לפול מקרטני היו תוכניות אחרות לגמרי ל-2020. הוא התכוון להמשיך בסיבוב ההופעות שלו (היו גם שמועות שהוא אולי גם יעבור אצלנו שוב) ותכנן לחגוג יובל לאלבום Let it Be של הביטלס. במוקד המסיבה הייתה אמורה להיות הגרסה החדשה לסרט שתיאר את הפקת האלבום ההוא, ופרט להופעה המיתולוגית שלהם על הגג, הכיל בעיקר ריבים והקנטות הדדיות של ארבעת החברים באולפן. לצורך שכתוב ההיסטוריה, או לפחות ריכוך מסוים של הטונים הצורמים שהיו שם במקור, גויס הבמאי פיטר ג'קסון שקיבל לידיו את כל החומרים שצולמו אז במטרה להציג את הביטלס ברזולוציה גבוהה כלהקה שלחבריה עוד הייתה חיבה מסוימת אחד כלפי השני. סיבוב ההופעות הוקפא בינתיים והסרט, שאולי מאותת שגם האלבום יזכה להוצאה מחודשת וחגיגית, נדחה, נכון לעכשיו, לשנה הבאה.
אז מה עושה מוזיקאי ותיק כשהוא מגלה לפתע שהיומן שלו ריק לגמרי ולא נראה שהוא עומד להתמלא בקרוב? מקליט אלבום, כמובן. אבל כיוון שמקרטני הוא אזרח שומר חוק – ומפאת גילו המתקדם (78), גם אחד שנמצא אוטומטית בקבוצת סיכון – הוא מחליט לכתוב ולהקליט את כל השירים לבדו. זו לא הפעם הראשונה שהוא עובד ככה. למעשה, בכל פעם שמקרטני ניצב בפני צומת דרכים בקריירה הוא בחר לחזור לעניינים עם אלבום שהוקלט בצורה דומה – רק הוא באולפן עם כל כלי הנגינה.
הפעם הראשונה שהוא עבד ככה הייתה ב-1970. הביטלס עדיין לא התפרקו באופן רשמי, אבל הם כבר לא היו ממש פעילים, ומקרטני החליט להראות לעולם – ובעיקר לשלושת האחרים – שהוא מסתדר מצוין גם בכוחות עצמו. McCartney, אלבום הסולו הראשון שלו, היה מצוין. אולי לא אייקוני כמו Plastic Ono Band של ג'ון לנון ובטח שלא בומבסטי ומיתולוגי כמו All Things Must Pass המשולש של ג'ורג' האריסון, אבל הוא הכיל לא מעט שירים טובים, שהראו שמקרטני מסתדר נהדר גם בגרסת לואו-פיי ובלי כל ההילה והמכשור שאולפני אבי רואד יכלו לספק לו.
הפעם הבאה שמקרטני בחר בצעד הזה הייתה עשר שנים לאחר מכן, ב-1980. ווינגס, הלהקה המצליחה שהוא הנהיג לאורך שנות ה-70 עם אשתו לינדה בדיוק התפרקה, והוא שוב נאלץ לחשב מסלול מחדש. התוצאה הייתה McCartney II. בניגוד לפרק הראשון שהתקבל בחיבוק יחסית רחב, הדעות סביב האלבום הזה כבר היו הרבה יותר חלוקות (והן נותרו כאלו עד היום), בעיקר עקב השימוש המסיבי בסינתיסייזרים. חלק אהבו את התעוזה של מקרטני, שהשכיל לצאת מאזור הנוחות שלו וליישר קו עם התמורות הטכנולוגיות בעולם המוזיקה. אחרים לא ממש הבינו לאן בדיוק נעלם מקרטני הישן והטוב. אלו וגם אלו קיבלו את מבוקשם שנתיים לאחר מכן באלבום המצליח Tug of War בו מקרטני שב לשתף פעולה עם המפיק ג'ורג' מרטין, הזמין את רינגו סטאר לתופף, אירח את סטיבי וונדר לשני שירים וכתב שיר יפה לזכרו של לנון - Here Today.
גם מבלי להקים מחדש את ווינגס, או לאחד את חברי הביטלס הנותרים לסיבוב נוסף, מקרטני הסתדר נהדר ב-40 השנים האחרונות. לא כל האלבומים שהוא הוציא במהלכן היו טובים, אבל גם בפחות מבריקים שבהם התגלו מספיק שירים שהוכיחו שאחד הכותבים הגדולים בתולדות הפופ עדיין יודע מה שהוא עושה, וחשוב מכך - שהוא לא מפסיק לחפש את הדרך והקול שלו. Egypt Station, אלבומו הקודם שיצא רק לפני שנתיים, היה נהדר ובעיקר הוכיח שגם באמצע העשור השמיני לחייו, מקרטני לא איבד את חדוות היצירה.
עוד במוזיקה:
עכשיו, 50 שנה אחרי אלבום הסולו הראשון שלו, הוא חוזר עם McCartney III. גם מבלי להוציא סינגל אחד מתוכו הוא הצליח לעורר עניין רב בעולם. המעריצים הוותיקים שמחו שאפילו הקורונה, ששיתקה את תעשיית המוזיקה בעולם, לא הצליחה לכבות אותו. הציפייה המתוקה לאלבום הפכה למעט חמוצה עבור חלקם כשהתברר להם מה שהאיש מתכנן בכל הנוגע למהדורות הפיזיות של האלבום. רבים מאלו שיאזינו לאלבום החדש של מקרטני יעשו זאת באמצעות שירותי הסטרימינג, אך אלו שעדיין מתעקשים לשלם כסף אמיתי על המוזיקה שהם צורכים ניצבים עכשיו בדילמה: האלבום יופץ בלא מעט מהדורות (אחת מהן בקסטה), ואלו שיגיעו בימים הקרובים לחנויות המוזיקה (או ירכשו את האלבום ברשת) לא יודעים במה לבחור. יש שש מהדורות שונות בתקליט (כל אחת בצבע אחר ועם עטיפה מעט שונה), וגם על קוני הדיסקים מקרטני לא מקל – לכל אחת מארבע המהדורות של העיגול הכסוף צורף שיר בונוס אחר. בהמשך, יגיעו כנראה מהדורות מקיפות יותר שיציעו עוד תוספות. בעיצומו של משבר כלכלי עולמי, צעד שכזה נתפס כמעט בהתעללות – שלא לומר, גרידיות מוגזמת – וכשהוא מגיע מכיוונו של אחד המוזיקאים העשירים בעולם, הוא צורם במיוחד.
אבל כשמקשיבים ל-McCartney III מתחילים לסלוח לו, וגם להתאהב בו מחדש. למרות כל המחמאות להן זכה לאורך השנים, מקרטני הוא לא נגן-על, בטח כשהוא זה שצריך לתפעל את כל הארסנל הכלי באולפן. בחלק מהשירים פה, תפקידי הנגינה שלו נשמעים מעט טכניים, אבל גם זה חלק מהקסם של האלבום הקטן-גדול הזה.
בזמן הסגר, כשרק חיפשנו חתיכת מרפסת או רבע גינה כדי להרגיש קצת בחיים, גם מקרטני חתך לטבע. ליתר דיוק, לחווה של הבת שלו מחוץ לעיר שבה נולדו השירים האלו. באחד מהשירים פה הוא שר על כבשים ותרנגולות, אבל לא כדימוי. אם הקורונה גרמה לכם להתחיל לגדל עציצים, את מקרטני היא הפכה למין חקלאי חובב. האווירה הכפרית מורגשת כבר בפתיחה: Long Tailed Winter Bird הפולקי מתחיל במין ג'מג'ום ריפים על הגיטרה האקוסטית, שמזכיר מאוד את הרוח שנשבה באלבום הסולו הראשון שלו מלפני 50 שנה. לעומתו, הבלדה היפה Woman and Wives כבר מזכירה את הימים האחרונים של להקת ווינגס, וב-Lavatory Lil הוא חוזר לרגע לאנרגיות של השירים הקצרים שהרכיב לאפוס שהוא צד ב' של האלבום Abbey Road, והשיר הפופי Find My Way נשמע כהכלאה מתוקה בין שיר כיפי של בק לביקור חוזר ב-Got To Get You Into My Life של הביטלס.
לאורך האלבום מקרטני סוגר לא מעט מעגלים עם עצמו. הפן הרומנטי שב ומתגלה ב-The Kiss of Venus, עוד בלדה יפיפייה, הפעם רק עם גיטרה אקוסטית שזורקת אוטומטית ל-Mother Nature’s Son. מקרטני של 2020 מקדש את ההנאות הקטנות של החיים, כמו למשל ב-Seize the Day או ב-When Winter Comes החותם, שגם אותו מובילה האקוסטית הפשוטה שלו, שנשמעת כאילו האיש יושב מולך בחדר ושר רק לך.
2020 הפכה את העולם שהכרנו. היא גם טלטלה את תעשיית המוזיקה שעוד לא יודעת איך היא תראה ותשמע ביום שאחרי. אבל השנה המטורללת והכאוטית הזו גם הולידה כמה אלבומים גדולים, ועוד מפי הווטרנים של הרוק, שלכאורה נמצאים עכשיו בקבוצת סיכון. McCartney III אמנם פחות מפתיע ומזהיר מהאלבומים שברוס ספרינגסטין ובוב דילן הוציאו השנה, אבל משהו באינטימיות ובפשטות שלו גורם לך להאמין שאחרי החורף הזה יגיע אביב, והוא יהיה טוב ושפוי יותר.
