הסדרה "הפלקון וחייל החורף" הייתה אמורה להיות המיזם הטלוויזיוני הראשון שמארוול מפתחים, מפיקים ומצלמים תחת המטרייה של דיסני פלוס. אפשר להבין למה נשיא מארוול, קווין פייגי, וצוותו בחרו דווקא בשני גיבורי העל האלה - חבריו הקרובים של קפטן אמריקה כדי להוביל את סיפור המסגרת מסרטי הנוקמים למתכונת של המסך הקטן. מבחינה עלילתית יש פה המשך כמעט טבעי להתרחשויות בסרטי "הנוקמים: סוף המשחק" מ-2019, בעידן שאחרי "הבליפ" - ההיעלמות ההמונית של מחצית מהיצורים החיים ביקום כחלק מתוכנית תאנוס לדילול האוכלוסייה. פלקון וחייל החורף התמודדו היטב עם המחיקה, אבל פחות עם מגפת הקורונה. העיכובים בהפקה הביאה לדחיות, ובינתיים קודמה "וונדה-ויז'ן" כסיפתח ליקום הטלוויזיוני של מארוול (שנכון לעכשיו, טרם פתוח לקהל הישראלי). צפייה בפרק הראשון של "הפלקון וחייל החורף" מבהירה מדוע נעשו החילופים. בניגוד לסט האינטימי יחסית של "וונדה-ויז'ן", הסדרה החדשה גדולה ורבת היקף הרבה יותר, ומן הסתם תבעה עבודה רבה יותר, גם בצילומי חוץ.
"הפלקון וחייל החורף" – טריילר
(באדיבות דיסני פלוס)
השלב הראשון של צילומי "וונדה-ויז'ן" הסתיים רגע לפני הטלת הסגרים בארצות הברית, והם התחדשו בהמשך בתוך בועה. גם העלילה המלווה את וונדה מקסימוף (אליזבת אולסן) והוויז'ן (פול בטאני) מתחוללת בתוך בועה, כמעט במנותק מרצף נרטיב העל של "הנוקמים". במקרה של "הפלקון וחייל החורף", לעומת זאת, מתמסרים להמשכיות העלילתית. אין מחיקה של הזיכרון האישי של הגיבורים וההיסטוריה הכללית של העולם בו הם חיים, אלא בחינה מעמיקה של הנורמלי החדש מבחינה פוליטית, חברתית וגם אישית. מצד אחד, נקודות המבט של סאם וילסון או בכינויו "הפלקון", וג'יימס "באקי" בארנס המוכר כ"חייל החורף". מצד שני, נקודת המבט של האומה האמריקנית ומנהיגיה. רק לאחרונה הם איבדו את אחד הסמלים הלאומיים הגדולים שלהם עם מותו של קפטן אמריקה. בעת הזו, אחרי טראומת הבליפ שחוותה האנושות, יש צורך בסמל חדש שירומם את רוחם של אזרחי העולם החופשי, או לפחות את אלה של ארצות הברית.
זוהי נקודת המוצא של עלילת המיני-סדרה המושקעת, שמונה שישה פרקים בבימויה של קארי סקוגלנד הקנדית ועל פי תסריט של מלקולם ספלוול, שגם הפיק. כדי לשמור על ההמשכיות, אנתוני מקי וסבסטיאן סטן חוזרים לתפקידים הראשיים אותם גילמו גם בסרטי "הנוקמים". גם דון צ'ידל, אמילי ואן קאמפ, דניאל ברוהל ואיש אמנויות הלחימה ג'ורג' סנט-פייר מתכנסים ביקום הטלוויזיוני של מארוול עם תעודות הזהות הקולנועיות שלהם. גם סטיב רוג'רס - שהוא קפטן אמריקה - נוכח בפרק הראשון, לפחות ברוחו. כזכור, ב"הנוקמים: סוף המשחק" הוא החליט לפרוש להזדקן בכיף עם אהובתו פגי קרטר ביקום חלופי. ב"הפלקון וחייל החורף", אנחנו חווים את האבל הלאומי של ארצות הברית בלי המלאך השומר שלה. מוניומנטים, כרזות עם דמותו ואגף במוזיאון בוושינגטון משמרים את זכרו של קאפ, וגם את העובדה המרה שהאומה איבדה את המגן שלה.
בינתיים המגן של המגן של ארצות הברית והעולם החופשי נמצא ברשות וילסון. רוג'רס עצמו הפקיד בידיו את המגן - הכלי המזוהה ביותר עימו, כאילו כדי להעביר לו את הלפיד הבוער ואת האחריות המכבידה שבאה איתו. יש משהו סמלי בכך שהמורשת של קפטן אמריקה אמורה להמשיך עם גבר שחור. זוהי כמובן החלטה תסריטאית מודעת הן לקורות "הנוקמים" והן לקורותיה של החברה האמריקנית אז והיום. אבל לאומי בצד, וילסון חווה אובדן אישי של חבר קרוב, מפקד ומקור השראה. הוא מפצה על כך במימוש השליחות שלו. כך כבר בתחילת הפרק הראשון אנחנו רואים אותו בפעולה בשירות הצבא האמריקני כשהוא מעופף בשמי תוניס במרדף אווירי מסחרר אחר קבוצת טרוריסטים. בינתיים באקי - בן המחזור של סטיב רוג'רס, שעבר כל כך הרבה מאז שנלכד על ידי הסובייטים במלחמת העולם השנייה, הפך למתנקש בשירות הידרה, ונגאל על ידי קאפ - מתאבל בדרך אחרת לחלוטין. הוא משתבלל בתוך תחושות אשמה, חרטות ודיכאון.
לפחות בפרק הראשון של "הפלקון וחייל החורף" (ואני מודה שלא זיהיתי קשר ישיר לדרמת הריגול המשובחת "הבז ואיש השלג" של ג'ון שלזינגר מ-1985, אך אמשיך לחפור ואעדכן) יש העמקה אל תוך עולמם האישי של שני הגיבורים, שלא נחשבו לדמויות מרכזיות ביקום של מארוול (כחבר של סטיב רוג'רס, באקי היה מניע עלילתי משמעותי ב"קפטן אמריקה: חייל החורף" וב"מלחמת האזרחים", אבל לא בזכות עצמו). עם זאת, אין מדובר בסדרת דרמה מכבידה, או בסאטירה קומית פוסט-מודרניסטית מתחכמת כמו "וונדה-ויז'ן". עם תקציב של 150 מיליון דולר, התסריטאי ספלוול הרשה לעצמו לדמיין סצנות אקשן מרהיבות גדושות באפקטים אמיתיים וממוחשבים, והבמאית סקוגלנד מימשה אותן על המסך הקטן, כאילו היו מיועדות למסך הגדול. סצנת המרדף האווירי מעל תוניס מרשימה מאוד, וזאת רק ההתחלה. ככל שעלילת המתח תתפתח, יתלוו אליה פיצוצים וחלליות לרוב.
"הפלקון וחייל החורף" משלבת דרמה אישית עם אקשן מסחרר, אבל היא מציעה לנו ערך מוסף בהתאם למורשת המסווגת של סרטי מארוול, עם מסרים סוציופוליטיים שמוצפנים בתוכה. באקי שנראה כמו אבטיפוס וואספי, עובר בתוך תוכו תהליך של קורוזיית אשמה על פשעי העבר, והוא מחפש גאולה בחיק אסיאתים-אמריקנים (מה שהופך את הסדרה לרלוונטית במיוחד בימינו). ואילו וילסון שמשרת את ארצו נאמנה, מוצא עצמו בקשיים כלכליים כשהוא מנסה לסייע לאחותו ולעסק המשפחתי הקורס בלואיזיאנה - הדוגמה של חיי האזרחים האפריקנים-אמריקנים, גם כשהם עוטים מדים. אבל במארוול, כמו במארוול, יש גם ביקורת נוקבת על מבני שליטה גלויים וסמויים, מעשיים ותודעתיים, בחברה האמריקנית. כך למשל בסופו של הפרק הראשון אנחנו מגלים לתדהמתנו שקפטנים לא מתים, הם רק מתחלפים. הגופה של רוג'רס לא התקררה, והנה כבר נמצא גיבור לבן אחר שייכנס לחליפת קפטן אמריקה וימלא את מקומו - ג'ון ווקר שמו.
אין מדובר באותו גיבור בשינוי אדרת, אלא בדיוק ההיפך. החליפה הכחולה-אדומה-לבנה היא אותה חליפה, אך לפי ההיסטוריה בקומיקס - האדם שבתוכה שונה לחלוטין ומטרותיו אחרות וזדוניות. ווקר (בגילומו של ווייאט ראסל) עומד להיות נבל מהסוג המוכר לנו מהמציאות - לאומני, שונא זרים. הוא מגויס לא כדי להגן על ערכי החופש האמריקנים, אלא על אמריקה עצמה. הוא סמל לאומי, לא אוניברסלי. ביטוי לרוח הבדלנות ששרתה עד לאחרונה בבית הלבן. אידיאולוגיית America First וששאר העולם ימות. סרטי מארוול תמיד נעו על המתח שבין איום קיומי מבחוץ לבין התפוררות מסוכנת ומושחתת מבפנים. וגם פה וילסון מתבונן מהצד בריטושה של מורשת קפטן אמריקה המקורי בתירוץ של מתקפה אפשרית מצד אויב שקר כשלהו. הוא הסכים לתרום את המגן שהפקיד בידיו רוג'רס לצורך תצוגה במוזיאון לזכרו, אך מגלה שהפוליטיקאים רימו אותו והעניקו אותו לנער הפוסטר הפטריוטי החדש שלהם, שיילחם על רוח האומה. ישמור על שמרנותה.
אבל הדברים לא צפויים להיות כל כך פשוטים וחד צדדיים, ויש להעריך את היוצרים על המורכבות שהטמיעו בתוך סדרה שלכאורה אמורה בעיקר לבדר אותנו, להסעיר ולרגש. לפני שקבוצות ימין אמריקניות קיצוניות מסתערות על אולפני דיסני כמו על גבעת הקפיטול, כדאי לציין שבמקביל להתרחשויות בארצות הברית, מעבר לים אנחנו מתוודעים להתארגנות של תנועה אנרכיסטית אלימה בשם "מרסקי הדגלים" (Flag Smashers) בהנהגת הבריונית המסתורית קרלי מורגנטאו. לא קשה לזהות את הקווים המקבילים בין מרסקי הדגלים לתנועת אנטיפה. מסקרן מאוד לראות כיצד "הפלקון וחייל החורף" תשלב בין כל התכנים הללו לקראת התנגשות בלתי נמנעת בין הקיצוניים משמאל ומימין, כשבמרכז שני הגיבורים עם סיפורי הרקע הבעייתיים שלהם. זה נראה כמו פקעת סבוכה שיהיה קשה לצאת ממנה, אבל היי - מסובכת ככל שיהיה, יהיה יותר פשוט לפתור אותה מאשר את המציאות של החברה האמריקנית המשוסעת והאלימה של ימינו, שגיבוריה מסתתרים מאחורי המקלדת.
