"מלקולם ומארי" (Malcolm & Marie), שעולה היום (שישי) בנטפליקס, הוא דוגמה לסרט שנעשה מתוך מצוקת העת הזו. התסריטאי-במאי סם לוינסון, מיוצרי הגרסה האמריקנית של סדרת הטלוויזיה "אופוריה", מצא את עצמו חסר תעסוקה אחרי שמגיפת הקורונה הביאה לסגירתה המוחלטת של ההפקה. הוא החל לכתוב תסריט קאמרי שהיה מיועד לכוכבת הסדרה, זנדאיה, ואחרי שגייס גם את ג'ון דיוויד וושינגטון, החלו הצילומים בתנאי בידוד, בבית פרטי בעיירה כרמל שבקליפורניה (זו שראש העיר שלה לשעבר הוא קלינט איסטווד), ועם מספר מינימלי של אנשי צוות על הסט.
(באדיבות נטפליקס)
אף שצמד גיבורי הסרט, שהם גם שני השחקנים היחידים שבו, שבים לביתם בתחילתו מפרמיירה חגיגית והפנדמיה אינה מוזכרת בו כלל – קשה שלא לראות בסיטואציה האינטימית ביטוי לתקופה הנוכחית המאופיינת בסגר ובידוד, וגם בדינמיקה הלחוצה שמקורה בשהות זוגית או משפחתית ממושכת בחלל אחד. כך הופכים הדרמה הקאמרית הזו וגיבוריה למייצגיו של הרגע הזה בהיסטוריה הכלל אנושית.
מלקולם, חרא של בנאדם שכמותו, שוכח להודות לבת-זוגו מארי בנאום הארוך והנרגש שהוא נושא בסיום הקרנת הבכורה של סרטו החדש. המבקרים, כך אנו מבינים, כבר עומדים להכתיר אותו כספייק לי, בארי ג'נקינס או ג'ון סינגלטון הבא – אבל כאשר השניים שבים הביתה בשעת לילה מאוחרת, יש טעם חמוץ באוויר.
מכאן מתפתח הסרט, שמתרחש בזמן אמת, כמסע ארוך אל תוך הלילה של זוגיות במשבר. מלקולם ומארי רבים ומתפייסים, ושוב רבים ומתפייסים, ומה שנדמה כרגע השיא הוא הביקורת שמתפרסמת בלוס-אנג'לס טיימס. זהו המקום בו עובר מלקולם לסגור חשבון עם מבקרי קולנוע, בעיקר אותה מבקרת קולנוע לבנה שהוא, מלקולם, מאמין שהיא שופטת אותו לחיוב משום שהוא שחור ומייצג מבחינתה את מה שקולנוען שחור צריך להתחייב לו. מעברו השני של הטרקלין, מארי, נרקומנית לשעבר, אינה מספקת לו את המבט המעריץ ומכיר התודה. היא מאמינה שסיפור חייה שימש לו השראה, ושאלמלא היא, סרטו היה נעדר אותה אותנטיות שהמבקרת ההיא מאמינה שבוקעת ממנו, מבלי שיש לה עצמה מושג במה באמת מדובר.
אכן, "מלקולם ומארי" הוא הרהור רפלקסיבי על מהותו של "סרט שחור", כלומר כזה שאמור לכאורה להעביר את האומללות הקיומית של ג'אנקיז אפרו-אמריקנים לקהל לבן של מבקרים וצופים צדקנים. זה גם סרט על מגדר, גזע, פוליטיקה של זהויות וייצוג. האם הביקורת הנפעמת בלוס אנג'לס טיימס הייתה כזו לו לא היה מדובר בבמאי שחור? האם הוא, הגבר, מסוגל בכלל להתבונן במצוקותיה של אישה שחורה? האם אפשר להתייחס לסרטו של מלקולם במנותק מההקשר הגזעי? האם אנחנו יודעים שאת הסרט עצמו כתב וביים במאי לבן (בנו של הבמאי בארי לוינסון)? המודעות העצמית זועקת כאן מכל שורת דיאלוג ותנועת מצלמה, כמו גם מהבחירה בלוקיישן – בית אופקי וכמעט שקוף, שחלליו הפנימיים מתמזגים אל החוץ, והוא מוכר לידעני האדריכלות בתור Caterpillar house. התהייה כיצד במאי מתחיל יכול להרשות לעצמו להתגורר במקום כזה נענית מיד בהתחלה: ההפקה שכרה אותו בעבורו.
לכאורה, יש משהו מאוד תיאטרלי באופן שבו שני שחקנים, המפגינים משחק תיאטרלי, צועקים זה על זו ופוצחים בנאומים כתובים היטב שאין בהם רגע אחד של גמגום השובר את הרהיטות שבה הם נמסרים. התכנים עצמם – אלה כוללים רפרנסים שמיועדים בעיקר לקהל סינפילי – נדמים לעיתים כאילו נלקחו מדיון מתלהט בין סטודנטים בבית ספר לקולנוע. דמויותיהם של מלקולם ומארי נותרות רוב הזמן דמויות, ולרגע איננו שוכחים שאנו מתבוננים בשני שחקנים ש"הושמו" בסיטואציה מלאכותית – והסרט על כן מתקשה לרגש או לגעת באמת. מצד שני, יש משהו מאוד קולנועי באופן שבו המצלמה מתבוננת בשתי הדמויות וממקמת אותם בחלל הסגור שבו הם נמצאים, והחיבור הזה שבין הטקסט התיאטרלי והדינמיקה שבין החלל והמצלמה (שלעיתים מתבוננת באירועים מבחוץ) יוצר חוויה מעניינת למדי.
קשה שלא להיזכר, אגב הצפייה בסרט, ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף", מחזהו של אדוארד אלבי שעובד לסרט פורץ דרך בשנת 1966 בבימויו של מייק ניקולס ובכיכובם של ריצ'רד ברטון ואליזבת טיילור. אבל הסרט ההוא, שהעמיד במרכזו זוג נשוי מריר ומזדקן, השפריץ לכל עבר רעל וארס. בסרטו של לוינסון מדובר בשני אנשים בתחילת חייהם המשותפים, וכאשר הוא מסתיים נראה שהעברנו עוד לילה במחיצת זוג צעיר שרק עכשיו מגלה שהחיים מועידים לו דרך ארוכה ומשובשת. כלומר, לא משהו לכתוב עליו הביתה.
אבל – וזה אבל גדול – הופעתם של וושינגטון (הזכור מ"שחור על לבן") וזנדאיה רצופה במונולוגים המוגשים באופן יעיל, גם אם זה מזכיר קצת כיתת משחק, הצילום המפתה בשחור-לבן של מרסל רב ההונגרי הופך את הסרט לחוויה אסתטית, ועבור מי שלא ממש מכיר את הפילמוגרפיה והדיסקוגרפיה של זנדאיה (מודה באשמה) – יש בו אפילו תחושה של גילוי.
