באלבום החדש והיפהפה של בבל ז'ילברטו, מהקולות האהובים והמוערכים של המוזיקה הברזילאית ב-20 השנים האחרונות, יש שיר יוצא דופן שנקרא O Que Não Foi Dito, "מה שלא נאמר". הוא נכתב על אביה, ז'ואאו ז'ילברטו האגדי, שהלך לעולמו לפני שנה בגיל 88, אחרי שסבל מדמנציה. "רציתי לכתוב במילים את מה שאני עוברת, את מה שעברתי", מספרת בבל. "בכל פעם שהייתי צריכה להקליט את השירה היה לי קשה. אבל זה השתפר, ובסוף הצלחתי".
הקשבת לשיר מאז?
"לא. זה עדיין קשה לי".
הסיפור מאחורי "מה שלא נאמר" מאפיין את הניגודיות הקסומה ב-Agora, שיצא היום (שישי), אחרי שש שנות שתיקה. בזמן שחלף, ז'ילברטו התמודדה לא רק עם דעיכתו של אביה, אלא גם עם מותה של חברתה הטובה וגם עם זה של אמה, מיוצ'ה, אף היא זמרת ומלחינה, שמתה בדצמבר 2018. אולם הכוח בסגנון של ז'ילברטו הוא היכולת לקחת את האבל ולהפוך אותו לשירי בוסה נובה נעימים וממכרים, כמו Tao Bom שפותח את האלבום או Essence האוורירי והמרענן. תחת ההפקה העשירה והמלוטשת של שותפה הוותיק, תומס בארטלט, Agora נשמע חם ומלטף וגם חשוף ואינטימי בין אם זה באנגלית או בפורטוגזית. בעיקר הוא מרגיש כמו הפירוש המילולי של Agora: עכשיו.
"אלו היו שנתיים קשות", אומרת ז'ילברטו. "ברור שהרגשות שחוויתי גרמו לי לכתוב ולחשוב על דברים. הייתי גם לבד בשנתיים האחרונות, די קשה שיהיה לך שותף בזמנים כאלה. אבל הצלחתי לכתוב. עשיתי טיול לאיטליה ואז נסעתי בחזרה לברזיל והרגשתי בבית. בסוף, כשחזרתי לניו יורק כדי לסיים את האלבום נולדו כמה מהשירים החדשים".
באלבום זה נשמע כאילו השלמת עם מה שקרה, כאילו את נפרדת מהאבל.
"אני שמחה שאתה אומר את זה. אני אדם מאוד חזק. אתמול צפיתי בסרט מאוד קשוח על עבריינים שמנסים לגרום לנערה צעירה להיות פושעת, וחשבתי שהיא מדברת אליי. צריך פשוט לדחוף, להתגבר, לבלוע ולהמשיך הלאה".
"בולסונרו הוא דיקטטור וכולם יודעים את זה"
אלא שאחרי ההחלמה האישית הגיע הנגיף והחריב את מצב הרוח של ז'ילברטו בת ה-54. במקום לסיים את הביקור בברזיל ולחזור למשכנה הקבוע בניו יורק, היא מקיימת את הראיון מהמדינה מוכת הקורונה. "אלה זמנים נוראים", אומרת ז'ילברטו וקולה הופך לקודר, "אבל לא בטוח שעדיף בניו יורק. אולי המוצרים שם נקיים יותר", היא צוחקת. "העובדה שאצטרך להישאר כאן עד השנה הבאה, וזה נראה ככה, היא בלתי נסבלת".
הייתה לך ביקורת חריפה על הנשיא, ז'איר בולסונרו, והיחס שלו לקורונה.
"בולסונרו הוא דיקטטור. הוא פאשיסט וכולם יודעים את זה. אנחנו 30 שנה דמוקרטיה וזאת נסיגה. זה מדאיג אותנו מאוד. נהיה תקועים איתו עד 2022 ואלוהים יודע מה יקרה עד אז. אנחנו עוברים הרבה חרא. אבל אני גם אמריקנית, אני תמיד חושבת שברגע שהמצב יסתדר אני בורחת מפה".
יש אמנים שאמרו שהקורונה הפעילה אצלם את היצירתיות. איך זה אצלך?
"לא כתבתי שירים חדשים לאחרונה. היה כל כך קשה. אני פשוט רוצה שהדבר הזה יעבור. אני מנסה לחיות ולשמור על הבריאות, אבל לא הצלחתי לעשות הרבה. לפעמים אני מרגישה שהייתי יכולה ליצור יותר. אבל באותו זמן אני אמנית, ויש לי את החלקים הרעים והחלקים הטובים".
אז מה עושים בינתיים?
"מה אני עושה? בוכה כל הזמן. היום ספציפית אני בוכה בגלל שתכף תעבור שנה מאז המוות של אבא שלי. אבל אני גם מנגנת בגיטרה ומנקה מלא. צופה בנטפליקס. המלצות? 'דבר עם הסוכן שלי' זאת סדרה מעולה. ראיתי גם 'הכתר' ו'מלכת הדרום'".
לפחות על בעיה אחת ז'ילברטו כבר התגברה: בעבר סיפרה על התמכרות לכדורי שינה, אותם נטלה עקב לילות ארוכים בלי יכולת להירדם. "היום אני ישנה טוב יותר כי אני מתעמלת, הולכת לישון מוקדם ומתעוררת מוקדם", היא מספרת. "אתה חייב שגרה. לפעמים אני פשוט צופה בזריחה בחמש בבוקר".
"גאה מאוד בשם ז'ילברטו"
היא גדלה, פיזית, על ברכי תור הזהב של המוזיקה המשגעת שיצאה מברזיל. בבית אביה, שנחשב לחלוץ הבוסה נובה, הסתובבו פיגורות מקומיות ובינלאומיות. גם בבית אמה לא היה חסר אבק כוכבים. בהתאם, זה נראה כמעט מובן מאליו שז'ילברטו תמשיך בכיוונים הללו: אחרי מספר הופעות אורח בגיל ההתבגרות, ז'ילברטו הוציאה אלבום בכורה רשמי באמצע שנות ה-80, עוד לפני שמלאו לה 18. זה לא בא על חשבון הלימודים, פשוט כי לא היו כאלה: "הלכתי ל-11 בתי ספר שונים", סיפרה לאחרונה ל"טלגרף" הבריטי. "אחרי שחזרתי על אותה כיתה שלוש פעמים, עזבתי את בית הספר בגיל 14. אני לא גאה בזה עכשיו, אבל זה קרה".
הפריצה האמיתית הגיעה מאוחר יחסית, בשנת 2000, עם האלבום הנפלא Tanto Tempo. נדמה שרק אז ז'ילברטו הייתה מוכנה סופית לצאת מהצל של הוריה הדומיננטיים, ולבסס את מעמדה העצמאי בסצנה, כגשר מרתק בין הדרום והצפון של יבשת אמריקה. כמו למשל באלבום All In One מ-2009, שבו שיתפה פעולה עם שמות כמו מארק רונסון וג'ון קינג (מהצמד "דאסט בראדרז").
בזמן הזה, הקשר עם אביה היה מורכב וידע עליות ומורדות. עם זאת, ז'ילברטו אומרת שהיחסים תמיד היו קרובים. "היינו חברים טובים, מדברים הרבה", היא אומרת. אני מזכיר לה אנקדוטה שפורסמה בעבר: ב-2014 הם שוחחו בטלפון, היא בניו יורק והוא בריו, בזמן שנבחרת ברזיל חטפה שביעייה מגרמניה בחצי גמר המונדיאל. השפלה בלתי נשכחת בביתה של המארחת. "הוא כל כך כעס עליי שאני לא כאן בזמן המונדיאל", נזכרת ז'ילברטו. "אבל בדיוק סיימתי לעבוד על האלבום שלי. דיברנו בטלפון בזמן המשחק, וזה היה מגוחך. הוא אף פעם לא שלח סמס ומייל. לא ידע מה זה".
אחרי מותו של ז'ואאו הוצע לבתו לייצג את העיזבון שלו. "סירבתי", סיפרה ל"טלגרף", "אני לא מאוד חומרנית… עכשיו אני רוצה לכבד את זכרו דרך המוזיקה שלו, ולהוכיח שהוא לימד אותי משהו על ידי כך שאעשה בכוחות עצמי". בשיחה איתה היא רומזת שלא הכל חלק בנושא הטיפול במורשתו, כולל היחסים עם אחיה, בנם המשותף של ז'ואאו והזמרת אסטרוד ז'ילברטו.
השם ז'ילברטו הוא יותר כבוד או נטל מבחינתך?
"אני מאוד גאה בשם. אבא שלי החליט לתת לי את השם שלו. הוא רצה את זה ככה".
את מקשיבה לשירים של הורייך היום?
"כל הזמן. זה באמת גורם לי להרגיש קרובה אליהם. אבא שלי נפטר בשיבה טובה. אם אתקרב לגיל הזה, ארצה גם ללכת".
את ההופעה שלה בישראל ב-2009, ז'ילברטו לא זוכרת כל כך לטובה. "זה לא היה ביקור מוצלח", היא מודה. "אולי עשיתי משהו לא טוב. בכל מקרה, משהו השתבש. אבל אשמח לחזור בעתיד. אני מתגעגעת לבמה, היה לי בתכנון טור נפלא, שנה שלמה, והכל בוטל. כולנו באותה סירה".
אני חייב להגיד, לא הרבה אמנים במעמדך עונים בכנות כל כך.
"קיבלת יום טוב. ואל תשכח – בכיתי".
