ט"ו בשבט הגיע, חג האילנות, אבל נראה שהשנה לא נשתול אף אילן. בחסות הסגרים, המועד הזה יישאר השנה חג סמלי בלבד. אף שזה לא תמיד מנומס למצוא הזדמנות בכל משבר (אחרי הכול, זה מאיר את הפסימיזם של כל השאר באור מביך), ייתכן שזוהי דווקא הזדמנות טובה לדבר על החג הזה בהקשר הגלובלי יותר: ההקשר האקלימי.
אחד הניסויים הידועים ביותר העוסקים ביחסם של בני האדם למשבר האקלים הוא "ניסוי העציצים". מדענים (או למען הדיוק, חוקרים של מדעי החברה) לקחו כמה עציצים יבשים, הניחו אותם במעבדה ובחנו עד כמה עצם הימצאותם משפיעה על המידה שבה אנשים מצהירים כי הם מאמינים במשבר האקלים. ובכן, מסתבר שמאוד. אנשים שנחשפו לעציצים האלה - כזכור, עציצים יבשים במצוקה - דיווחו שהם מאמינים במשבר האקלים ובחומרתו יותר מאנשים שלא נחשפו אליהם. ויותר מזה: ככל שהוצבו במעבדה יותר עציצים יבשים, כך אנשים הביעו אמונה רבה יותר במשבר האקלים. אנחנו מאמינים במה שאנחנו רואים, ונראה שאפילו עציצים יבשים יכולים לגרום לנו להיות קצת פחות עציים בעצמנו.
האיום של משבר האקלים על חיינו העתידיים הוא איום ממשי וממש לא פסיכולוגי. אבל מה שגורם לו, ומה שגם יכול לפתור אותו, זו הפסיכולוגיה. הדבר הנחוץ ביותר כדי להתגבר עליו הוא חיזוק האמונה של האנושות, בדגש על מנהיגי העולם (נשיאי סין ורוסיה, למשל) בחומרתו של המשבר ובהשלכותיו המסוכנות. מדובר, בעצם, בשאלה של תפיסה. בדומה לכך, האמונה ביעילותם של החיסונים נגד קורונה (אל מול האמונה בקונספירציות ה-G5) תקבע אם נתחסן או לא, והאופן שבו אנחנו תופסים את המגפה יכריע עד כמה נקפיד על כללי הבידוד, ההיגיינה ועטיית המסכה.
משבר האקלים צפוי להשפיע על העולם לרעה במידה כזו שבעוד כמה שנים נשאל, בדיעבד, איך "לא ראינו את זה בא", ומדוע לא השקענו את כל המשאבים האפשריים כדי לבלום אותו. את התשובות לשאלות האלה אפשר לתת כבר עכשיו: המשבר פשוט רחוק מאיתנו תפיסתית. רחוק בזמן - כלומר הפגיעה האמיתית באיכות החיים שלנו תגיע רק בעוד כמה שנים, ובעבור רוב טורי הקור הזה הוא גם רחוק במרחב. רוב נזקיו העכשוויים, עליהם אנחנו שומעים בחדשות וקוראים בעיתונים, מתרחשים בעיקר במקומות רחוקים, למשל בקטבים. גם כשהמשבר יגיע לשלבים מתקדמים יותר, הוא צפוי לפגוע קודם כל ובצורה החמורה ביותר במדינות עולם שלישי. בשלב הזה, אנחנו צפויים להרגיש בעיקר את גלי הפליטים מהמדינות הנפגעות ואת השפעתם על הכלכלה (הרגישים והקשובים מביננו יחושו גם את סבלם). בנוסף, משבר האקלים הוא תופעה מופשטת למדי, וקשה לנו להבין אותו - ממש כמו את אופן פעולתו של נגיף. בניגוד לשלושה עציצים במעבדה, המשבר אינו קרוב ונדמה כלא קונקרטי. לכן קשה לנו לתפוס אותו מבחינה פסיכולוגית וקשה לנו אף יותר להניע את עצמנו לעשות משהו בנדון.
חג האילנות שאנחנו חוגגים השבוע הוא שריד (מחודש ומשופץ, אומנם) מהתקופה שבה האקלים השפיע עלינו באופן משמעותי בהרבה: תקופה שבה בצורות סיכנו את התבואה שלנו וגרמו ולכך שהפרי יהיה דל יותר באותה שנה ממש, לא "אי שם בעתיד הרחוק". החשש מפני ורעב ותזונה היה דחוף ומיידי. גם עודף של ממטרים היה יכול לגרום לאסונות חקלאיים, כמו שטפונות והצפה של שודות, שפגעו באבותנו בצורה קשה בהרבה יותר מאשר בנו, ממשיכיהם היושבים במדינת ישראל המודרנית. חלק לא קטן מהתפילות, ביהדות ובדתות אחרות, הן תפילות המוקדשות לאקלים - "מוריד הגשם", "ותן טל ומטר לברכה" ועוד רבות וטובות.
משבר האקלים נתפס היום כדבר מופשט ורחוק, ודווקא לכן חשוב להפוך את כל מה שקשור בו ליותר קונקרטי, באופן שנוכל לתפוס מבחינה פסיכולוגית. בצורה זו, תוכל להתפתח גם המוטיבציה שלנו להילחם בו. ומה יותר קונקרטי מאשר יום קבוע בשנה שיהיו מוקדש למחשבה, דיון ולמידה על האקלים? הטענתו של ט"ו בשבט במשמעות אקלימית מחודשת יכולה להפוך מועד שכולנו מכירים לחג רלוונטי ואקטואלי, שיעגן את המחשבה שלנו בנושא רב חשיבות. על הדרך כדאי לזכור ששתילת אילנות אינה רק פעולה חקלאית או ציונית, אלא גם אקט אוניברסלי, שיכול לסייע בצמצום משבר האקלים עצמו (מהסיבה הפשוטה שהעצים שאנו שותלים קולטים פחמן דו חמצני). קוראים שמעוניינים לקיים את המצווה הזו מוזמנים להתחיל כבר עכשיו, כאן או כאן.
ד"ר יאיר בן דוד הוא מרצה וחוקר בתחום הפסיכולוגיה של המוסר ופסיכולוגיה חברתית, ומחבר הספר "איך להיות טוב - המדריך המקוצר לפסיכולוגיה של המוסר".
