לה קארה, סוכן כפול
בסוף השנה שעברה נפרדנו מג'ון לה קארה, אחד מסופרי המתח והריגול הגדולים בכל הזמנים, שהלך לעולמו בגיל 89 בעקבות דלקת ריאות. לאורך שישה עשורים של קריירה הוא לא רק סחף מיליוני קוראים, זכה לעיבודים קולנועיים מצליחים וגרף פרסים, אלא גם הפך לאחד מסמלי התרבות האנגלית במאה ה-20. עם זאת, לפני שמת, ביקש להיקבר ולהיזכר כאירי - כאות מחאה.
לה קארה הביע לא פעם התנגדות נחרצת לברקזיט, והסביר כי פרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי היא שגיאה חמורה. כעת מתברר כי על מנת להישאר אירופי גם לאחר מימוש הברקזיט (תהליך שהחל חודשים ספורים לפני מותו), הסופר פעל לקבל אזרחות אירית בשנותיו האחרונות. במהלך חייו שמר זאת בסוד, אך לאחרונה בנו ניקולס קורנוול החליט לחשוף זאת בתקשורת. "בזמן שהוא מת, הוא היה אזרח אירי", סיפר הבן ל-BBC, "ביום הולדתו האחרון הענקתי לו דגל אירי, כך שבאחת התמונות האחרונות שלו אפשר לראות אותו יושב כשהוא עטוף בדגל אירלנד, מחייך".
הצעד של לה קארה לא היה חסר בסיס, שכן סבתו הגיעה מהעיר קורק, מהגדולות באירלנד. בסרט דוקומנטרי חדש, ששודר בבריטניה בסוף השבוע ושבו נכלל הגילוי המסעיר, נאמר כי בעקבות ביקורים בקורק הוא פיתח זיקה רגשית עזה לאירלנד, במקביל לתחושת הניכור מאנגליה. לבסוף, הזעם הכריע. וזה היה הטוויסט האחרון של אמן ספרי המתח, עד להודעה חדשה.
משבר אמריקני
מושל מדינת ניו יורק, אנדרו קואומו, מדגים לעולם צניחה חופשית שטרם ראינו כמותה. אכן, ראינו אנשים רמי מעלה מתרסקים מבחינה ציבורית, אבל נדמה שהמקרה שלו קיצוני במיוחד, בכל קנה מידה. עד לפני כמה חודשים, הוא נחשב לאחד מאישי הציבור האהודים ביותר בארצות הברית (אם כי באמריקה המפולגת, יש לסייג כל האמירה כזו) ולמתמודד אפשרי לבחירות 2024 מטעם המפלגה הדמוקרטית. אבל אז, תוך שבועות ספורים, החלו להתפוצץ בזו אחר זו פרשות המאשימות אותו בהטרדות מיניות, התעמרות בעובדים, פרשיות שחיתות, עיוות נתוני הקורונה ומתן הטבות למקורבים. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ליצאת פיתה.
ארצות הברית עוקבת כולה אחר הדרמה, וגם עיתונות הספרות מוצאת עניין בהתרחשויות. מתברר כי קואומו אמור היה להוציא לאור בקרוב את ספרו "משבר אמריקני" (American Crisis), המציג "שיעורי מנהיגות ממגפת הקורונה". בעוד שלא ברור מה יעלה בעתידו של הספר והאם יראה אור, עיתונאים ביקשו לחשוף את פרטי העסקה. לבסוף "באפלו ניוז" ו"הניו יורק טיימס" חשפו את פרטי העסקה כמעט במקביל. מתברר כי הסכום עמד על כארבעה מיליון דולר ושקואומו השתמש באנשי המשרד שלו (שהם כמובן עובדי ממשל) כדי שיעזרו לו בהוצאת הספר, ייתכן שבניגוד לחוק. בנוסף, מתברר כי על הספר עבדה גם מליסה דה רוסה, העוזרת הבכירה של קואומו, שמואשמת גם בפרסום דו"ח מעוות על נתוני הקורונה בניו יורק וההתמודדות עם המגפה. נדמה כי הספר שקואומו קיווה להזניק בעזרתו את הקריירה, רק יתרום לסילוקו הסופי מהזירה הציבורית. בצד החיובי, נדמה שהמושל לפחות למד לאחרונה כמה שיעורים בניהול משברים, או כך לפחות הוא טוען.
עצה ידידותית
כשהוא שאינו כותב ספרים, הרוקי מורקמי לא רק מוכר חולצות. הוא מחלק גם עצות למי שרוצה לכתוב אבל חש תקוע או חסר חשיבות. השבוע הוא ביקר באוניברסיטת ואסדה (Waseda) בטוקיו, שם למד בצעירותו, ושוחח עם הסטודנטים לאמנויות. "אתם לא יכולים לכתוב רומן טוב אם אינכם חושבים דרך הלב", אמר להם. הסופר, המוזכר בקביעות כמועמד מוביל לזכייה בפרס נובל, דיבר אף על חשיבותם של רומנים בזמנים בלתי צפויים, כמו זה שבו אנו נמצאים כעת (אם כי ניתן לטעון שזה נכון לגבי כל תקופה, אי פעם). "רומנים עשויים להוות תרומה קטנה לחברה באופן ישיר, אבל בלעדיהם אף חברה לא יכולה להתקדם באופן בריא. אני מקווה שיהיו אנשים שיירשו את התפקיד הזה, ואחרים שיתמכו בהם בחום".
מורקמי הגיע לבקר באוניברסיטה זמן קצר לאחר שנודע כי החליטו לחלוק לו שם כבוד עצום. בחודש נובמבר האחרון דווח כי בוואסדה תוקם ספרייה ציבורית שתיקרא על שמו (עוד בחייו!) ושתכיל את ארכיונו האישי, כמו גם עשרות אלפי תקליטי ויניל שאסף לאורך השנים. הספרייה תוכננה על ידי האדריכל קנגו קומה והיא צפויה לפתוח את שעריה בהמשך השנה. הסופר והאדריכל הצהירו שניהם כי הם מקווים שיהיה מדובר במרכז תרבותי הומה ושוקק חיים ולא בספרייה רשמית, שקטה - ובמילים אחרות, מנומנמת. מורקמי אף הבטיח שישתדל להגיע לשם מדי פעם בעצמו.
ניקוד חלקי
ההיסטוריה של אחד באפריל ארוכה ומסובכת, אבל דבר אחד בטוח: בשנים האחרונות המועד הפך להיות חגם של עסקים וארגונים חומדים לצון, שמציגים שלל מתיחות יצירתיות (או עבשות כהוגן) ברשתות החברתיות. האקדמיה ללשון העברית, בעלת דף הפייסבוק הפעיל והפופולרי, מקפידה מדי שנה להציג מעשה קונדס משל עצמה. השנה הייתה זו ההודעה הפיקטיבית על "רפורמה בסימני הניקוד", לפיה "לאחר דיונים ממושכים ולאחר בחינת הצעות רבות שהתקבלו ונבדקו באקדמיה במרוצת השנים (...) התקבלה החלטה תקדימית לפשט את מערכת סימני הניקוד". ולהודעה עצמה: "מעתה ישמשו רק חמישה סימני ניקוד בסיסיים המשקפים את חמש התנועות הנוהגות בימינו": פתח, צירי, חיריק, חולם ושורוק.
ההודעה (השקרית) על הרפורמה (הבדיונית) זכתה לכמעט עשרת אלפים לייקים, ולאלפי תגובות ושיתופים. במקביל, בוואטסאפ היא התפשטה לכל עבר - ורבים האמינו שאכן, נעשתה מהפכה. עם זאת, המתיחה חשפה גם את דעתם המשעשעת פחות של גולשים רבים על האקדמיה, הנתפסת כגוף מיושן למדי שאינו קשוב לציבור. "זה כאילו מצחיק, אבל הבדיחה על חשבונכם. זאת יכולה הייתה להיות הרפורמה הכי משמעותית שיכולתם לבצע", כתב גולש אחד. ומישהי אחרת כתבה: "חבל שזה תקף רק להיום, נכון לאמץ לתמיד". חברתה הוסיפה: "חבל שזה נכתב רק לאחד באפריל - הגיע הזמן לשינוי בכללי הניקוד, דבר שיעזור להרבה ילדים בשלבי רכישת הקריאה". תגובה שזכתה לתמיכה רחבה קראה: "בדיחת האחד באפריל הזאת הגיונית יותר מלכפות עלינו להוסיף י' למילה 'אימא'". וכמובן, היו גם את אלה שלא התאפקו והכריזו: "כן, כן. וגם יש מילה עברית ל'אקדמיה'". לבסוף סיכמה מישהי: "האמת שבעוד כמה מאות שנים זה כנראה במילא יקרה באופן טבעי, גם בלי האחד באפריל - וטוב שכך". מה דעתכם בסוגייה? כיצד אתם רואים את תפקידה של האקדמיה ללשון העברית? האם הייתם מתגעגעים לחטף פתח ולסגול? והאם גם אתם נפלתם בפח?
בין גאורגיה לירושלים
השבוע תחגוג גאורגיה (זוכרים שקראו לה גרוזיה?) 30 שנה לקבלת העצמאות מברית המועצות. אף שמדובר במדינה צעירה בגרסתה העכשווית, מבחינה היסטורית מדובר בתרבות עתיקה בת כשלושת אלפים שנים. בשבילנו זוהי הזדמנות נהדרת להיזכר בספרות המיוחדת של המדינה הקטנה, ובייחוד בטקסט הלאומי המכונן "עוטה אור הנמר", שנכתב במאה ה-12 על ידי שותא רוסתוולי. ולמה הוא מעניין במיוחד? כי לו גם זיקה לירושלים.
הפואמה מספרת על רוסטוון, מלך ערבי שבתו טינטין מתאהבת בשר הצבא אבתנדיל. באחד הימים המלך יוצא לשוטט על גדת הנהר ורואה איש המתעטף בעור של נמר. הוא מבקש מאנשיו, בהם שר הצבא שלו, ללכוד אותו. לאחר שנים של חיפושים, האיש נמצא על ידי אבתנדיל ומתוודה כי היה שר חשוב בממלכת הודו, שנמלט ממולדתו לאחר שהמלך הפריד בינו לבין הנסיכה, אהובת ליבו, ושידכה למישהו אחר. האביר המסתורי, טריאל שמו, רצח את הארוס בעוד שאהובתו נכלאה במגדל מקולל.
אבתנדיל, שמאוהב גם הוא בבת של מלכו, מזדהה עם טריאל. יחד הם מוצאים את בתו של מלך הודו ומשחררים אותה. עוטה עור הנמר והנסיכה מתחתנים. סוף טוב, הכל טוב. ייתכן שהעלילה עצמה נשמעת בנאלית למדי (נדמה שיש בה את כל המוטיבים של ספרות עממית, ואפילו בסדר הנכון), אך יש לזכור שבספרות כתובה האירועים משניים לסגנון. נדמה כי היצירה זכתה להצלחה רבה משום שרוסתוולי עשה שימוש בצורה הספרותית החדשה של הלשון הגאורגית (שבזמנו הייתה באמת חדשה), תוך שימוש בשלל אמצעים לשוניים משוכללים ובשפע של מטאפורות שקורצים ללב הקורא, גם היום.
איך כל זה קשור לירושלים? כיוון שרוסתוולי כתב את הפואמה בזמן שחי במנזר שבעמק המצלבה, בעודו גולה מארצו. לפי המסורת, בגאורגיה הוא שימש כשר האוצר של המלכה תמר, ונאלץ לעזוב לאחר שהתאהב בה (ממש כפי שקורה בסיפור שכתב בעצמו). מי שישוטט כיום ליד עמק המצלבה - ומומלץ מאוד לעשות כן, וליהנות גם מהפריחה בעמק ומביקור במוזיאון ישראל הסמוך - ימצא במקום גם רחוב על שמו.
לטובת מי שהתעוררה סקרנותו, נציין כי שאול טשרניחובסקי התחיל לתרגם את הפואמה לעברית, אך הספיק לתרגם רק חלק זעיר מתוך המאות הרבות של הבתים בשפת המקור. לבסוף הפואמה תורגמה לעברית במלואה על ידי דב גפונוב, יליד גאורגיה, ופורסמה בעברית בסיוע אברהם שלונסקי. ובאיזה פרס זכה גפונוב על עבודתו? פרס טשרניחובסקי.
