לפעמים, זה די משעמם לחיות בעולם פוסט-אפוקליפטי. לא רק בעבור השורד היחיד, ככל הנראה, אלא גם בשביל מי שצופה. "שמי חצות" (The Midnight Sky), סרט חדש בבימויו ובכיכובו של ג'ורג' קלוני שעלה אתמול (ד') בנטפליקס, נפתח דווקא בכמה דימויים מבטיחים: מצפה כוכבים נטוש בקוטב הצפוני, שמאוכלס בדמותו הכבדה, עוטה זקן עבות של אסטרונום גווע. אנחנו נמצאים כמה עשורים אל תוך המאה הנוכחית, וכתובית מספרת לנו שחלפו שלושה שבועות מאז "האירוע" – התרחשות אסונית שהשמידה את אוכלוסיית כדור הארץ. קלוני, בתפקיד האסטרונום, הוא השריד שנותר מאחור.
"שמי חצות" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
במקביל, חללית שנשלחה במטרה לבחון את אחד מירחיו של יופיטר, K-23 שמו, שהתנאים בו מאפשרים ככל הנראה חיים אנושיים, עושה את דרכה חזרה לכדור הארץ מבלי לדעת שכבר אין לאן לחזור. בין האסטרונאוטים שנמצאים על סיפונה נמצאת מדענית הרה (פליסיטי ג'ונס), שבתחילת הסרט חולמת שהחללית עוזבת בלעדיה ונוטשת אותה לבדה על הכוכב. החיבור הסמלי הזה בינה ובין השורד האחרון שעל כדור הארץ יתברר בהמשך כמשמעותי הרבה יותר.
בינתיים, מגלה האסטרונום שבמצפה המבודד נותרה ילדה קטנה (קאולין ספרינגל), והקשר היחיד שהוא יוצר עמה הוא באמצעות ציורים ומשחקי אפונים. יש לו, ולנו, יסוד להניח שמדובר בבתה של אחת העובדות במקום, שבמהלך העזיבה הכאוטית בתחילת הסרט מחפשת נואשות את ילדתה. יחד איתה הוא ייצא למסע מסוכן בערבות הקפואות במטרה להגיע לאנטנת שידור, כדי להזהיר את מי שנמצאים בספינת החלל מפני נחיתה בכדור הארץ.
"שמי חצות", המבוסס על ספר מד"ב מאת לילי ברוקס-דלטון מ-2016 בשם "בוקר טוב, חצות", נע בין שני אתרי ההתרחשות האלה, החלל והקוטב. ולזכותו של קלוני ייאמר שהוא מיטיב לתאר את הדינמיקה החרישית שמתנהלת בין הגבר והילדה השתקנית. הבעיה מתחילה כאשר הסרט (שאת התסריט לו כתב מארק ל. סמית', שהיה שותף לכתיבת "האיש שנולד מחדש") עובר להראות את מה שקורה לצוות החללית – מקום בו הדרמה רחוקה מלעורר עניין מיוחד, אפילו כאשר הרכב נפגע ויש צורך בהליכה בחלל כדי לתקנו.
בינתיים, בגזרת קלוני נוצרים יחסי אב-בת מהוססים בינו ובין הילדה המסתורית, ואת המקבילה לדרמה המתרחשת בחלל מספקת סצינה ספקטקולרית של כמעט טביעה שבמהלכה הם מאבדים את רכב השלג שלהם. כמו פנינים מזויפות בכתר של פורים, משובצים פה ושם קטעי פלאשבק שמראים לנו את האסטרונום בצעירותו (מגולם בידי אית'ן פק אך מדובב על-ידי קלוני במעין de-aging קולי), כוכב עולה בשמי המדע שמגלה, 30 שנה קודם לכן, את הירח המדובר שעשוי לשמש אלטרנטיבה לכדור הארץ. אז הוא גם פוגש במדענית צעירה, באופן שאמור להוסיף לעלילה מימד רומנטי וגילוי צפוי.
נדמה כאילו כל דבר ב"שמי חצות" כבר נראה בסרטי מד"ב אחרים, טובים יותר. אפשר היה לצרף כאן מעין רשימת מכולת, אך אין בכך טעם. הסרט יראה לכם מוכר מהשוט הראשון – ודאי נוכח מרחבי הקרח והשלג הזכורים מסרטו של ג'ון קרפנטר, "היצור" (1982). קלוני עצמו נדמה כמי שמשחק כאן נגד טיפוסי הדמויות המזוהות עמו (ע"ע זקן עבות, תנועה איטית ומבט כבוי) – אך גם זו עוד קלישאה המשדרת ריחוק, בדידות, ו"נא לא להפריע, מדען גאון גוסס". המסע שהוא עורך עם הילדה חסר את המימד הרגשי העמוק והמורכב שניתן היה למצוא ב"הדרך", הספר של קורמק מקארתי והסרט שנוצר על-פיו ב-2009, שעלילתם עקבה אחר נדודיהם של אב ובנו בעולם פוסט-אפוקליפטי.
הדברים אינם נראים הרבה יותר טוב שם למעלה. מהטעם הפשוט ששום דרמה אנושית לא בדיוק מתרחשת שם. וכאשר גורל מר פוקד את אחת האסטרונאוטיות, זה נראה כמו ניסיון שרירותי לחלץ איזושהי תגובה מהצופה השרוע בכורסתו. חבל, שכן כמה שחקנים טובים מאוד מבוזבזים על המסע הזה בחלל – בהם קייל צ'נדלר ("מנצ'סטר ליד הים") ודמיין בישיר ("שמונת השנואים"). וכאשר הצוות יוצא לתקן את החללית התקולה, אתה תוהה האם באמת יש טעם להטריח אותנו בעוד סיפור מוסך בין כוכבים.
"שמי חצות" מבקש להשתמש, כרבים לפניו, בז'אנר המדע-בדיוני כדי לדון בסוגיות אנושיות ורגשיות של אהבה, אובדן ואבהות. משהו שסרטים כמו "בין כוכבים" של כריסטופר נולאן ו"המפגש" של דני וילנב – אחד מסרטי המד"ב הטובים ביותר שנראו בשנים האחרונות – נדרשו אליו בצורה משכנעת ומורכבת יותר. ישנם בסרטו של קלוני עיצוב מרשים, שתיקות המתחזות למשמעות, ואווירה דיסטופית שנדמית רלוונטית בימים אלה. זה אינו סרט רע או כזה שלוקה ביומרנות מרגיזה. זה רק שבשורה התחתונה הוא מסתכם במעט מדי, מוכר מדי.
