפורים ודלים יותר.
מאמצע הקריאה משהו התחיל לחרוק מבחינתי במנגנון הזה של ניגוד, השתקפות וסימטריה. משעני מעניק לגיבור הראשי טיפול אבהי כסופר. הוא מייפה, משקיט ומעצב את מחשבותיו. מאפשר לו להשתלט על מידת החשיפה שלו מול יריביו. מנגד, את המונולוגים והדיאלוגים של הנאשמת, הוא מוביל מהר מדי, לטעמי, עד כדי התפרצות והתפרקות מנשק המילים. ברגע שהדמות מאבדת את העשתונות ואת האחיזה בדיבור ובסיפור שהיא זוממת לספר - כמו מכשפה שנמסה במים - הספר מעלה הילוך באפיון הפילוסופי והמהורהר של הגיבור. ההגבהה הזאת פחות עובדת, בעיניי, ויוצרת את הרושם שהסופר לא נתן לדמות הנשית לזרוח עד הסוף, לתת שואו, להשאיר חותם.
אף על פי כן "אמונה" מוכיח שמשעני ממשיך ומשתכלל כסופר מתח. קראתי אותו ברצף ובסקרנות. עם זאת נהניתי יותר מספרו הקודם, "שלוש", שיצר רושם מוחשי יותר של אימה ומלנכוליה, וחשף יותר את משעני ככותב. גם "שלוש" (שזנח לרגע את אברהם אברהם כגיבור) נגע בנקודה רגישה וכואבת ביחסי הכוחות בין נשים וגברים, בהקשר ספרותי בהקשר חברתי ופלילי. אבל הוא יצר קשר מעניין יותר, בוטה יותר, ובו בזמן מאופק יותר, בין אלימות כלפי נשים (שאופיינית לבורגנות הישראלית), להיבט המציצני שאופייני לבלש כז'אנר ספרותי.
בימים שבהם "מכשפות" ספרותיות הופכות לגיבורות טלוויזיה ומספרות מחדש את סיפורן (כך למשל הגיבורה השטנית ב-"101 דלמטים" נשים עדיין מוצגות בתקשורת ובערוצי המדיה כדמוניות וכמושכות בחוטים, בהקשר פוליטי. ספרו של משעני רגיש למתח התרבותית הזה ואף נענה לו. אבל "אמונה" יוצר רושם שהמכשפה הישראלית, כדמות ספרותית, כמאשימה, עדיין לא אמרה את המילה האחרונה.
