כבר במאה הרביעית לפני הספירה שימש הרעיון של אדם רואה ובלתי נראה כאמצעי לבחינת סוגיות מוסריות. ב"המדינה" של אפלטון מציע גלאוקון, אחיו של הפילוסוף, את המשל על גיגס: רועה צאן שלרשותו מתגלגלת טבעת זהב המאפשרת לו לפעול ולתמרן אחרים, כשהוא משוחרר מסכנת עונש. גיגס מפתה את המלכה, רוצח את המלך ותופס את מקומו. העוצמה משחררת כל עכבה מוסרית.
("בלתי נראה" - טריילר)
המשל היה מקור השראה מרכזי לספרו החשוב של ה.ג'. ולס, "הרואה ואינו נראה" (1897). ולס החליף את המיתוס והכשף בטכנולוגיה מדעית מודרנית, ועיצב בכך יסוד לריגושי אימה וספקולציות מוסריות במסגרת הז'אנר המתהווה. כמו בספריו הבולטים האחרים של ולס ("מכונת הזמן", "מלחמת העולמות"), גם "הרואה והבלתי נראה" הפך לתת-ז'אנר משל עצמו כשעובד שוב ושוב לקולנוע ולטלוויזיה. פעמים רבות העיבודים הסתמכו רק על נקודת המוצא ופיתחו את העלילה והמסרים לכיוונים משל עצמם.
ב-1933 ביים ג'יימס ווייל (במאי הגרסה הקלאסית של "פרנקנשטיין") את "האיש הבלתי נראה", וצירף אותו לפנתיאון של המפלצות הקולנועיות "הקלאסיות" של אולפני יוניברסל יחד עם דרקולה, איש הזאב, פרנקנשטיין והמומיה. בעיבוד זה, ובבאים אחריו, ההתמקדות הייתה בדמותו של המדען שהופך לבלתי נראה, וההשפעה של השינוי על התנהגותו. כמו בספרו של ולס, החומר המעלים את מראה הגוף משנה גם את התנהגותו לרעה - בין אם הוא יוצר התנהגויות שליליות שלא היו קיימות קודם או שהוא מקצין את התכונות הנפסדות שכבר היו.
העיבוד הנוכחי, "בלתי נראה", נכתב ובוים על ידי לי וואנל, התסריטאי של סדרת סרטי "המסור" ו"הרוע שבפנים", ומי שהפתיע לטובה לפני כשנה וחצי בסרט המדע הבדיוני דל התקציב "משודרג". "בלתי נראה" שונה מעיבודים קודמים לרעיון הרואה והלא נראה בהיותו מותאם לעמדות והדגשים בפוליטיקה התרבותית הנוכחית. הגיבור אינו המדען, אלא האישה המהווה את הקורבן לאלימות הרגשית, הפיזית והמינית שלו. על העלילה הצפויה מפצה יכולת הבימוי והרמה הטכנית המרשימה של הסרט. הדמות הראשית, כקורבן של גבריות אלימה, הייתה עשויה להיות לא יותר משבלונה שכל תפקידה הוא לעורר סלידה מהגברים באשר הם. אליזבת מוס מצליחה לעצב דמות מספיק מעניינת ומשכנעת חרף מגבלות התסריט.
ב"משודרג" היה לוואנל דיאלוג עם "רובוקופ" (1987) של פול ורהובן. "בלתי נראה" לא יכול לחמוק מהשוואה לסרט אחר של ורהובן: "בלתי נראה" (Hollow Man, 2000) סרטו הלקוי והמאוד לא אהוד - גם על ידי הבמאי עצמו. כמקובל, ורהובן התמקד בדמות המדען שהפך בגרסה זו לפסיכופת רצחני. באופן פרובוקטיבי יותר הוא כפה על הצופים, באמצעות מיקום ותנועת המצלמה, את המיקום בגוף של אותו פסיכופת. כך נאלצו הצופים להתמזג עם המבט הפרוורטי של מי שמנצל את יכולתו למעשי תקיפה מינית ואונס. האם נחצה בכך הגבול בין פרובוקציה מוסרית מכוונת ל"אקספלוייטיישן"? אולי. מה שבטוח הוא שבאקלים המוסרני העכשווי סרט כזה לא יכול היה להיעשות. בהתמקדותו בחוויה של הקורבן, וואנל מבצע שינוי של 180 מעלות.
הסרט נפתח באחוזה גדולה, מעוצבת וקרה להפליא (המזכירה את זו של "אקס מכינה" של אלכס גרלנד), גרסת הייטק לאחוזה הגותית שבה, בלא מעט מלודרמות הוליוודיות, אישה הופכת לחשופה להתעללויות של אדון האחוזה. כאן האדון הוא מדען מבריק ועשיר בתחום האופטיקה בשם אדריאן גריפין (אוליבר ג'קסון-כהן). במיטה בשעת הלילה, ססיליה קאס (מוס) מסירה את ידו של הגבר המחבקת/לופתת אותה מאחור, חומקת בשקט מחדר השינה, משתקת את מצלמות האבטחה, ומנסה לברוח מבעד לחומות הכלא המפואר. אחותה אמילי (הארייט דייר) אוספת אותה מהכביש הסמוך, לא לפני שאדריאן מגלה שססיליה חמקה, רודף אחריה ומנפץ את חלון הרכב - טעימה ראשונה לצופים מטבעו המסוכן.
ססיליה מנסה להשתקם ממערכת היחסים הטראומתית בביתו של ג'יימס לנייר (אלדיס הודג'), שוטר שהוא קולגה וחבר קרוב של אמילי. אומנם הוא "גבר" אבל גם אבא למופת לבתו סידני (סטורם ריד), נערה שמשתוקקת ללמוד במוסד אקדמי יוקרתי למרות שאין ברשותם כסף לממן את לימודיה. כמקובל בסרטים מסוג זה, חביבותן של הדמויות הקרובות לגיבורה תשמש כמנוף לסצנות אימה וסכנה שאליהן הן תיקלענה.
הגיבורה אינה מצליחה להשתחרר מהתחושה שאדריאן עדיין עוכב אחריה, אבל אז קורה הדבר שאמור להפיג את החששות - אדריאן מתאבד. תום (מייקל דורמן), אחיו של אדריאן, הוא עורך הדין המופקד על מימוש הצוואה. לססיליה מובטחים חמישה מיליון דולר בתשלומים שייפרשו על פני שנים, בתנאי שלא תבצע עבירות על החוק. בנקודה בה היא מתחילה להרגיש בטוחה רגשית וכלכלית, הדברים משתנים באופן משמעותי.
לא יהיה מפתיע לגלות שהנוכחות המאיימת של אדריאן הולכת ומהדקת את אחיזתה בססיליה. המהלך העלילתי מזכיר סרטי רוחות רפאים שבהם כל סצנה היא הזדמנות ליצירת אווירת לחץ ופעולות הבהלה, והדברים הופכים למוקצנים יותר ככל שמתקדמת העלילה. הפער בין מה שססיליה קולטת ומבינה לבין מה שהיא מסוגלת להסביר לאלו, גם הקרובים ביותר, המסתכלים על מעשיה מבחוץ, הופך לתהום. הסרט מצמיד את הצופה לחוויית הקורבן, לתחושת הבדידות וחוסר האונים, ולרגעי התסכול של הסגברה וחשד בשפיותה. כאמור, סרט שמבין ופועל ברוח הזמן.
מוס הפכה בשנים האחרונות לאחת השחקניות המוערכות, בעיקר על מסך הטלוויזיה. אחרי שלוש עונות של אונס והתעללות ב"סיפורה של שפחה" היא מסוגלת לעשות את התפקיד של ססיליה מתוך שינה. וואנל, מצדו, עושה צעד אחד נוסף קדימה לכיוון דלת היציאה מההפקות דלות התקציב באולפני בלומהאוס. התקציב נמוך (שבעה מיליון דולר) אך מנוצל היטב, והתחושה היא של בידור מלוטש גם בהיבטים המשלימים של צילום ומוזיקה.
לבסוף, ומבלי להסגיר את מהלך הסיום של הסרט, מעניין לחשוב על הדרך בה עיבוד זה עשוי לתפקד כחלק מניסיון נוסף לייצר גרסאות מעודכנות למפלצות הקלאסיות של יוניברסל (אולפני יוניברסל הם המפיצים של הסרט). נדמה שכל שנתיים יוצא עוד סרט שאמור להיות התחלה של בנייה מחודשת של יקום מפלצות יוניברסל. כך היה עם "דרקולה ההתחלה" (2014) ועם "המומיה" (2017). כשהסרטים הללו נכשלו כלכלית וביקורתית נוצר צורך לאתחל את בניית היקום שטרם חרגה מסרט בודד. אם "בלתי נראה" הוא אכן ניסיון שלישי להתניע את יקום מפלצות יוניברסל, הרי שיש כאן פוטנציאל לכיוון מקורי יותר - ניסיון ליישר קו עם סרטי אימה בעידן שלאחר "תברח" של ג'ורדן פיל (2017), כלומר, סרטים הנושאים מסר פוליטי מעודכן.
