אם הבלוז הוא אכן מצב תודעה קיומי - כפי שהסביר רותם בר אור מהאנג'לסי, בהרצאתו "שמחת העצב" שפתחה את פסטיבל הבלוז הבינלאומי שהתקיים אתמול (שבת) דיגיטלית - ולא רק סגנון מוזיקלי, הרי שאוהדי הז'אנר עברו שבוע מטלטל במיוחד. כזה שנע בין כאב לתקווה, קצת כמו המוזיקה שהם אוהבים לשמוע. בשבת שעברה הם נפרדו מאגדת הבלוז פיטר גרין, הזמר וגאון הגיטרה היהודי, ממייסדי פליטווד מק שכתב כמה משיריה היפים, נטש אותה כשהחלה להצליח, אובחן כסכיזופרן, ואחרי עשור אבוד חזר עם כמה אלבומי סולו מופלאים שהגיעו למעטים. ואילו בפסטיבל אתמול הם נהנו מחגיגה מוזיקלית שנפרסה לאורך 12 שעות ושודרה בפייסבוק בחציה מישראל ובחציה מארצות הברית, זה היה מפגן תמיכה שהוכיח שהדופק של הז'אנר הוותיק עדיין תקין, ושבלוז הוא כנראה הפסקול ההולם לדיכאון המוזיקלי הכללי ולאווירת המחאה המתגברת ברחובות.
אף שלא מעט מוזיקאים ישראלים התכתבו לפרקים עם הבלוז (מ"אלינור" של זוהר ארגוב ועד ל"בלוז כנעני" של אהוד בנאי), הסגנון לא באמת כבש את המיינסטרים המקומי. גם משתתפי חלקו הישראלי של הפסטיבל - איתמר בק ופקידי הקבלה, ירון בן-עמי ויובל שפירא, AlikamA, אופיר ונטורה ואביטל תמיר, עוזי רמירז, נויה סול ומוטי דרור, נועם דיין ודני דורצ'ין – מוכרים רק למעטים ומזוהים לרוב עם אגפי האינדי. אבל בלוז הוא הרבה יותר ממהלך הרמוני בן 12 תיבות מוזיקליות. ביסודו נמצאת ההבנה ששיר צריך להגיד משהו. ומכיוון שאין פה מחסור אמיתי בגיטריסטים שיודעים להחזיק סולו, נדמה שהסיבה להיעדר כל רמז לבלוז בפלייליסט היא שלישראלי הממוצע יש די סיבות להיות עצוב, וכשהוא פותח רדיו הוא מעדיף שירימו לו.
תעשיית המוזיקה עדיין לומדת כיצד להתמודד עם המגבלות שהוטלו עליה בגלל נגיף הקורונה, ופסטיבל שכזה הוא דרך לא רעה לייצר תנועה חיובית אצל האמנים. הרעיון שעומד מאחוריו פשוט ומקסים: לצפות בהופעות כובע ביתיות של מוזיקאים (מישראל ומארצות הברית) במחיר מגוחך (20 שקלים ל-45 דקות של מוזיקה חיה), כשכל ההכנסות מגיעות לנגנים. זה די מדהים – ובעיקר עצוב – שתוך חמישה חודשים ענף המוזיקה השתנה עד כדי כך שבמקום שנלך להופעות, הן מגיעות אלינו.
הבלוזיסטים הללו יושבים על הספה בסלון, בחדר העבודה, במטבח או בחצר שלהם. חלקם יחפים ובמכנסיים קצרים. אין להקת ליווי והעיבודים רזים. הסאונד סביר פלוס ואין שום מערכת תאורה מתוחכמת, מצלמת רחף או צוות שיתרוצץ סביבם, יכוון עבורם את הגיטרות או יזרים בקבוקי מים לבמה. מדי פעם תראו בפריים כמה חברים שקפצו לבקר ונשארו על תקן קהל, את מונה הצופים בפייסבוק שמלווים ושומעים את המוזיקה ואת המחאה המוצדקת שחלקם העלו לנוכח המצב.
הבלוז שהושמע לאורך הפסטיבל היה מגוון, ובעיקר אותנטי. בלוזום. מינימום שואו ומקסימום מוזיקה. צעירים וצעירות, לבד או בצמדים, ששרים ומנגנים על בנג'ו, מפוחית, גיטרות אקוסטיות ואפילו חצוצרה וכינור. בסוף הפרק הישראלי ובפתיחת חלקו האמריקני של הפסטיבל, היו גם גיטרות חשמליות, בס ותופים באווירת ג'אם. הנונשלנטיות הכובשת נשמרה גם שם, בהופעות של שון אפל, לושס ספילר, ביג איי, ג'ונטביוס ויליס, סדריק ווטסון, לייטנינ' מלקולם ומרדית' אקסלרוד. מקצתם הופיעו כאן בעבר, כשעוד היה מותר לטוס ולנגן בפני אנשים. ברוח הבלוז כמצב תודעה, המשתתפים הדגימו יפה שהזעקה הבלוזית יכולה וצריכה להישמע בכל מקום - בעברית ובאנגלית, עם חומרים מקוריים או בקאברים משוחררים לאריק קלפטון וחבריו.
הפסטיבל הצנוע הזה היה תחליף לפסטיבל הבלוז שמתקיים בכל שנה בשדרות עם אמנים מהארץ ומחו"ל והוא גם היטיב להדהד את הטרגדיה שמלווה בחודשים האחרונים את מרבית המוזיקאים ואנשי התרבות הפועלים בישראל ובארצות הברית. אלא שלמרות הכוונות הטובות של המארגנים והאנרגיות הטבעיות של מרבית המשתתפים, יש משהו מעט מעיק בצפייה ממושכת בפסטיבל רשת – ולא משנה מה גודל המסך שלכם או כמה חזק האינטרנט אצלכם בבית. במקום מחיאות כפיים וצפיפות משמחת – יש רק לייקים ותגובות. אחרי כמה שעות כאלו (עם מזגן מכוון היטב) הבנתי עד כמה אני מתגעגע לזיעה הנלווית לכל הופעה במועדון הומה, לצפצופים המרגיזים ההם באוזניים ולפקקים ביציאה מהחניון.
מוזיקה נעה במעגלים, ואתמול נסגר עוד אחד, מריר משהו. לפני 49 שנים, ב-1 באוגוסט 1971, אסף ג'ורג' האריסון במדיסון סקוור גארדן בניו יורק נבחרת חלומית של מוזיקאים שהתגייסה למען הרעבים בבנגלדש, וחנך מסורת ארוכה של כוכבי על שתורמים לאלו שאין להם. עכשיו היוצרות התהפכו: מוזיקאים עצמאים בישראל צריכים שהקהל יעזור להם לסגור את החודש בשלל דרכים יצירתיות, בעוד המדינה ממשיכה להתעלם מהם. המציאות הזו עצובה בהרבה מכל שיר בלוז שאני מכיר.
