יום אחד בראשית 1970, כוכבת הקולנוע אלי מק'גרו קראה את "סיפור אהבה", תסריט שנכתב על ידי אריך סגל ונשלח אליה. היא נסחפה אחר העלילה הרומנטית שגוללה את סיפור אהבתם של אוליבר בארט הרביעי, שחקן הוקי קרח הלומד בהרווארד, צאצא למשפחה פרוטסטנטית מבוססת ומיוחסת, לג'ניפר קאוולרי, סטודנטית דלפונית, בתו של אופה איטלקי-קתולי, שחולה במחלה סופנית. התסריט כל כך ריגש אותה עד שהיא פרצה בבכי. בעלה באותן השנים, המפיק הנודע רוברט (בוב) אוונס הבחין שרעייתו מתייפחת והכריז: "את תשחקי את הסיפור הזה". אוונס, שהיה אז מנהל פיתוח באולפני "פרמאונט", החתים את מק'גרו על חוזה לככב ב"סיפור אהבה". זה בסך הכול היה הסרט השני של מק'גרו, דוגמנית בדימוס.
אולפני פרמאונט ביקשו מסגל להפוך את התסריט לספר, וחשבו שזה יעזור בעתיד לקדם את הסרט, צעד שאכן התברר כנכון. הספר יצא ביום האהבה ב-1970 לחנויות הספרים וכיכב 41 שבועות ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". הוא תורגם ל-33 שפות, כולל עברית. העלילה הרומנטית-משעשעת-טרגית כבשה את הקוראים והקוראות בכל קצות הגלובוס. במהלך השנים, האגדה טענה שסגל, דוקטור לספרות השוואתית ובנו של רב יהודי מברוקלין, קיבל את ההשראה לאוליבר מסטודנט אותו פגש באוניברסיטה היוקרתית הרווארד. לסטודנט קראו אל גור, מי שלימים היה סגן נשיא וכמעט נבחר לנשיאות ארה"ב וכיום אחד הלוחמים הגדולים במשבר האקלים. ב-1997, סגל אישר שגור אכן העניק לו השראה לדמותו של הגיבור, אבל הוא בעיקר הושפע מסטודנט אחר, שחלק עם גור חדר במעונות - השחקן טומי לי ג'ונס, שעליו התבססה דמות המאצ'ו הרגיש.
הדרך למסך הגדול לא הייתה פשוטה, וכללה קשיים ותלאות. התפקיד של אוליבר הוצע לשלל שחקנים - בו ברידג'ס, מייקל יורק (שסבר שלסרט אין פוטנציאל קופתי), פיטר פונדה, מייקל דאגלס וג'ון ווייט, אבל כולם השיבו בשלילה. לאחדים מהם הוצעו אחוזים מרווחי הסרט, ועדיין הם סירבו.
תחילה הליהוק של כריסטופר ווקן לתפקיד עמד על הפרק, אבל אוונס העדיף לסמוך על המלצתו של סגל - ראיין אוניל, איתו סגל עבד בסרט "משחקים". אוניל, שהיה כוכב בזכות אופרת הסבון "פייטון פלייס", קיבל עבור "סיפור אהבה" משכורת צנועה למדי - 25 אלף דולר. בתור הכנה הוא למד להחליק על קרח, בעוד מק'גרו למדה לנגן בצ'מבלו. טומי לי ג'ונס, שהיווה כאמור השראה לגיבור, הסתפק באחד מתפקידי המשנה. למשימת הבימוי הופקד תחילה לארי פירס, שעבד עם מק'גרו בסרט הביכורים שלה "היה שלום, קולומבוס", אבל הוא התחרט וויתר על הג'וב. במקומו גויס אנתוני הארווי הבריטי, הישר אחרי הצלחת סרטו "אריה בחורף" עטור הפרסים. גם הארווי לא שרד את התפקיד והוחלף בארתור הילר, במאי קנדי-יהודי, שהחל את דרכו בטלוויזיה.
צילומי "סיפור אהבה" נערכו בחלקם בהרווארד וגרמו לא מעט נזק לרכוש האוניברסיטה וגם הפריעו לרווחת הסטודנטים. הצוות סולק מהאוניברסיטה כעבור שבוע בלבד ומאז חל איסור לצלם סרטים וסדרות בשטח הקולג', למעט מקרים יוצאי דופן.
הבכורה של "סיפור אהבה" נערכה בניו-יורק, 16 בדצמבר 1970, כמעט לפני 50 שנה. הביקורות היו מעורבות. חלק מהמבקרים צידדו בסרט, למשל רוג'ר איברט הסמכותי והקשוח, שטען שהסרט טוב מהספר והעניק לו ארבעה כוכבים (הציון המקסימלי שלו). המבקרים הקוטלים והשוללים לעומת זאת לא חסו על "סיפור אהבה": "סוחט דמעות", "הגברת עם הקמליות עם בולשיט", "קיטש" ו"אוסף קלישאות". ג'ון סימון אף פסק ש"'סיפור אהבה' כל כך גרוע שהוא לא ריגש אותי אפילו פעם אחת".
אבל הצופים והצופות דווקא כן התרגשו ונהרו בהמוניהם. "סיפור אהבה" הפך להצלחה מיידית והיה לסרט הקופתי ביותר של 1971. הסרט, שהופק בתקציב של 2.3 מיליון דולר, גרף בארה"ב ובקנדה 107 מיליון דולר והיה אחד הראשונים שחצה את הרף הנחשק של מאה מיליון דולר. אם מחשבים את הנתונים שהסרט עשה לפני יובל ומתאימים אותם לתקופתנו, הוא עדיין נמנה על רשימת 50 הסרטים המכניסים ביותר בארה"ב בכל הזמנים.
הסרט זכה בחמישה פרסי גלובוס הזהב כולל סרט הדרמה המצטיין, הוא גם היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר, אבל גרף רק פסלון אחד - על הפסקול. שיר הנושא, (Where Do I Begin?) Love Story, אותו זימר אנדי ויליאמס, הפך ללהיט שחרך את המצעדים. בשנים האחרונות זכה הפסקול לשתי מחוות - האחת בסדרה "ווסטוורלד" והשנייה מפתיעה במיוחד: השיר הושמע בהלוויתו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס האיראני שחוסל בינואר האחרון.
הבמאי הילר סבר שההצלחה האימתנית של "סיפור אהבה" קשורה לאקלים החברתי-פוליטי ולאווירה ששררו בארה"ב של ראשית שנות ה-70, ימי שלטונו של ריצ'רד ניקסון השמרני והנכלולי. ב-1971, הילר הגיע לישראל כדי לחגוג לבנו בר מצווה בכותל, ובריאיון לנורית גרץ, אז כתבת "ידיעות אחרונות" הוא אמר: "הסרט פשוט נוצר בזמן שהחברה הייתה מוכנה לקבל סרט העוסק ביחסים חמים ואנושיים. החברה היום מפוצלת. פעם היו יכולות להיות לנו דעות שונות על עניינים שונים, אבל היינו מכבדים את הדעות של האחר. בזמן האחרון, הכול הפך מקוטב ודבר זה גורם לשנאה ולחוסר קומוניקציה. אני חושב ש'סיפור אהבה' הראה כי שני אנשים יכולים ליצור ביניהם קומוניקציה. הסרט הוביל את החברה לאיזה כיוון חיובי".
הילר הוסיף,"עשינו סרט שאהבנו אותו. פשוט. לא ידענו שהוא יעשה רושם כזה. אבל נראה שהוא הופיע ברגע שבו אנשים בעולם כולו היו מוכנים לראות משהו חיובי, לראות שני אנשים מוסרים עצמם אחד לשני, לראות סרט המהווה גילוי של החום האנושי, שעדיין לא אבד מהעולם".
כדאי לציין, שסגל רצה שג'ניפר תהייה יהודייה, אבל חברת ההפקה פרמאונט התנגדה ושכנעה אותו להחליף את המוצא והדת שלה, וכך להימנע מהצורך להתמודד עם האנטישמיות של החברה האמריקנית הגבוהה ושל אוניברסיטאות היוקרה. הגיבורה של "סיפור אהבה" אולי בסוף לא הייתה בת עמנו, אבל הילר, שגדל בתיאטרון היידיש שניהלו הוריו המהגרים מפולין, טען שלמעשה "כל הסרטים שלי הם יהודיים, כי הפילוסופיה שלי היא יהודית". ואילו מק'גרו היא יהודייה ממוצא הונגרי מצד אמא שלה.
"סיפור אהבה" תרם לאנושות את המשפט הנצחי: "אהבה פירושה לא לומר אף פעם אני מצטער", אותו אומר אוליבר לאביו הקשוח. משפט שהפך לאחד הציטוטים המפורסמים בתולדות הקולנוע וזכה לשלל מחוות ופארודיות. בסצנה החותמת את הקומדיה הרומנטית "מה נשמע דוק?" שנעשתה שנתיים אחרי "סיפור אהבה", מתנצל אוניל בפני ברברה סטרייסנד, והיא בתגובה אומרת: "אהבה פירושה לא לומר אף פעם מצטער". אוניל משיב: "זה המשפט המטומטם ביותר ששמעתי אי פעם". היו כאלה שצחקו מההומור העצמי, בעוד שחלק מהקהל חשב שאוניל בוגד בסרט שהפך אותו לכוכב.
משפט נוסף בלתי נשכח היה ההספד של אוליבר - "מה אפשר לומר על בחורה בת 25 שמתה? שהיא הייתה יפה ומבריקה? שהיא אהבה את מוצרט, באך, הביטלס ואותי?". אגב, הסרט עורר במהלך השנים דיון סביב המחלה הסופנית ממנה סבלה ג'ניפר ושמה לא אוזכר. איברט כתב ב-1997 ש"המחלה בה חלתה ג'ניפר היא מאותן מחלות קולנועיות, שהסימפטום היחידי שלהן הוא שככל שנשים חולות בהן יותר, כך הן נעשות יפות יותר לפני שהן מתות". אגב, בעקבות הסרט, ג'ניפר נהיה לשם הפרטי הכי פופולרי ונפוץ בארה"ב, ושמר על מעמדו במשך 14 שנה.
ההצלחה של "סיפור אהבה" גררה המשכון ("סיפורו של אוליבר", 1978) שבניגוד לקודמו לא שבר קופות. באותה שנה תעשיית הקולנוע ההודית הנפיקה גרסה משלה ל"סיפור אהבה". כדאי לציין ש"סיפור אהבה" הפך לבדיחה פנימית באוניברסיטת הארוורד. אחת לשנה, בשבוע הלימודים הראשון, מוקרן הסרט בפני תלמידי השנה הראשונה, באולם המרכזי של הקמפוס. הסטודנטים מגיעים לאירוע הגיבוש בעודם מחופשים לאוליבר ולג'ניפר ומצטטים משפטים מהסרט. ב-2016 התייצבו מק'גרו ואוניל להקרנה המסורתית והודו שהם לא ראו את הסרט כבר הרבה שנים. אוניל התוודה גם שמק'גרו ידעה לנשק טוב. "ההקרנה הזאת היא כמו הפולחן סביב 'מופע הקולנוע של רוקי'", סיפרה מק'גרו. "הסטודנטים צועקים 'אהבה פירושה לא לומר אף פעם אני מצטער'. לדעתי המשפט הזה לא אומר דבר בעצם ואין לו משמעות - במהלך השנים למדתי שאנחנו יכולים לעשות טעויות איומות עם האנשים שאנחנו אוהבים. חשוב לנסות לא לחזור על הטעויות ורצוי ללתקן ולנקות את הלב".
50 שנה אחרי שסחט דמעות ושבר לבבות, "סיפור אהבה" הוא עדיין אחד מסרטי האהבה האהובים ביותר. חגיגות היובל מספקות עילה טובה לבדוק ולהיזכר מה עלה בגורל הנפשות הפועלות: סגל שהפך לאיש עשיר ומפורסם הודות ל"סיפור אהבה" פירסם רומנים נוספים, אבל מעולם לא שיחזר את הצלחת הרומן הראשון שלו. באמצע שנות ה-80 הוא חלה במחלת הפרקינסון וב-2010 מת מהתקף לב בגיל 72. הילר זכה לשיבה טובה יותר - הוא מת לפני ארבע שנים בגיל 92. הילר עשה קריירה נאה וממושכת אחרי "סיפור אהבה". בשנים 1993-1997 הילר, שהתמחה בעיקר בקומדיות, אף כיהן כנשיא האקדמיה לקולנוע. הוא היה פילנתרופ ובין היתר פעל למען יהודי ברית המועצות. בטקס האוסקר 2002, התאחדו כוכבי "סיפור אהבה" שנשארו בקשר חברי והעניקו להילר פסלון על פעילותו ההומניטארית.
מק'גרו, שבאמתחתה שני פרסי גלובוס הזהב, התגרשה מאוונס, אבי בנה ג'וש והתחתנה עם סטיב מקווין, בו התאהבה במהלך צילומי "הבריחה" של סם פקינפה. הקשר הזה נמשך חמש שנים. מק'גרו הופיעה בסרט מצליח נוסף של פקינפה - "שיירה" ובסדרות טלוויזיה אחדות ("רוחות מלחמה", העונה החמישית של "שושלת"). מ-1997 היא התאיידה מההמסכים ומהמרקעים. מדי פעם הסכימה להופיע בתיאטרון. מק'גרו שנגמלה מהתמכות לסקס ולאלכוהול העדיפה לתרגל יוגה, להנפיק קלטות הדרכה ולפעול למען בעלי חיים. כיום היא בת 81, חיה בהרי ניו מקסיקו ונראית נהדר בשיער כסוף ובפנים שלא נכנעו לסכיני המנתחים.
אוניל הופיע אחרי "סיפור אהבה" בלהיטים כמו "ירח של נייר" ו"מה נשמע דוק?", שיתף פעולה עם הבמאי סטנלי קובריק ב"בארי לינדון" ועם וולטר היל ב"הנהג". מהעשורים האחרונים הוא זכור בעיקר מהסדרה "עצמות". כיום הוא בן 79, ובשנים האחרונות הוא מגיח מדי פעם ומתארח בסדרות. אחת הסיבות לקריירה המבוזבזת והמדשדשת היו חיי הרגש הסוערים, התמכרויות לסמים והסתבכות עם החוק. אוניל התחתן והתגרש פעמיים, ויש לו ארבעה ילדים (אחת מהם היא טייטם אוניל שזכתה באוסקר בגיל 9 על "ירח של נייר") משלוש נשים.
ב־1979 אוניל נשבה בקסמי פארה פוסט, כוכבת הסדרה "המלאכים של צ'ארלי". היחסים ביניהם נמשכו 18 שנה ויש להם בן משותף, רדמונד. כשפוסט גססה מסרטן, אוניל סעד וטיפל בה במסירות ואף הציע לה נישואים. כמעט כמו עלילת "סיפור אהבה". בריאיון שהעניק לפני ימים אחדים למגזין '"פיפל", התלוצץ אוניל ואמר: "עברו 50 שנה מאז 'סיפור אהבה', ועם אף אישה שלי לא החזקתי כל כך הרבה זמן מעמד".
